העונה, הפסד ועוד הפסד

מלבים את הדמעות,

העונה פציעה, ועוד פציעה

מייבשות את התקוות

*

ועדיין מכל סתיו, עד סוף תמוז

נשיר לעד – את ה… 'ניו אורלינס בלוז'.

"נו, בר מוס מניו יורק אולי דיבר עם החברים שלו מקליבלנד," חשב בארט לעצמו, "כי קיירי אירווינג לא שיחק מול הפליקנס, כמו גם ג'יי אר סמית' ומייק דאנליבי, אבל בשורה התחתונה גם 20 נקודות, 17 כדורים חוזרים (מהם ששה בהתקפה!) ושלוש חסימות של אנטוניו דייוויס, כמו גם 20 נקודות, חמישה כדורים חוזרים של באדי היילד ו- 11 נקודות, 13 אסיסטים וארבעה כדורים חוזרים של ג'רו הולידיי לא עזרו לפליקנס לנצח במשחק החוץ בקליבלנד למרות שהיא הובילה עד תחילת הרבע הרביעי." בארט נאנח ולשב לעצמו שכל כמה שלא היו יותר מדי סיכויים מראש לניצחון, עדיין, לאור ההתפתחויות במשחק הוא לא יכול היה שלא לחוש אכזבה.

יומיים אחרי המשחק התפרסם ברבים שדונאטאס מוטיג'ונאס (Donatas Motiejūnas), הפורווארד-סנטר ששיחק ביוסטון בארבע השנים הארונות לאחר שנבחר במקום העשרים בדראפט של 2011, הצטרף לפליקנס. מוטיג'ונאס התאמן עם הקבוצה כבר יום לפני המשחק החשוב עם אטלנטה.

"למה לג'נטרי להביא עוד סנטר כשהוא לא משתף את שני הסנטרים שעל הספסל שלו?" שאלה סופי.

"אולי כי הוא מייעד לו תפקיד של פואר פורוורד?" ענה בארט, "ואולי זה רמז לכך שמתבשל טרייד על אז'ינקה ו/או אסיק?"

בבוקר המשחק מול אטלנטה פורסם גם כי קווינסי פונדסטר, שעדיין לא ראה אפילו דקת משחק העונה, עבר ניתוח ארטרוסקופי נוסף בברך שמאל. "האמת, נראה לי שהוא ישחק השנה רק אם נעלה לפלייאוף," אמר בארט לסופי בדרכם למשחק.

"יודעת, לפחות אטלנטה מגיעה ל'באק-טו-באק' אחרי שניצחה את אורלנדו אמש," אמר בארט לפני תחילת המשחק, "אבל זה מפחיד כי היא כעת במומנטום – אחרי ארבעה ניצחונות רצופים. את יודעת כמה אני חושש מהמשחק הזה…" ואכן היה ממה לחשוש. "15 איבודי כדור? 15? היכן היה הראש שלהם, אפילו לאטלנטה שידועה בכמות איבודי הכדור שלה היו רק 14!" שאל בארט בתסכול את סופי. הוא רקע במקום בעצבנות והמשיך "לפחות האחוזים שלנו משלוש היו נחמדים, 42.9%, רק חבל שגם לאטלנטה היו אחוזים לא שונים בהרבה. אבל בעצם, מה כבר אתה יכול לעשות מול קבוצה עדיפה שכמעט בכל הפרמטרים היתה טובה ממך?"

גם המשחק נגד בוסטון, בבוסטון, התברר כקשה מדי, והנה כבר הפסד שלישי ברציפות.

נכון, דייוויס קלע 36 עם 15 כדורים חוזרים, שני אסיסטים ושתי חסימות ב- 36 דקות; נכון, גאלאוויי הופיע מ'שומקום' עם עשרים נקודות, ארבעה כדורים חוזרים ואסיסט וכל זה ב- 22 דקות בלבד; אבל גם ג'רו וגם באדי היילד לא היו במיטבם, אולי כי המשחק הלך יותר לכיוונו של דונאטאס מוטיג'ונאס שעשה את הופעת הבכורה שלו במדי הפליקנס עם 11 נקודות, חמישה כדורים חוזרים, ארבעה אסיסטים וחטיפה אחת.

בשורה התחתונה רוב מדדי שתי הקבוצות היו פחות או יותר דומים, אבל בוסטון קלעה תשע נקודות יותר, אולי בעיקר מאחר והיו לה 15 כדורים חוזרים בהתקפה לעומת 9 של הפליקנס, ובמיוחד מאחר והיה לה את אייזאה תומאס עם 38 נקודות.

"תכף מגיע המארדי גרא, שהוא חג שתמיד מזכיר לי את המילה 'אוֹקוּלְטִיזְם', מונח שאף אחד כמעט לא מכיר." אמר בארט לחברו בר מוס בכניסה למדיסון סקוור גארדן יום אחרי שהגיע לניו יורק.

בר מוס חייך ואמר שלמרות שהוא לא כמעט כמו כולם, הוא עדיין אינו מכיר את המונח.

"אוקולטיזם מתייחס בעצם לכלל התורות הלא מדעיות העוסקות באופן עיוני ומעשי בתופעות או בכוחות על-טבעיים מסתוריים, שאינם מוכרים לא על-ידי המדע ולא על-ידי הדת." הסביר בארט, "למשל למה פתאום דברים מצליחים ופתאום לא?" והם נכנסו לאולם כמה דקות לפני תחילת המשחק.

"היכן דרק רוז?" שאל בר מוס אחרי שכל השאר השחקנים סיימו את החימום בגארדן. "אני רואה את כולם חוץ ממנו. אתקשר לחבר שלי בסגל הקבוצה ואבדוק."

"נו, מה הוא אמר לך?" שאל בארט בסיום השיחה.

"אני לא מדבר. אם אני אדבר יעצרו אותי על זיהום אוויר," אמר בר מוס לבארט, "אין מילים להגיד כמה אני רותח!" ואז המשיך: "היית מאמין שכנראה שאף אחד לא יודע היכן הוא ולמה הוא לא הופיע למשחק?"

"מה?" שאל בארט. "איך זה יכול להיות?"

"זה מה שאומרים לי כרגע," ענה בר מוס, "מקווה שלא קרה לו משהו נורא." והמשחק התחיל.

"בחיי שזה מתחיל להיות שדה קרב של ממש," אמר בר מוס לבארט באמצע הרבע השלישי כשכרמלו קיבל שתי עברות טכניות והורחק מהמשחק.

"מקווה ששדה הקרב לא יימשך," ענה בארט, "כי במלחמה, כידוע לך, כולם מפסידים."

"הוי הסאלאו הסאלאו," אמר בארט, "כשכבר אנטוני דייוויס קולע ארבעים נקודות בעשרים ותשע דקות משחק, ועוד מוסיף להם 18 כדורים חוזרים, שני אסיסטים ושלוש חסימות, אז הוא נפצע במותן מעבירה בוטה של קייל או'קווין שמעיפה אותו לקהל ויורד מהמגרש." והמשיך מעוצבן "מה לעזאזל עוזר לנו שהרחיקו את קייל או'קווין בעקבות העבירה?"

"לפחות ניצחתם אחרי שלושה הפסדים," אמר בר מוס. "יש לכם מזל שהניקס קיימים, כי אם איני טועה, הפעם האחרונה שניצחתם היתה נגדנו."

"מה שנכון – נכון," הסכים בארט.

"אני ממש שמח שניצחתם את הנמושות מברוקלין" אמר בר מוס יומיים אחרי, זולל מוס שוקולד עם ליקר בבאר אפלולי בשדרה החמישית.

"כן, זה לא היה ברור מאליו, בטח לא בלי דייוויס שקייל ה'מלכה' שלך כיסח לו את הצורה שלשום," אמר בארט.

"והוא נקנס ב- 25,500$ על כך ע"י הליגה," השיב בר מוס.

"זה בהחלט שבוע של קנסות," אמר בארט, "אני זוכר גם שהניקס שלך קנסו את דרק רוז ב- ב-$193,848 על ההיעלמות שלו. אבל לענייננו, לפחות יצא לנו לשחק בלי דייוויס מול הקבוצה הגרועה ביותר בליגה כעת. ועדיין, זה היה משחק קל! הם הובילו עלינו בהתחלה ובכל הרבעים השני והשלישי, אבל איכשהו ברבע האחרון קלענו כמעט פי שניים מהם (31 לעומת 16) וזה עם ההגנה, במיוחד נטרולו של בּוּקֶר, הביא לנו את הניצחון."

"שמע, טרנס ג'ונס אמנם החליף בצורה סבירה פלוס את דייוויס עם 24 נקודות ותריסר ריבאונדים," אמר בר מוס וגם שוב מהמוס ליקר-שוקולד, "אבל מי שעשה את המשחק לדעתי הוא טייריק עם 29 נקודות, ארבעה ריבאונדים, שלושה אסיסטים, ארבע חטיפות ואפילו חסימה אחת!"

"והוא אכן היה מעולה," אמר בארט, "אבל אני לא מסכים איתך. לדעתי מי שעשה את המשחק היה דווקא ג'רו הולידיי. לא כ"כ בגלל הסטטיסטיקה (21 נקודות, 4 כדורים חוזרים, 4 אסיסטים ושתי חטיפות), אלא בגלל ניהול המשחק וקור הרוח ברבע האחרון. יש לו עצבים מברזל לבחור."

"אבל אתה יודע מה הכי הדהים אותי?" שאל בארט ובר מוס נענע בראשו לשלילה, "היום עומר אסיק ואלכסיס אז'ינקה שותפו. לא להרבה: חמש דקות ושלוש דקות בהתאמה. שניהם לא קלעו וזה הגיוני בעיניי, המשחק הרי לא מבוסס עליהם, אבל כמה כדורים חוזרים הם לקחו לדעתך? אחד כל אחד. רק אחד? הגבוה האחר, מוטיג'ונאס, שיחק כ- 19 דקות עם 3 כדורים חוזרים, נקודה אחת, שלושה אסיסטים ושלושה כדורים חוזרים. אני ממש חושב שהם לא צריכים לרראות מגרש העונה"

בארט נשם לרגע והמשיך: "עכשיו שתבין, הקבוצה לקחה היום 50 כדורים חוזרים וחוץ מאטואן מור כולם לקחו לפחות שלושה כדורים חוזרים או יותר. סולומון היל (שג'נטרי טען בראיון אחר המשחק שזה היה משחקו הטוב ביותר במדי הפליקנס),  בכלל לקח עשרה כדורים חוזרים ב- 33 דקות (וקלע 14 נקודות). מה אגיד לך, הסנטרים שלנו מראים חוסר מוטיבציה ו/או חוסר יכולת לצערי."

"מעניין מה תעשו נגד שיקאגו," אמר בר מוס, "אתה הרי יודע שהערב אנחנו (הניקס) כיסחנו אותם ב-15 הפרש אחרי שהפסדנו לכם שלשום ב-14 הפרש."

"אני לא בטוח מה יהיה," אמר בארט, "אבל מה שבטוח, ששה ימים ברציפות מחוץ לבית זה יותר מדי, החברה ייסעו לשיקגו ואני אחזור הביתה, לסופי."

שיקגו קיבלה חזרה את באטלר אחרי היעדרות של שלושה משחקים עקב שפעת. הפליקנס קיבלו חזרה את אנטוני דייוויס אחרי היעדרות של משחק אחד מחמת "ניסיון העפת שחקן לשורה הרביעית בקהל" של קייל קווין. באטלר יצא בתיקו 39 עם דייויס, אבל שיקגו ניצחה 107-99.

"זה פשוט מטורף, איך אפשר לחיות עם מצב כזה שהיו להם 21 פוזשנים יותר מאשר לנו בגלל שהם לקחו 21 כדורים חוזרים בהתקפה. לא להאמין אבל רובין לופז לבדו לקח תשעה!!! כדורים חוזרים בהתקפה. מטורף."

בארט כמעט הרביץ לקירות מרוב עצבים וסופי שהכירה אותו, עמדה שותקת ונתנה לו להוציא את תסכולו.

"בתחילת הרבע הרביעי היה רק נקודה הפרש להם, ואז," הוא הביט בסופי במבט מתוסכל, "זה ממש כאילו הפסקנו לשחק. אני לא מבין את זה. והופס,  דקה אחרי היה כבר ארבע הפרש להם. ג'נטרי זיהה את הבעיה, ואכן החזיר את דייוויס למשחק, אבל הבעיה היתה שמהרגע הזה כל השאר הפסיקו לשחק בהתקפה. את מבינה," הוא המשיך בעצבים, "משך שמונה דקות דייויס היה היחיד שקלע (חוץ מנקודת עונשין אחת של ג'רו, היחידה שלו במשחק כשגם את השנייה הוא החטיא), וכל האחרים, במיוחד טייריק (ארבע זריקות) פשוט רק החטיאו. אין לי מושג איך אנטוני דייוויס חי עם המצב הזה! זה פשוט מתסכל!"

"ישנם מקרים ש"סאלאו" מתבטא במזל רע, אך ישנם מקרים שהוא תוצאה של מעשה אנושי מכוון." אמר בארט לנהג המונית בדברו על המשחק שהסתיים שעתיים קודם באינדיאנה. "דודתי שונתייה נהגה לומר ש'אין דבר העומד בפני הרצון מלבד… רצון של מישהו אחר'. פעמיים תוך ארבעה משחקים שדייוויס משמש מטרה לניסיון התנקשות בקריירה שלו, הפעם זה היה כשמיילס טרנר התנגש בו כשהלך לדאנק שבע דקות לפני סוף הרבע השלישי, ודייוויס צלע את דרכו אל מחוץ למשחק, לא לפני שקלע עוד זוג קליעות עונשין שהביאו את מאזנו ל- 16 נקודות, שלושה אסיסטים ושלושה כדורים חוזרים ב- 23 דקות משחק."

דז'ו, נהג המונית יליד סן פרנסיסקו, שתק מזה רבע שעה שזה בבירור שיא בקרב נהגי המוניות בעולם ורק והנהן.

"נכון שהפליקנס לא הוליכו במשחק מאז פתיחתו," המשיך בארט, "אבל לסיים בשלוש הפרש בלי דייוויס משך הרבע וחצי האחרונים? מצד אחד אתה מבין עד כמה אנו תלויים בו, ומצד שני אתה גאה בחברה שלא ויתרו על המשחק, במיוחד טרנס ג'ונס עם 15 נקודות, שמונה כדורים חוזרים (מהם ארבעה בהגנה), שלושה אסיסטים ושתי חסימות. זה לפחות שיפור לטובה."

"היכן בדיוק אתה רוצה שאעצור לך?" שאל דז'ו.

"שם, בחניה הבאה זה בסדר גמור," אמר בארט, "כמה אני חייב לך?"

"עשרה דולר על כל נקודה מההפרש שאינדיאנה ניצחו," חייך דג'ו.

"ואני חשבתי שבכלל לא הקשבת," חייך בארט ושילם.

"המסע המקולל בן חמשת משחקי החוץ הסתיים סופסוף," חשב בארט לעצמו במקלחת של הבוקר בעודו מסתבן. "ועדיין, שני ניצחונות מול שלושה הפסדים, במיוחד אחרי שני ניסיונות התנקשות בקריירה של דייוויס זה יחסית לא נורא." הוא שטף את הסבון ביסודיות והסתבן שוב, "כעת, לפחות, חוזרים הביתה לששה משחקים, את השניים הראשונים סביר שננצח, במשחקים מול קליבלנד וסן אנטוניו סביר שנפסיד, והשאלה האמיתית היא מה נעשה בבית מול אוקלוהומה ווושינגטון…" שטיפה נוספת, והחל לשיר בקול רם לעצמו "I feel good " כשתוך כדי כך חשב על מה שכתב ההיסטוריון הנודע אבן ח'לדון במאה ה- 14: "אלו שנהנים מאמבט חם שואפים את אוויר האמבט, כך שחמימות האוויר מחממת את נפשם ונמצא שהם חשים שמחה. לעתים קרובות קורה שהם מתחילים לשיר, כיון שמקור השירה הוא האושר".

"איזה עונג לחזור הביתה לניצחון בעשרים הפרש…" חייך בארט אל סופי בסופו של המשחק כשעשו את דרכם הביתה מהמשחק.

"זו היא הפעם הראשונה העונה שאנו מנצחים בהפרש של עשרים ומעלה." אמרה סופי. "נכון, זה מול אורלנדו שמתברר במסע הנוכחי שהם איבדו את כל הקסם שלהם במשחקי חוץ כשניצחו רק משחק אחד מששת משחקי המסע הזה, אבל עדיין עונג לנצח קבוצה שעל-פי הישגיה דומה לאלו שלך."

"מסכים לגמרי," אמר בארט. "בכל מקרה, לפחות אנטוניו דייויס כן שיחק הערב למרות ניסיון ההתנקשות-בקריירה שלו השני תוך שבוע."

סופי חייכה והוא המשיך: "אמנם הוא קלע הערב רק 29 דקות, אך הערב לא היה צריך יותר מכך כי ששה שחקנים סך הכול קלעו בדאבל פיגורז (דייוויס, אוואנס, גאלאוויי, הולידיי קאנינגהאם והיילד). גם מספר האסיסטים התחלק יפה בין כולם כשתשעה מ-11 השחקנים ששותפו מסרו יחד 28 אסיסטים."

"נכון,"  אמרה סופי. "ושוב, כמו במשחק הקודם, אסיק ואז'ינקה לא שותפו כלל ודיאלו כלל לא נרשם למשחק. לפחות פרייזר מקבל דקות מעטות, כנראה  כדי להחזיר אותו בהדרגה לכושר המשחק."

יומיים אחרי שאנטוניו דייוויס נבחר לחמישייה הראשונה במשחק האול סטאר הגיעה התבוסה הגדולה של השנה… שוב בבית, שוב נגד נמושה, ואפילו נגד הנמושה שהפליקנס ניצחו עד היום שש פעמים ברציפות.

"אני מרגיש כמו נמלה שכרגע נדרסה ע"י מכבש ענק," נאנח בארט בעודו שם מגבת רטובה שסופי הכינה על מצחו. "לא מספיקה המחלה הזו שמרגישה כאילו מוחמד עלי עומד מצד אחד ונותן לי מהלומות בלתי פוסקות בשתי ידיו, אז בא ההפסד המטופש, המרגיז והמיותר הזה וגורם לי לחוש שבו בזמן מייק טייסון נותן את אותן מהלומות מהצד השני."

סופי צחקה ונישקה אותו במצח ובשתי עיניו.

"השנה הפליקנס מתמחים בלשבור רצף הפסדים של קבוצות אחרות," היא אמרה. "עליך להתרגל לכך."

"אבל הפסד בבית? לחטוף 144 נקודות? בבית? בהפסד ב- 29 הפרש? ועוד לברוקלין נטס?" הוא נרעד מאימת הזיכרון הקשה. "החברה שיחקו רק ברבע הראשון ואכן הובילו בסופו, בסוף הרבע השני התוצאה היתה כבר 15 לטובת ברוקלין, בסוף השלישי 19 וברביעי ההשפלה היתה מוחלטת. וכאילו זה לא מספיק, ברבע השלישי אנטוניו דייוויס נפצע שוב…" הוא החליף את  המגבת הרטובה ונאנח שוב. "אני חייב להאמין שזה רק חלום רע, שזה לא באמת קרה, לפחות עד שאחלים ויהיו לי כוחות להתמודד עם החרא הזה."

