נשים, גברים והופס – הטור של סופי לפלייר – מס. 4

 

סופי לפלייר היא בת זוגו של בארט, אחד מחבריי הטובים המתגורר בניו אורלינס,  לפני זמן-מה היא הציעה לי לכתוב קצת על הופס, ומאז, מדי כמה ימים,  היא שולחת אלי מייל שאותו אני מתרגם ומפרסם. מולי.

 

"לכי תביני גברים," חשבה סופי לעצמה במקלחת, אחרי יום העבודה. "הם כל הזמן מקטרים על כך שנשותיהם רואות בספורט מטרד, אבל בשורה התחתונה קשה להם להתרגל לכך שיש מישהי שמבינה בספורט, ועוד יותר מהם."

היא חייכה כששחזרה בעיני רוחה את התופעה הקבועה של המבט של הגבר התורן ששומע אותה בפעם הראשונה מתלוננת על החילופים שעושים מאמנים, וכיצד העיניים המלגלגות מתעגלות אט אט בתדהמה מוחלטת כשהיא מוסיפה את הנימוקים להתנגדותה לחילופים תוך שימוש במונחי אימון שרוב הגברים בעולם מעולם לא שמעו עליהם.

היא סיימה את המקלחת והתלבשה, ואז הורידה את המגבת שהגנה על שיערה ממי המקלחת. החפיפה, הרי, תגיע בערב, אבל כעת הגיע הזמן להכין את מרק הירקות  המפורסם של סופי שבארט וידידה היו משוגעים עליו.

סופי חייכה כשהחלה לאסוף את הירקות למרק, כי (כמו כמעט כל דבר) הכנת מרק התקשרה אצלה לכדורסל. "במרק, כמו בקבוצת כדורסל," היא נזכרה איך הסבירה את ההיגיון שלה לבארט קצת אחרי שנפגשו, "צריך תפקידים שונים שישתלבו יחד כדי ליצור את הטעם המופלא. צריך את תפוחי האדמה שיישארו מוצקים וחזקים, צריך את הגזרים והבטטות כדי שיכניסו את החייכנות והמתיקות,  צריך את הקישואים, הפועלים השחורים של המרק שלכאורה אין להם ייחוד אבל רק בהיעדרם אתה מרגיש בחסרונם, צריך את הבצל, שמכסח ומביא לכלל דמעות  את כל מי שמחוץ לקבוצה אבל בקבוצה פנימה הוא החביב מכולם, האמת, אפילו צריך את העלים של ה"סלרי ראש" שאף אחד לא אוהב לאכול ושתמיד מוצאים ראשונים, אחרי שעה, אבל הם אלו שמוסיפים את הארומה.

וכמובן, שלפני הכול, צריך את המאמן שהוא זה נותן למעשה את התבלינים לתבשיל, את המלח החיוני, את הפפריקה ובמיוחד את הפלפל שהופך את המרק לבועט.

אבל, כפי שכל שפית ועקר-בית מצוי יודעים, החלק החשוב ביותר והחיוני ביותר במרק הוא מתן הזמן לכל הרכיבים להתבשל יחד, לאבד את הזוויות החדות, וליצור את המרכיב ייחודי שמגיע רק אחרי שעתיים של בישול, והזעת האדים כך שהמרק מתבשל לכלל תמצית.

סופי קילפה  וחתכה את הירקות והעמידה את הסיר על האש. "בבישול – ממש כמו בקבוצה," היא חשבה לעצמה, "ישנם תבלינים שחייבים לשים מן הרגע הראשון, וישנם תבלינים שזמנם יגיע בהמשך. הפפריקה למשל, כמו הכושר הגופני, היא תבלין שחייבים לשים מהרגע הראשון. פלפל ומלח, לעומת זאת, יאבדו את כל האפקט אם ישולבו מהרגע הראשון. הם כמו תפקיד השחקן הששי, או השחקן למשימות מיוחדות, זה שתפקידו לשנות את המשחק ולגרום לדברים לעבוד טוב יותר מלפני. הבעיה עם "המשתלבים בהמשך" היא שחייבים לדעת את המינון הנכון שלהם. יותר מדי מלח או פלפל יהפכו את התבשיל לבלתי-אכיל, ממש כמו החלפה בו-זמנית של כל החמישייה, עניין לא יעיל בעליל."

המרק

היא שמה את המרק (שלא מילאה עד סוף הסיר) על האש הגדולה ביותר שירתח, כיוונה טיימר לעוד שעה (להוצאת הסלרי והוספת המלח והפלפל) וישבה לעבוד על הגשר החדש שהיא אחראית על בנייתו. בארט אמור היה לנחות עוד שעה, ועד שיגיע משדה התעופה, המרק ימלא בניחוחו את הבית בריח שכמעט ניתן לטעום.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. יש לי ידידה בשם עדי שיודעת הכל על ספורט. בעיקר כדורגל אבל בתכלס הכל. היא עכשיו גרה ביוסטון לדעתי.
    הזכרת לי אותה.

    וכתבלין מומלץ לסיום יש את השום
    שלא משנה כמה תשים זה יהיה טוב.
    אולי לא הכי טעים אבל בריא טילים !!! 🙂

  2. אני דווקא מחובבי הקולינריה שחושבים שההשוואה המתאימה היא כריך טוב:
    גם האנטרקוט המשובח ביותר, אם דוחפים אותו בין 2 פרוסות לחם לבן פרוס,
    לא ימריא.

    יש קבוצות שהן כמו פניני איטלקי משובח –
    הסאנס של נאש.
    נאש היה הגורם המאחד (הג'בטה), ואליו הצטרפו של מרכיבים טריים שיצרו הרמוניה נהדרת.
    בשיטה של ד'אנטוני הייתה הגריל אליו מכניסים את אותו כריך מופלא,
    שהופך לפניני הכל כך אהוב.

    יש קבוצות שהלחם (הרכז) הוא משני למילוי –
    הלייקרס של שאק וקובי.
    פישר סבבה, והכל,
    אבל בדיוק כמו כריך הפילי צ'יז סטייק,
    זו הדומיננטיות של הגבינה והבשר, שעושה את הכריך.

    יש קבוצות שכל המרכיבים נראים פשוטים,
    אבל כאשר הם ביחד, יוצאת יצירה שלמה –
    הפלאפל.
    מה חשוב יותר?
    הכדורים?
    הסלטים?
    או הפיתה?
    יש פלאפליות הידועות בזכות הכדורים (הזקנים ביפה),
    יש כאלו שידועות בזכות הסלטים המיוחדים (ערפה, בעכו),
    ויש הידועות בזכות הפיתה הייחודית (פלאפל דבורה בפרדס חנה).
    דטרויט של 2004 הייתה קבוצה כזו,
    רק ששם כל המרכיבים היו נהדרים…

    תודה, מולי.
    אתה נותן לבלבלן המוח שבי מקום להתבטא…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט