"זריקת הג'אמפ הטובה בהסטוריה" (וה-NBA עברה למדי 'נייקי')) / מנחם לס

(שימו לב לאצבע האמצעית)

ה-NBA עוזבת את אדידאס לטובת נייקי, ואין יותר "גופיות בית" ו"גופיות חוץ"

קודם ידיעה חשובה: ב-NBA אין יותר גופיות בית וגופיות חוץ. כל קבוצה תחליט באיזה גופיה היא משחקת, והיריבה תצטרך לבחור גופיה עם צבע שהוא ב-CONTRAST לצבע הביתית. זה רק אומר שלכל קבוצה תהיינה כמה גופיות בכמה צבעים, או ככה לפחות אני מבין. . הידיעה הזו באה יחד עם הידיעה שה-NBA החליטה שיצרנית הביגוד שלה מהעונה הזאת היא 'נייקי' ולא יותר אדידאס.

זריקת הג'אמפ הטובה בהסטוריה / מנחם לס

המאמר הזה פורסם כאן לפני שלוש שנים. במקרה הוא קפץ לי כשערכתי את מאמרו של נדב על מונותיאזם ואנליטיקס וחיפשתי "ג'אמפ-שוט" לבדוק משהו במאמר. אם אראה מחר בבוקר שלי שישנם מספיק מאמרים או שלגולשים לא בא לקרוא מאמר בן שלוש שנים – אוריד אותו

 

הנה הן – Sports' perfect 0.4 seconds

המאמר מבוסס  על מאמר ב-ESPN מגזין על "4 עשיריות השנייה המושלמות ביותר בספורט" (דייויד פלמינג).

דייויד מתאר את סטפן קרי כנמוך יחסית, רזה, פני ילד, – הממציא, יוצר, מחולל, ומכונן את זריקת הג'אמפ הטובה בהסטוריה ממש לנגד עינינו הרואות.

הכל מתחיל עם החמצה. השעון בסטייפלס סנטר מראה 9.1 שניות. הגארד של הקליפרס ווילי גרין מתרומם לשלשה מאחורי הקשת. הכדור הקשתי פוגע בטבעת, וניתז ממנה ישר לידיו המחכות של דריימונד גרין מהגולדן-סטייט ווריורס שמיד, כאילו בסרט נע כשכל שרשרת האירועים נעשית אוטומטית, מעבירו לסטפן קרי.

בשבע השניות הבאות סטפן יציג בפני העולם את הזריקה הטובה והמושלמת ביותר בכל ההסטוריה של הכדורסל.

שנייה לפני שגרין מעביר אליו את הכדור, סטפן רץ – נראה כמרחף כי אין כל מאמץ בריצתו, או כמעט בכל דבר אחר שהוא עושה כי יש משהו בתנועתו הנראה כאילו היא חלק מהבריאה –  לעבר קו החצי. הוא מפנה את כתפו השמאלית לעבר גרין ובקלות קולט את הכדור בידו הימנית, כשהוא מרשה לכוח משיכת האדמה להקפיץ את הכדור לעבר הפארקט.

סטפן קרי בן ה-26 הוא בנו של דל קרי, בעצמו איש של 40.2% מדאונטאון ב-16 שנות קריירה ב-NBA, רובן בשרלוט. הוא פרש ב-2002. כבר מגיל 4 או 5 סטפן החל לחקות את אביו, עם 'טנטרומים' שלא נדע כל פעם שאביו הלך לאימון ולא סחב איתו את הבן והבייבי-סיטר. הילד לא פרץ בהתפרצויות-זעם כי היה מעוניין לראות את חבריו של האבא עם מכנסיהם הקצרות. הטנטרומם שלו – התפרצויות הזעם של ילד בן 5 –  פרצו כי הוא רצה לזרוק כדורים כמו אבא, בזמן שאבא התאמן.

כמו עם טייגר וודס, בארי בונדס, פייטון מנינג, וקובי בריאנט, האינסטינקט ליצור תנועה מושלמת במכניקה המסובכת של הספורט נולד מצורך תת-הכרתי למימיקה וחייקנות של המאסטר, האבא. למעשה ליצור מטמורפוזה אישית של זריקת ה-3 במקרה הזה של קרי, אפילו שזריקת ה-3 היתה ממרחק של מטר.

העלייה הוורטיקלית, המושלמת, המובהקת, ומלוטשת של האב הפכה למין אובססיה לילד הקטן. האם מספרת שסטפן הקטן שהיה נמוך מהקאונטר במטבח היה שם את הכריך או חפיסת החמאה עליו תמיד בניתור, חיקוי לניתור המעודן ונחרץ של האבא.

כשהיה בן 9 סטפן היה הנמוך ביותר בקבוצת הילדים, 'שחקן ספסל' שהמאמן הכניס רק כשהיה רוצה שאיזה קלעי מעולם אחר יכריח את השמירה האזורית להיפתח ולהתרחב. המאמן – כשסטפן היה בן 9 – כינה אותו "THE ZONE BUSTER" – מפצח האזוריות. "הכל התפתח מאז", אומר סטפן היום.

אבל נחזור לסטפן שקיבל כדור והירשה למשיכת האדמה לגרום לו להקפצה ודריבל. מה שעינינו חוזות עתה הוא הובלת כדור ושליטה בו שלא ראינו לעולם לפני כן כמוה. הוא לא שולט בכדור טוב יותר מגדולים אחרים; הוא רק שולט בו אחרת. את הכידרור המיוחד הוא ירש ולמד לא מהאב שהיה 1.90 מ' אלא מהאם סוניה, שהיא 1.62 מ'  – אשה בעלת רצון חזק ודטרמינציה – ששיחקה פוינט גארד עבור וירג'יניה טק (שם היא פגשה בדל).

"מה שאנשים מחמיצים בקשר לסטף" אומר האב – כל הקרובים אליו קוראים לסטפן 'סטף'  – "היא העובדה שהיתה לו שליטה בכדור יוצאת מין הכלל לפני שהוא פיתח את הג'אמפ שלו. היכולת לכדרר לפני הג'אמפ? זה הכל האמא. ההשפעה ממני היתה – אולי – הניתור הוורטיקלי ותנועת כף היד".

הכדור שסטף קלט בידו הימנית מוקפץ עתה לפני כף רגלו הימנית. בין הכדרור הראשון והשני, עיניו הכחולות – גם זה בא מהאמא – בוחנות את המצב על הפארקט. הוא רואה שה-DIAMOND – המעוין שהוא מחפש – עדיין לא הושלם.  זה הרגע בו ה-PERPETUAL POISE שלו – הרוגע התמידי והנימשך אפילו בסערת המשחק הכבירה ביותר – הרגיעה יחד עם השלווה (כאילו רוגע ושלווה; בפנים הסערה היא בשיאה; כלפי חוץ הוא אגם ברבורים שליו) מתגלים בכל הדרם: זה ה-SHOT SELECTION. בחירת הזריקה שתהיה היעילה ביותר.

כמו לארי בירד, סטפן כאילו יודע מה המגן עליו יעשה, עוד לפני שהמגן עצמו יודע. זהו כשרון מיוחד במינו, במיוחד כשהגנות מנסות להפריע לו לפני שהוא – כל ה-1.89 מ' שלו – ניכנס לריטמיות הזריקה שלו.

"זה מה שמיוחד אצל סטף", אומר דייויד ת'ורפ, אנליסט ה-NBA של ESPN ומנהל ה-PRO TRAINING CENTER. "היכולת למצוא את הפתח, את התעלה, במצבים שנראה כאילו אין פתח לזריקה, וזאת הגאוניות שלו. כי לא משנה איזה צלף עליון אתה, לא תוכל לקבור אותן אם לא תדע היכן למצוא את הפתח לזריקה. זה מה שמפרידו מקלעים עליונים כקייל קורבר, ג'ייסון קפונו,או סטיב נובאק. הוא מוצא את הקליעה במקומות ומצבים שהם לא מסוגלים או לא רואים".

סטפן קרי כבר ניכנס לספרי ההסטוריה בהיותו בין הטובים ביותר ב-11 קטגוריות שונות של זריקות דאונטאון, "אבל, האמת? הסטטיסטיקה לא מעניינת אותי. מה שמעניינת אותי היא הזריקה המושלמת", הוא אומר. "כשזה 'קורה'…כשאתה מרגיש מין שלמות בלתי ניתנת להסבר. הכל SMOOTH והכל CALM, ונדמה לך שמהניתור ועזיבת הפארקט, העקב, הברך, הירך, ואז דרך עמוד השידרה אל הכתף, המרפק, ואז כף היד והאצבעות – הכל מסתדר במין קואורדינציה כאילו באיזו סימפוניה בה כל הכלים ניכנסים במקום הנכון, בקצב הנכון, ובמינון הנכון. זוהי ההרגשה הנפלאה ביותר בעולם. הכדור משתחרר ללא כל מאמץ, ואז אתה שומע את הסוויש הזה, הקול הנשמע כצליל שאין נעלה ממנו. זה ההיי הגדול ביותר לקלעי".

אחרי שקרי מכדרר את הכדרור הראשון לפני כף רגלו הימנית בא הכדרור השני. עתה הכדור מקפץ אלכסונית לגוף לעבר כף רגלו השמאלית. הוא נע עתה בפול ספיד כשהוא קולט את כל המומנטום הלטרלי – צדדי – והמומנטום המאוזן בכפות רגליו השתולות עתה בזהירות אך בהחלטיות, כמה סנטימטרים מאחורי הקו האדום המסמן את גבול השלשה. שתי כפות רגליו – וכל אצבעות רגליו – מופנות ישר לעבר המטרה. עתה, בתנועה שהוא הילווה מג'רי ווסט, הוא מלפף (COIL) את ברכו הימנית, ירכו, ה-TORSO כולו מהירך עד הכתף הימנית, וכמובן המרפק וכף היד, ואז באה שרשרת שיחרורים מהכיווץ כשאחת מובילה את השנייה בקואורדינציה מושלמת של רקדנית בלט העולה לניתור ושני סיבובים באוויר.

האצבעות. האצבעות הן אופרה בפני עצמה. האצבע האמצעית הארוכה היא הראשונה המופנה מטה אחרי שיחרור הכדור, ואז ארבע האצבעות האחרות בפולו אפ הנראה כל כך כחלק מהתנועה עצמה. "מזלג הקליעה" היא ההגדרה שנתנו לניגון האצבעות שלו, כאילו מאסטרו על הפסנתר. הכל בא אוטומטית ללא כל מאמץ. ג'אמפ אחד הוא בוודאי ב-95% תאומו של הג'אמפ שקרה לפני חצי דקה. הכל נראה מושלם. הכל חסר מאמץ.אפילו מבע פניו לא מגלה הרבה, כאילו ציפה הוא שהכדור יצלול בטבעת. הוא רגיל לזה. הוא עושה זאת מגיל 4 ו-5.

"הוא לא רק הקלעי הטהור והטוב מכולם אי פעם", אומר אדם פליפי,  הסקאוט הראשי של הבובקאטס, וסופר הספר על טכניקת הזריקה שתורגם לשפות העולם. העלייה שלו לזריקה (ELEVATION) מגדירה מחדש את כל ניתור הג'אמפ. אף אחד לא עלה וורטיקלית כמוהו לניתור שהוא גם הביומכני הטוב מכולם, אבל גם האסטטי מכולם".

הגדולה של קרי היא יכולתו לשמור על ה-FORM הביומכני המושלם שלו אם הוא עושה זאת חופשי לחלוטין, או בלחץ, דחיקה, או צפיפות. כל ג'אמפר אחר שאי-פעם שיחק כדורסל משנה את כל תהליך הזריקה לפי מצב ההטרדה וההידוק עליו. אצל קרי מאומה לא משתנה, מלבד התאוצה שבזריקה. הוא עושה הכל יותר מהר, אך לא סוטה מעקרון ה-'SUMMATION OF FORCES" אפילו במצבים הצפופים והדוחקים ביותר. ה-MOTOR AREA במוחו לא מסוגל לבצע תנועה לא נכונה. זה בניגוד ל-DNA שלו. לכן הוא תמיד "נראה טוב" גם כשהוא "לא נראה טוב". כאילו שאצל סטפן קרי לא קיימת 'זריקה גרועה'.

מדדו שלסטפן קרי לוקח 4 עשיריות השנייה מתחילת הג'אמפ ועד שיחרור הכדור. לעין לוקח שלוש עשיריות השנייה למצמץ. לכל שחקן אחר לוקח שש עשיריות השנייה מתחילת הג'אמפ ועד השיחרור. שתי העשיריות הללו נותנות לו כמעט מטר של 'חופשיות' ("EXTRA SPACE"). הן גם מקשות על חוסמו להגיע לכדור.

קרי תמיד נראה רגוע. כאילו שאין לו בעייה בעולם.

-"כן, אני יודע. ברגע שהכדור עוזב את כף ידי אני יודע", הוא עונה. את השאלה לא צריכים לשאול כי היא מובנת.

ברגע שהכדור עוזב את כף ידו 'והוא יודע', הוא מביא את זרועותיו מאחורי גבו, כפות הידיים פתוחות, וחזהו מופנה קדימה. כמין לוחם שוורים המזמין את השור להתקיף.

כיצד מגדירו ג'רי ווסט, השחקן שסטפן קרי כבר החליף כנראה כפיור שוטר הגדול מכולם? ג'רי אומר: "ישנם SHOOTERS וישנם SHOT MAKERS. יש הבדל גדול ביניהם. קרי הוא SHOT MAKER!"

כשסטפן שיחרר את הכדור בתום ה-7 שניות כמטר לפני קשת ה-3, ילד קטן כבן 8 או 9 יושב מאחורי ספסל הווריורס, שערו השחור מתולתל, עיניו בוהקות. על חזה הטי-שירט תמונה של סטפן עם הכתוב " I RULE THE WORLD!".

הכדור רק יוצא מידו של סטפן והילד מרים את שתי זרועותיו אל-על למעלה – כמו שופט פוטבול המסמן טאצ'דאון בפוטבול – בתום ארבע העשיריות, כשהכדור  השתחרר מכף ידו של סטפן קרי. כעבור עוד שנייה וחצי הכדור צולל ברשת.

הילד לא היה צריך לחכות ולראות. הוא ידע.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 43 תגובות

  4. no funny shtuff

    20 יול 2017 07:46:49

    פוסט מעולה מנחם.

    בהקשר של קרי, אני מתאר לעצמי שכשהפוסט של דיוויד פלמינג נכתב (לאחר סדרת הפלייאוף מול הקליפרס) גם הכותב לא האמין עד כמה סטף ("כל הקרובים אליו קוראים לסטפן 'סטף'") יהפוך לדומיננטי במרחבי הליגה.
    קרי כבר מזמן הוא לא רק shooter ו-shot maker אלא ה-focal point של אחת הקבוצות הקטלניות בהיסטוריה.
    חוץ מהיותו קלע אדיר הוא הראה בעונה האחרונה יכולת חדירה מצוינת שהופכת אותו לבלתי שמיר, מה שמשאיר למגן אופציה אחת- תפילה, וזה כבר בתחום המומחיות של קרמר, שאולי יוכל לתת כמה טיפים.

        1. גאון שיגעון

          20 יול 2017 10:02:46

          חחחחח… הצחקתני!
          טול קורה מבין עיניך!

          לכולם יש מה להגיד על הסטאר של הקבוצה השניה.
          לך יש מה להגיד על לברון, לי יש מה לומר על סטפון מארבורי, וכולנו שונאים את רונאלדו.
          טוב, אולי לא כולנו…

          1. עידן הרחוק מכפר פרנסיסקו

            21 יול 2017 09:01:16

            כנראה שרק אהבלים אמיתיים שונאים יהלומי ענק..
            רונאלדו ללא ספק עונה לקריטריון הזה, לא פחות ממסי, מראדונה, פלה או לימה וקרוייף.
            החיה !!

            לברון הוא מכונת הכדורסל הענקית שראיתי .. 45 דקות מה -48 הקיימות ברגוליישן.. על הארכה אין לדבר נכון ?
            לוקח את מייקל וקובי, בכל יום על הנבחר הגאון ..
            נפשית – גם את לארי וכמובן מג'יק כפרה של מומי ..

            מסטף עד סטף לא נולד כסטף !!

            תודה מנחם על הכתבה ..
            ותודה ל162 סנטימטרים של סוניה האם …. אש״זית מחלמנת חלמוציטים .. אוי אני זקן נירגן 😉

  5. אסף

    20 יול 2017 08:44:12

    באמת פוסט מרתק מנחם, אני חושב שהמשפט הכי מדויק ומייחד את קרי
    שאני לוקח מהפוסט: "כמו לארי בירד, סטפן כאילו יודע מה המגן עליו יעשה, עוד לפני שהמגן עצמו יודע. זהו כשרון מיוחד במינו"
    זה כל כך בולט אצלו בעיקר על רקע המבנה הגופני שלו שלא נותן לו יתרון מיוחד כלשהו..

  7. הייט אשברי

    20 יול 2017 09:04:13

    נהניתי לקרוא . אתרום את השני גרוש שלי :
    הריגוש שלי מהזריקה של סטף היה עוד בימי מארק ג'קסון . אבל מכיוון שההתקפה התבססה על בידודים , עוד לא היתה הציפיה הדרוכה , החשמל שבאוויר . ג'קסון סירס במידה מסויימת את סטף וקליי במשחק ההתקפה . ההגעה של סטיב קאר , המשחק הזורם והידיעה של סטף שיש לו רישיון לזרוק ככל שיחפוץ , שיחררה אצלו את הרסן והפכה אותו לצלף קטלני .
    כשסטף זורק , יש אצלי ציפיה , מין רוגע מסויים , שהכדור ייכנס. זה הדיפולט . והוא קיים גם כשיש לו יום רע והוא קולע אחת מעשר . מאז מייקל לא היתה לי ציפיה כזאת – שיש בעל בית . אצל דוראנט למשל , למרות שהוא זורק ביעילות לא פחותה מסטף , אין לי את הציפיה הזאת . הוא זורק משונה , ואני תמיד חושב שהכדור לא ייכנס .
    מבחינתי סטף הוא כמו פדרר. הנון-שלנטיות בתנועה , האלגנטיות , המהירות והזרימה שבתנועה. POETRY IN MOTION

          1. יניב

            20 יול 2017 10:14:05

            ודוקא אני בדרך כלל מאוד לא אופטימי(חוץ מאשר בקיץ שאז אני אופטימי שזאת השנה שהלייקרס הולכים לחזור ובגדול)

          2. נתן

            20 יול 2017 11:27:18

            יניב, ממליץ לך למרוח קרם נגד אופטימיות בקיץ הזה, כדי למנוע נזקים עתידיים. אם אין לך עניין עם כסף, אתה יכול לבדוק, אולי BBB מייצרים כזה.

  8. דור

    20 יול 2017 10:19:30

    הבחור אכן מוכשר אבל הכמות שטויות בכתבה היא עצומה ולא צריך לחפש מתחת לאדמה הסברים למיניהם. לסטף יש יד נהדרת, שחרור מהיר במיוחד ששוכלל בשנים האחרונות כמעט לשלמות ושליטה מדהימה בכדור שמאפשרת לו ליצור מרווח מהשומר ולהשתחרר לזריקה כי נצמדים אליו או לעבור את המגן בקלות בגלל הרווח הקטן ממנו – וזה בערך הכל… כל הקלישאות האמריקאיות בכתבה (״הוא מרגיש את זה״ וכו) לא ממש אמינות

    1. עידו גילרי

      20 יול 2017 10:29:52

      זה ה"ליטוש" הרגיל של מנחם לציטוטים". למרות שהמקור לא פחות קלישאתי:
      "I love everything about shooting," says Curry, "but mostly that perfect form, when your body is in rhythm from the time you plant your feet to the time you release the ball. When it happens, everything is very smooth and calm from your feet through your release. Everything moves through you like a wave, almost. It's a beautiful thing."

  10. אפלטון

    20 יול 2017 10:58:24

    אחלה כתבה, ועוד יותר יפה כשאתה יודע שהיא הגיעה לפני הצונאמי.
    חייב להגיד שקארי בא לי בהפתעה. פשוט לא ראיתי את זה אצלו, וגם כשהוא הוכיח התייחסתי לזה בספקנות. כאילו זה One hit wonder, של עונה אחת, ומייד הוא יחזור להיות אנושי.
    אבל כבר 3 שנים, לא רק שהוא לא קורס, אלא ממשיך בקצב על אנושי. הקליעה שלו, הכדרור שלו, התנועה שלו, הכל הכי קרוב למושלם שיכול להיות. באמת מזכיר את מייקל באסטטיות של המשחק, גם אם פחות דומיננטי בשליטה שלו על המשחק.
    גם אם הוא לא השחקן הכי טוב שיש בליגה, הוא ללא ספק השחקן הכי אסטטי בליגה, ואם מדברים על כדורסל כבידור, אז אולי הוא באמת הטוב מכולם.