שלושה ימים אחרי והכול נראה אחרת לחלוטין. בארט שהיה בשלבי החלמה אחרונים לא היה במשחק ואפילו לא צפה בו בטלוויזיה. מי שסיפר לו על המשחק היה די, חברו הטוב, שבא עם קיי, אשתו, לבקר את בארט וסופי בביתו של בארט אחרי שהם נכחו במשחק.

"מעבר לניצחון, הדבר הכי נחמד במגרש היה לורן," אמר די וקיבל מבט זועם מקיי אשתו, "אבל את לא היית על המגרש," הוא התגונן בחיוך, "מה שכן, ברור לכולם שאת היית הדבר הכי נחמד האולם!"

"זה רק כי סופי לא היתה שם," צחק בארט, "אבל מי היא לורן?"

"לורן היתה השופטת, זו עם חולצה מס 7," אמרה קיי, "זה באמת נחמד לראות על המגרש קוקו שאינו מחובר לזקן, והאמת היא שהיא באמת שפטה ממש טוב."

"לורן לורן, אבל מה היה במשחק?" שאל בארט.

"יודע מה, אני ממש ממש לא מבין את הקבוצה הזו." נאנח בארט אחרי שדי סיפר לו את עלילות המשחק, "כשאתה סופסוף מתייאש מהם, הם שוב משחקים ברגשותיך!" הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך: "אתה יודע, שלושה ימים אחרי ההפסד המחפיר לנטס, הם עולים למשחק מול קליבלנד, אחת משתי המועמדות לאליפות. כולם, כולל אני,  בטוחים שקליבלנד תנצח בעשרים הפרש לפחות, ואכן, לברון עושה טריפל-דאבל וקיירי קולע  46 נקודות ושניהם  אפילו משחקים מעל ל- 42  דקות."

הוא שוב נשם עמוקות, נענע בראשו כלא מאמין והמשיך: "והפליקנס? הם עולים עם חמישייה שכוללת את קאנינגהאם, היל, הולידיי, היילד וטרנס ג'ונס שמחליף את אנטוניו דייוויס הפצוע, אבל מהרגע הראשון הם נותנים משחק מהסרטים: 9 הפרש בסוף הרבע הראשון, עשרים הפרש במחצית, 14 הפרש בסוף הרבע השלישי ואפילו מסיימים בניצחון בהפרש של שתי נקודות בלבד הודות ל- 36 נקודות של טרנס ג'ונס ו- 33 נקודות של ג'ו הולידיי. והכי מדהים?  יש להם  11 חסימות! 11 חסימות ללא אנטוניו דייויס? ורק שמונה איבודי כדור? פשוט לא להאמין שזו אותה קבוצה."

"כן, הם לקחו עצמם בידיים והצליחו לכפר קצת על ההפסד לברוקלין," אמר די. "כנראה שהבעיה האמיתית היא שהקבוצה הזו היא כמו בגהירה קיפלינגי."

"כמו מה?" שאל בארט.

"כמו בגהירה קיפלינגי," אמר די, " זה הרי סוג של עכביש צמחוני, העכביש היחידי בעולם שמעדיף צמחים על בשר. הוא חי במרכז מקסיקו ואוכל בעיקר את קצות העלעלים של עץ הדומה לעץ השיטה שאנו מכירים, עלעלים שעליהם גדלים 'גופים בלטיאניים', שזה מן  צ'ופצ'יקים נוחים לניתוק מלאים בסוכרים, שומנים וחלבונים שמיועדים לנמלים שחיים על העץ ועוזרים להגן עליו."

"אבל מה הקשר בין הפליקנס לבין בגהירה קיפלינגי?"

"כנראה שהקבוצה הזו היא פשוט חיה עם סדר עדיפויות שונה מכל האחרות. היא מן חיה שמעדיפה לשחק לאוהדים בנשמה." חייך די.

"והיא בהחלט מצליחה הזה," הודה בארט. "אני כבר לחלוטין לא יודע למה לצפות ממנה."

למשחק מול אוקלוהומה דייוויס אמנם חזר מהפציעה, אך היה ברור שהיא  עדיין משפיעה והוא שיחק רק 16 דקות במצטבר וקלע רק שמונה נקודות.

אוקלוהומה הובילו כל המשחק, וראסל ווסטברוק עשה טריפל דאבל מספר ששים בקריירה ועבר את לארי בירד.

האמת, הפליקנס לא שיחקו כ"כ גרוע, אך אוקלוהומה שיחקו טוב יותר. אחת הבעיות היתה דווקא אחוז קליעות עונשין גרוע (63.2%), ועדיין מבעס היה לראות את הפליקנס מפסידים בבית, גם אם זה לקבוצה טובה יותר.

סן אנטוניו גם היא בבירור קבוצה טובה יותר מהפליקנס העונה, אבל למרות שקאוואי לנארד וטוני פרקר חזרו מפציעות, במשחק של ששי בערב היה הפליקנס היו טובים יותר.

