סופי לפלייר היא בת זוגו של בארט, אחד מחבריי הטובים המתגורר בניו אורלינס,  לפני מספר ימים היא הציעה לי לכתוב קצת על הופס, ומאז, מדי כמה ימים,  היא שולחת אלי מייל שאותו אני מתרגם ומפרסם.

בצהרי אתמול היתה לסופי פגישה עם טוני מונטה-ורדי בנושא  "בטון חי". אחד החומרים החדשים שנכנסים בימים אלו לעולם האדריכלות הוא "בטון חי", בטון שכולל בתוכו בקטריות שבעצם יכולות לתקן סדקים.

כשנכנסה לפגישה הדהדו בה מילותיה של ססיליה מיירלס (נולדה בתאריך 07/11/1901, היום לפני 116 שנים), שהיתה משוררת, סופרת, עיתונאית ואשת חינוך ברזילאית. נחשבת לגדולה במשוררי ברזיל ולאחת מגדולי המשוררים בשפה הפורטוגזית בכלל.

ססיליה כתבה את הבית:

בין שאני הורסת או בונה,

בין שאני דוהרת או מתבדרת,

– אינני יודעת, אינני יודעת.

אינני יודעת אם אני נשארת או הולכת.

בשיר שלה “סיבה” (motivo), (תרגמה: מתת עשת)

ג'ינג'ר, עוזרתו של טוני, שאלה את המשתתפים בפגישה מה הם ירצו לשתות. סופי שמה לב שטוני מונטה-ורדי  הזמין סמות'י דודבדנים-לימונדה, בדיוק הסמות'י האהוב על בארט, וכמובן חשבה ישר על ה"סמות'י-קינג סנטר", אולמה של הפליקנס ששמו השתנה בפברואר 2014 מ- "הארינה של ניו אורלינס" ל- "סמות'י-קינג סנטר", במסגרת חוזה לעשר שנים עם ה- NBA.

[סמות'י, הנקרא בעברית מדוברת "שייק" ובעברית תקנית "קציף", הוא ע"פ ויקיפדיה "משקה קר מעורבב העשוי לרוב מפירות או ירקות בשילוב בסיס נוזלי.  בנוסף לפירות וירקות, שייקים רבים מכילים קרח, ממתיקים כגון סוכר או דבש ורכיבי מזון נוספים". מולי]

לסופי היה מנוי למשחקי הפליקנס  על שניים מ-16,867 המושבים באולם, עוד משמו הקודם. לפני שנים היא הכירה שם, באחת ההפסקות, את רייצ'ל דאנדרי שהפכה לחברתה הטובה ביותר. לרייצ'ל ולמשפחתה היה מנוי במרכז השורה השלישית בסמות'י סנטר מזה יותר מעשור.

רייצ'ל, חייכה סופי לעצמה כשנזכרה בה, הייתה אופטימית חסרת תקנה בכל מה שקשור לפליקנס. היא האמינה בלב שלם, בכל שלב של כל עונה, שהפליקנס ינצחו כל אחד ואחד מן המשחקים שנותרו עד לסיום העונה. רייצ'ל הייתה אשת עסקים קשוחה, אך בכל מה שקשור לפליקנס, היא הייתה גרועה מילדה קטנה.

רייצ'ל הייתה (גם השנה, כמובן) בעלת תסריט אופטימי שקבע שהפליקנס יגיעו לפחות לגמר המערב תוך שהם משחקים בצורה הרמונית ומופלאה, כשאלווין ג'נטרי ועוזריו ממציאים תפישת כדורסל חדשנית.

בשל מעט הראליות שהייתה בה, רייצ'ל והייתה "מוכנה לתת" לגולדן סטייט שלושה ניצחונות בסדרת הגמר, כשאמרה בשיחה, שבוע לפני תחילת העונה עם סופי: "נבואת הלב שלי לא הולכת רחוק יותר מהמשחק הששי בגמר המערב בין הפליקנס לגולדן סטייט כשהתוצאה לאחריו היא3-3 …"

סופי לעומתה  הייתה פסימית. היא אפילו לא האמינה שהפליקנס יעלו העונה לפלייאוף. הנקודה החלשה, לטעמה, היה הארגון עצמו – בראשות דל דמפס ואלווין ג'נטרי – ארגון שלטעמה לא הצליחו למקסם את הרווחים מן המצב הקיים. היא חשבה שהחטא הקדמון של המועדון הוא בשורת הגבוהים המחליפים, ושאלא אם כן  הרוּקי, צ'ארלס קוק השלישי, (היא חייכה לעצמה כשחשבה על הצורך של גברים להנציח את עצמם בשמות ילדיהם, שנבע לטעמה מחוסר יכולתם להיכנס להריון ולהוליד ילדים) יתגלה כהפתעת השנה, הרי שורת הגבוהים מעבר לדייוויס וקאזינס תישאר נקודת תורפה, לא פחותה מהצרה המסורתית של חוסר הקליעה לשלוש.

נבואתו של בארט הייתה אי שם בין שתיהן. הקבוצה, לטענתו, תהיה מספיק טובה להגיע לפלייאוף מהמקום השביעי או השמיני, אך גם גרועה מספיק כדי לעוף ממנו כבר בסיבוב הראשון. בארט חשב שהחיבור בין דייוויס, קאזינס והולידיי יספק את התוצאות הרצויות והיה בטוח שג'נטרי ימציא שיטת או תפישת משחק חדשה עבור השלישייה הזו.

סופי, לעומתם, אמנם קיוותה לטוב, אך מעצם אופייה ראתה את הדברים במעשיות וללא שמץ נוסטלגיה. היא ידעה מניסיונה כמה קשה להפוך שחקנים לקבוצה,  וחשבה שהמלט החי הזה של החברה של טוני מונטה-ורדי היה בהחלט יכול לעזור לפליקנס, אך התפקחה כשנזכרה כמה מפרכת יכולה להיות עונת כדורסל, וכמה קל לאבד את עולמך כשחקן בשל פציעה הנובעת מצעד אחד לא מחושב מספיק – ולא בהכרח צעד שאתה עצמך עשית.