  11. Carmel

    20 יול 2017 11:16:45

    אני עדיין חושב שלשת האליפות של ריי אלאן מול סן אנטוניו יותר ראויה לתואר בכותרת של המאמר.
    האם כולם מסכימים שקארי הקלעי הטוב ביותר אי פעם?
    האם גרי ווסט, רגי מילר, ריי אלאן, לארי בירד, פול תומפסון לא נותנים לו פייט ?
    מה שבטוח סטאף שינה את היחס לשלשה, מזריקה שלוקחים באין ברירה ובד"כ לא לשביעות רצון המאמן, לנשק עיקרי של ברירת המחדל של ההתקפה.

    1. עידן הרחוק מכפר פרנסיסקו

      21 יול 2017 09:17:19

      בטח שהם נותנים לו פייט ופייט נהדר ונפלא.
      ג׳רי ולארי גם ענקי ענקים בכל פרמטר אחר של המשחק, על המגרש, כאושיות כדורסל, על הקווים ובחדרי חדרים ..

      כקלעי על, כל השמות שהזכרת נותנים פייט נפלא וראוי, אך מפסידים לסטף.. הבחור הזה – כקלעי ?! עזוב אותך 98/100 ..

      השימוש בשלשה באמת חדש מאד ולא היה קיים אצל ג׳רי, אבל …
      אולי, ככישרון או כשרונות בטכנולוגיית אימונים של היום, היה יכול להיות קרוב מעט יותר… אבל לאאא ..
      😉

  12. דור

    20 יול 2017 11:27:27

    הזריקה של ריי אלן היתה מטורפת אבל לבטף יש כבר כמה כאלה (אולי לא בפיינל אבל מבחינת הביצוע המדהים) בארסנל. מבחינת מכניקת זריקה אני מעדיף את של ריי אלן, אבל אחת הקליעות היפות שראיתי היא דווקא קרוב לבית של דיוויד בלותנטאל (בלו). פשוט ג׳אמפ מדהים עם מכניקת זריקה כמו בספר

  13. כדור הרעם

    20 יול 2017 11:38:18

    תודה מנחם.
    כתבה מצוינת.
    בשבילי סטפן קרי הוא הפיינל MVP של שתי סדרות הגמר של הלוחמים, לא איגודאלה ולא דוראנט. קרי!

  14. הייט אשברי

    20 יול 2017 12:18:20

    אגב , אם אעבור לרגע לספלאש השני , הזריקה של קליי בקאץ' אנד שוט היא אחת היפות שבנמצא ( לא יכול לחשוב על שחקן פעיל שזורק קאץ' אנד שוט יפה יותר ). הוא זורק אותן אינסטנט , ובקשת שטוחה מאוד . פלא שהן נכנסות , כי קשת גבוהה יעילה יותר.

  15. אחד העם

    20 יול 2017 13:07:19

    אני מודה ומתוודה שכשמונטה אליס נפרד מהקבוצה אני חשבתי שהיה נכון יותר (כדרוסלנית בלבד, בלי להתייחס לחוזים וכו) להשאיר אותו במקום קרי.
    מגיע לי הרבה לעג על קוצר הראיה שלי..

  16. דה שוט

    20 יול 2017 13:46:19

    סטף הקלעי הגדול בהיסטוריה – אבל הג'אמפ שוט שלו בהחלט לא !
    הסבר :
    אם לקוחים בחשבון פרמטרים כמו כמות זריקות, מהירות שחרור, דרגת קושי, טווח ורמת דיוק – אין לסטף מתחרים. הקליעה שלו היא הטובה והקטלנית מכולן. סוף דיון.
    אבל –
    אלוהי הכדורסל לא יבחר בקליעה שלו להיות זו שתתנוסס מעל הערך המילוני של המושג "ג'אמפר" או "ג'אמפ שוט" במילון הכדורסל האלוהי כי יש לקליעה זו כמה בעיות שמונעות ממנה להיות "קלאסית".
    1. השחרור מהיר מדי, אין לצופה זמן לחזות בפלא, אם תרצו ב"מוזיקה".
    2. הקליעה מבוססת על הרבה כוח, הידיים של סטף חזקות ביחס למבנה גופו.
    3. רואים שהקליעה מושלמת מבחינה מכנית ושהיא תוצאה של מיליון שעות עבודה סיזיפיות.
    4. לא פעם מדובר בשחרור "הכשת נחש" בסגנון דורון ג'מצ'י (מגדולי קלעי אירופה בכל הזמנים) שהוא דבר ייחודי ונדיר, אך לא נאה לעין.
    5. הטווח המטורף הופך את הקליעה – לידוי.
    6. אין כאן "ג'אמפ" בכלל והשחרור בנוי על מהירות ולא על גובה.