"בחיי שאני לא מבין את הקבוצה הזו," חזר בארט ואמר לסופי, די, וקיי, שהיו איתם במשחק. "אני הייתי בטוח לחלוטין שנפסיד לקליבלנד ולסן אנטוניו ועוד יותר בטוח שננצח את ברוקלין, ויצא ההפך. פשוט לא להאמין!"

אחרי המשחק סופי ובארט הלכו עם די וקיי לבאר  "Le Bon Temps Roule" שבבעלות פפר קינן, גיטריסט ואחד מסולני להקת קורוז'ן אוף קונפורמיטי (Corrosion Of Conformity או בראשי תיבות COC) שהיא להקת מטאל שהוקמה בצפון קרוליינה והחל מסוף שנות ה-80 עברה לדום מטאל בסגנון בלק סאבת' עם השפעות חזקות של רוק דרומי (עירוב של בלוז וקאנטרי).

"שוב, בחיי שאני לא מבין את הקבוצה הזו," חזר בארט ואמר לסופי, די, וקיי. פשוט לא להאמין!"

"בגהירה קיפלינגי או לא בגהירה קיפלינגי?" שאל די בחיוך.

"בחיי שכן," ענה בארט, "ולא סתם בגהירה קיפלינגי אלא מהסוג הנוצץ. קודם כל החמישייה שאני אוהב פתחה במשחק: קאנינגהאם, דייוויס, היל, הולידיי ובאדי היילד. שנית, דייוויס התאושש מהפציעה ונתן משחק של 22 כדורים חוזרים, שני אסיסטים , חטיפה, חסימה ושש עשרה נקודות בשלושים ושלוש דקות אבל המצטיינים שלי היו קודם כל הולידיי (23 נקודות, 11 אסיסטים, 4 כדורים חוזרים, שתי חטיפות ואפילו שתי חסימות) וטרנס ג'ונס  (21 נקודות, 7 כדורים חוזרים ואסיסט אחד).

"אני חושבת שהכדורים החוזרים הם אלו שמספרים את סיפור המשחק," אמרה סופי, "54 לפליקנס לעומת 44 לסן אנטוניו וחמש עשרה מהם בהתקפה לעומת 12 בלבד של סן אנטוניו."

"נכון," הסכים די, "אבל חשוב יותר בשלושה מתוך ארבעת הרבעים היינו טובים יותר. אנחנו חייבים להשתפר ברבע השני שהוא עקב אכילס שלנו בהרבה מהמשחקים."

"יודע מה?" סיכם בארט, "אני עדיין אקח ניצחון בשש עשרה הפרש בכל ערב, גם אם נפשל ברבע השני. מעניין אם הפליקנס יעלו הילוך וינצחו את וושינגטון במשחק הבא."

"אגב הילוכים, פפר, אתם יודעים, הבעלים של הבאר הזה, מעבר להיותו מוסיקאי פשוט משוגע על מכוניות הוט רוד," סיפר די, "במיוחד על 'גאסר הוט רוד'."

לאור מביט אי ההבנה של בארט, סופי הסבירה: "הוט רוד זו מכונית קלאסית, בדרך-כלל תוצרת אמריקה, שמכניסים לה מנוע מטורף, לפחות ארבע מאות כוחות סוס, מתלים, הילוכים ובלמים והיא מיועדת למירוצים. כמה כוחות סוס יש לזו של פפר?" היא שאלה את די.

"יש לו שברולט 1955 שהוסבה לגאסר בשנות הששים, ועמדה שנים מאז, עד שלאחרונה הוא דאג שישפצו אותה." אמר די. "היא נראית קצת גמלונית אבל יש לה 421 כוחות סוס.".

"גאסר זה מלשון גאז," הוא המשיך כשראה את מבטו של בארט שהיה עדיין המום מהסבריה של סופי, "זוהי מכונית שפועלת על דלק רגיל שאתה יכול לקנות בכל תחנת דלק בניגוד למכוניות הוט רוד שפועלות על תרכובות דלק אחרות, עשירות יותר."

"זו התמונה של הגאסר שם בקיר?" שאלה סופי.

"כן, אבל יש לי רעיון יותר טוב מזה, יש לי סרטון יוטיוב איתה הנה תראו:" אמר די ושלף את הסמארטפון שלו.

"אנחנו צריכים לעשות הוט-רוד מהפליקנס לקראת המשחק עם וושינגטון," צחק בארט, "אבל המצב הנוכחי כ"כ מסובך עד שנראה לי ש'סתם  גאסר' לא תועיל ושחייבים תרכובת דלקים ייחודית, אולי דלק עם גאמבו פלפל 'מלאך המוות מקרולינה' (Carolina Reaper), שהוא הפלפל הכי חריף שיש: שני מיליון בסולם סקוביל שהוא, למי שלא יודע,  סולם מדידת מידת חריפותם של פלפלים חריפים."
כל הנוכחים סביב השולחן צחקו.

במשחק הששי והאחרון בבית  מול וושינגטון, עלו הפליקנס בפעם הראשונה מתוך ארבע פעמים עם תלבושת המארדי גרא החדשה שלהם לעונה.

"אני חושש שהתלבושת הזו תעודד את ה"סאלאו," אמר בארט לסופי כשהם נכנס לאולם וראו את החברה באימון של טרום המשחק. "סגול עם פסי זהב וירוק מזכיר מדי את מדי הלייקרז שאותם בסאלאו תקף השנה במלוא עוצמתו."

"אז דייוויס הזהיב עם 36 נקודות, 17 כדורים חוזרים, שלוש חטיפות, שלושה אסיסטים ושתי חסימות, וג'רו הולידיי היה טוב מאוד עם 26 נקודות, 11 אסיסטים, ארבעה כדורים חוזרים וחטיפה. מוטייג'ונאס שמר על יציבות עם 10 נקודות וארבעה כדורים חוזרים, אבל כל השאר היו כלא היו. אפס נקודות לבאדי היילד ב-16 דקות? משהו קורה לילד ואפס נקודות לטרנס ג'ונס!" אמר בארט.

"זה לא נורא," אמרה סופי, "וושינגטון פשוט היו טובים מדי, לא פלא שהם בתנופה עם ניצחון תשיעי בעשרת המשחקים האחרונים…"

"נכון, ועדיין…" אמר בארט, "אני חושב שאם טרנס ג'ונס ובאדי היילד לא היו שניהם עם אפס משמונה מהשדה, היה לנו סיכוי גבוה מאוד לנצח. אבל בכל מקרה, הבעיה היא שיש לנו עכשיו שלושה משחקי חוץ ממש לא קלים מול טורונטו, דטרויט ושוב וושינגטון, ואני ממש בספק אם נצליח לנצח אפילו אחד מהם שלא לדבר על שניים, במיוחד מאחר והמשחק מול דטרויט יהיה יום אחרי המשחק מול טורונטו."

"ידעתי שיהיה קשה, ידעתי שיש סיכוי טוב שנפסיד, אבל לא ידעתי כמה ההפסד הזה יהיה מעצבן!" אמר בארט לרוג'ר פייס, מכר משכבר הימים שבדיוק התפטר מעבודתו בצפון קנדה אצל Jamie Davis Motor Trucking (חברה שנעשתה עליה הסדרה "אוטוסטרדה לגיהנום") והגיע לביקור משפחתי בטורונטו.

"זה קשה?" צחק רוג'ר, "נסה לסחוב כבל פלדה קפוא ששוקל כמאה קילוגרם בשלוש בבוקר כשאתה בטמפרטורה של מינוס ארבעים עם רוח מקפיאה ושלג בעלייה של הקוקיהלה (חלק מהכביש המהיר מס. 5 בקולומביה הבריטית הידוע לשמצה במזג אוויר מחורבן ותאונות קשות שבו), ואז תראה מה זה באמת קשה."

"חלילה לי להמעיט בקיפאון שלכם כאן בקנדה," צחק בארט, "באתי בטיסה של אייר קנדה לאייר קנדה סנטר למשחק ואני חוזר כבר הערב באייר קנדה לניו אורלינס, אתה חושב שאני לא יודע שאם אזלזל במזג האוויר הקפוא שלכם, הדיילות תושבנה אותי על הכנף, מבחוץ, לאורך כל הדרך?"

רוג'ר חייך ואמר: "תגיד תודה שלא בתוך הכנף, די רטוב ומסריח שם מדלק מטוסים ממה שהבנתי, אפילו בגובה של שלושים אלף רגל."

"אבל ברצינות," אמר בארט, "סופסוף משחק טוב שלנו, משחק חוץ, ועוד נגד קבוצה טובה. כשסופסוף יש לנו רבע ראשון טוב ורבע שני מעולה (ואנחנו הרי לרוב מפשלים ברבע השני). כשסופסוף באדי היילד חוזר מהקיפאון החודשי שלו, וג'רו הולידיי מצטיין כרגיל ואפילו הספסל תורם… אז נכון, הפעם פישלנו ברבע השלישי אבל עדיין נשארנו צמודים לאורך כל הרבע הרביעי ולא התפרקנו… ואז הארכה שזה מבאס בזכות עצמו, אבל גם בהארכה אנו לא וויתרנו ונשארנו צמודים לכל אורכה ובסופה הפסדנו מסל ארבע שניות לסיום.  תגיד לי,  מי לא היה מתעצבן ממשחק שכזה?"

ימים עצב עברו מכל כיוון עברו על בארט. אמא של ידידו סם ויינר נפטרה והוא ביקר אצלו מיד אחרי ששב מקנדה. מוות של הורים הוא מהלומה קשה בכל גיל ובארט (שאיבד את הוריו בגילל צעיר מאוד) שאל את עצמו מה עדיף: לאבד את הוריך בהיותך צעיר מכדי לחוש באובדן או בגיל מבוגר בו אתה מאבד מלוא השק זיכרונות ואהבה.

גם בעבודה היתה תקופה חלשה יחסית ומזג האוויר היה קודר. הרחובות העלו סירחון בשל שביתה של חלק מעובדי התברואה, והכל נראה אפרורי עד עצוב בחורף.

"מזה בדיוק חששתי," אמר בארט לרוי רוז, אחיינו הצעיר, "כמעט תמיד, אחרי מאמץ גדול ישנה נפילה שמאוד קשה להימנע ממנה. אני די בטוח שאם היינו משחקים אתמול נגד דטרויט והיום מול טורונטו, היינו מנצחים יחסית בקלות את דטרויט."

"האמת," אמר רוי, "צריך לעשות סרט טרגי על הפליקנס. אני בימים אלה עובד על עשיית סרט קצר לשיעור קולנוע, אתה חושב שתוכל לסדר לי לצלם חלק ממנו עם הקבוצה? עם אנטוני דייוויס וג'רו ובאדי?"

"לא יודע, אבל אפשר לנסות. מה שכן הייתי מחכה קצת עד שהמערכת תהיה יותר אופיטימית לפני שאבקש."

"אגב חוסר אופטימיות, אתה יודע על מי היה מגניב לעשות סרט?" שאל רוי.

"על מי?"

"על איש סמית," אמר רוי. "אתמול הוא האכיל את הפליקנס 15 נקודות, שלושה ריבאונדים ושבעה אסיסטים, ועוד בתור הרכז המחליף…"

"איש סמית הוא בהחלט חומר לסיפור," אמר בארט. אני עדיין לא מבין למה שחררו אותו מהפליקנס. אני זוכר שמולי כתב עליו בשנה שעברה. אבל במשחק שהיה אתמול, דייוויס כן הופיע וכנראה שהחלים כי היו לו 31 נקודות, 12 כדורים חוזרים, שני אסיסטים, שתי חטיפות ולקינוח גם ארבע גגות. גם ג'רו הופיע עם 22 נקודות ו- 11 אסיסטים, הבעיה היתה שכמעט כל השאר לא הצליחו להתעלות. גם מור, גם אוונס וגם היל, שלושתם קלעו תשע נקודות, כאילו היתה להם איזושהיא תקרה שהם לא הצליחו לנפץ…"

"נכון," אמר רוי, אבל ברור שזה היה משחק שלפליקנס היו חסרות בו אנרגיות בגלל הבאק-טו-באק, כי המשחק היה בשוויון מוחלט בשלושת הרבעים הראשונים, ורק ברביעי דטרויט ברחו וניצחו."

"אני חושש שבמשחק הבא בשבת, שוב מול וושינגטון, נפסיד ממש ממש בענק ולכן מצפים לנו עוד כמה ימים של עצב…" אמר בארט בקדרות, "אבל נקווה ונאחל לפחות שכולם יהיו בריאים."

זה לא היה הפסד בענק, אבל בהחלט היה הפסד. כמו במשחק הקודם כשש דקות לסיום התוצאה היתה שוויון. ואז, משך כשש הדקות האחרונות של המשחק, הפליקנס הצליחו איכשהו לא לקלוע אפילו נקודה אחת למרות שג'רו היה קרוב לטריפל-דאבל (13 נקודות, 10 כדורים חוזרים ושמונה אסיסטים) ו"הגבה" קלע 25 עם עשרה כדורים חוזרים. כדורסל, כך מתברר, אמורים לשחק באן.בי.איי. לפחות ארבעים ושמונה דקות…

"אז זהו," כתב בארט ביומנו בבוקר שלאחר המשחק מול וושינגטון. "אנחנו בתחתית של החבית, רק קצת טובים יותר ממינסוטה, הלייקרז ופניקס, ונאבקים (לא בהצלחה רבה במיוחד) עם דאלאס, סקרמנטו, דנבר ופורטלנד על המקום השמיני בפלייאוף. בחודש האחרון ניצחנו רק כשליש מהמשחקים – וזה לא מזהיר במיוחד."

בארט נאנח והמשיך לכתוב: "בחודש הקרוב ממתינים לנו שני משחקי בית (פניקס ויוטה), ארבעה משחקי חוץ (מינסוטה, גולדן סטייט, פניקס וממפיס). אחריהם רק משחק בית אחד מול יוסטון ואז זוג משחקי חוץ בדאלאס ואוקלוהומה. ולקינוח, בחודש הקרוב ממתינים לנו שני משחקי בית מול דטרויט וסן אנטוניו."

הוא הצטמרר לרגע, ניגב את הזיעה הקרה שעלתה על מצחו, והמשיך להקליד:

"אז מה יהיה? במקרה הטוב לא יהיה חדש. אני חושש שלא נצליח לנצח ביותר מאשר שליש מהמשחקים, ותמונת הפלייאוף מתרחקת למדי. ואם נבואתי אכן תתגשם," הוא חתם את המשפט האחרון, "יש לי תחושה שאלווין לא ימשיך לאמן במועדון בשנה הבאה."