    כל אלה מובילים למסקנה המתבקשת שהקליעה האלוהית היא זו של דוראנט, הטבעית, המנגנת, הזורמת והקלילה. מועמדים נוספים בתחרות "מלכת היופי" : ריי אלן ולארי בירד.
    הנ"ל הם "שירה בתנועה".
    סטף – הקלעי הגדול בהיסטוריה – הוא נשק קטלני. אכזרי ויעיל, פחות יפה.

    1. הייט אשברי

      20 יול 2017 16:37:43

      דה שוט – מסירותך ליוצא OKC ראויה לציון . אבל אם תערוך משאל ( אפילו כאן – בהופס ) למי משניהם , סטף או דוראנט , יש קליעה יותר יפה , מרגשת , חלקה , אלגנטית או כל ביטוי דומה שתבחר , אני חושב שרוב מוחץ לא יחשוב כמוך .

      1. דה שוט

        20 יול 2017 17:42:49

        מסירותי ליוצא OKC נופלת ממסירותך לותיקי גולדן סטייט,
        לזכותך ייאמר שאתה אוהד אמיתי.
        ד״א אם תערוך משאל – לא תאהב את התוצאות 😃

        1. הייט-אשברי

          20 יול 2017 19:21:01

          טוב – אין ברירה . אני לא כותב כאן טורים או עורך משאלים . אבל אני קוראלאחד מכותבי הטורים להרים את הכפפה . .
          עידו , מתן , רועי , אשך – נא עזרתכם .

    2. פינקי

      20 יול 2017 21:50:29

      חוץ מנקודה 6, כל ה"בעיות" שציינת הן דווקא מה שהופך את הזריקה שלו לכל כך יפה.
      הטווח לא מעיד על יידוי, ויעידו על זה אחוזי הקליעה.
      המהירות, "הכשת הנחש" כלשונך, היא בדיוק מה שעושה את זה לכל כך יפה ומיוחד!
      מיליון שעות עבודה? חלק מהעניין! נותן מוטיבציה לכל ילד שאוהב כדורסל ללכת ולהתאמן! "אם סטף הקטן והרזה יכול, למה לא אני?!"

      הנק' השישית היא היחידה שאולי ולידית, אבל גם היא בעיקר סמנטית ופחות עקרונית.

  17. מחפצה מנמצה

    20 יול 2017 17:12:16

    גם אני תהיתי בזמנו ששיחררו את אליס , מה לעזאזל ההנהלה עושה .. ולמה דווקא את מונטה ולא את סטף.
    וטוב שכך היה . אני מצטרף לתחושות של הייט, כשקרי מחטיא זריקה גם מחצי מגרש אני מופתע . האחרון שנהניתי לראות קולע היה רג'י מילר.
    סטפן קרי, שלא ייגמר לעולם .

  18. אפלטון

    20 יול 2017 21:11:03

    טוב הרוקטס מתחילים לסגור את הרוסטר עם החתימות של טרוי וויליאמס, בובי בראון וטייריק בלאק.
    חמישייה: פול, הארדן, אריזה, אנדרסון, קפלה
    ספסל: גורדון, טאקר, מבהאמוטה, וויליאמס, ננה, בלאק, ג'ו קי, בובי בראון, אונואקו.
    14 חוזים מובטחים מתוך 15. כשיש עוד 2 נוספים אפשריים בחוזה דו צדדי עם קבוצת הדי ליג.
    לרוקטס 4 מיליון מתחת לluxury tax ו 10 מיליון מתחת לHard cap שאותו אי אפשר לעבור בכל מקרה.
    בנוסף מחזיקים 5 חוזים לא מובטחים.

  19. דדי

    21 יול 2017 03:19:11

    הקלעי הגדול ביותר ללא ספק.
    נאש אחריו.

    אבל הזריקה שלו לא יפה במיוחד.

    הג'אמפ שוטים היפים ביותר שראיתי עד היום ללא דירוג ביניהם –
    פרביס שורט, קובי ברייאנט, גלן רייס.

    לקליי יש ג'אמפ שוט יפה מאד אבל היפה ביותר היום הוא הג'אמפ שוט של בראדלי ביל.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט