***********

ג'ק דמפסי היה אלוף העולם במשקל כבד משנת 1919 עד 1926. סגנונו, והפאנצ'יג פאור שלו – והעובדה שהוא תמיד היה AVAILABLE לכל אוהדיו בשפתו הפשוטה ועממיותו – עשו ממנו את אחד המתאגרפים הפופולריים ביותר מכולם. מגזין רינג מדרג אותו כמתאגרף 'הכבד' מספר 7 בטיבו. ב-1950 הוא נבחר ל"מתאגרף הטוב ביותר של המאה"

*******

22/9/1927                                                                                                        CHICAGO

או שהוא שכח את חוק האגרוף, או שהוא היה בטירוף חסר שליטה, כי אחרת אין ביכולתי להסביר מדוע ג'ק דמפסי לא זז מיד לפינה הנייטרלית אחרי ששלח את ג'ין טאני – אלוף העולם במשקל כבד – לקרשים. את החוק הוא ידע, כי החוק הוא חוק שנוצר בגללו: "חוק הפינה הנייטרלית" נולד ב-1923 בקרב של דמפסי נגד הענק  הדרום אמריקאי FIRPO כשדמפסי שלח אותו לקרשים, ובשנייה ש-FIRPO ניסה להתרומם, דמפסי חבט בו כשהוא בחצי הדרך לעמידה זקופה, והשכיבו להרבה יותר מספירת "עשר". וועידת האגרוף קבעה מיד את החוק שקובע שעל המתאגרף החובט לזוז מיד לפינה נייטרלית, רחוק ככל האפשר מהנופל השדוד, כדי לאפשר למתאגרף השוכב להתרומם לספירת ה-10.

ייתכן מאד שאי ציותו של ג'ק דמפסי לעשות את מה שחובה היה עליו לעשות עלתה לו באליפות העולם באגרוף במשקל כבד בקרב שנערך ב'סולדייר פילד' בשיקגו לעיני שיא צופים בקרב אגרוף של 150,209 באיצטדיון המפורסם בשיקגו, ששילמו עוד שיא עולמי – 2.8 מיליון – לחזות בקרב על התואר בינו לבין האלוף ג'ין טאני, ה-X-MARINE שהחזיק בתואר רק שנה.

הקרב הסתיים בנצחונו של טאני.  הקרב ניתן לטאני בהחלטת השופט דייב בארי, ושופטי הנקודות ג'ורג' לייטון – בעל רשת חנויות כל-בו ענקית – והקומודור שלדון קלארק. היתה זו החלטת פה-אחד. טאני ניצח לדעת השופטים 7 מ-10 סיבובים כשדמפסי מנצח רק את השלישי, הששי, והשביעי – הסיבוב בו דמפסי עשה את השגיאה שעלתה לו בקרב.

מעשה שהיה כך היה: ב'שביעי' טאני המשיך את מלאכת האמן שלו בספורט האגרוף כשהוא שולח ג'אבים מדוייקים, HOOKS, וימניות אלכסוניות קלות שלא חיסלו את דמפסי אבל יצרו נזק מתווסף. מנגד טאני הצליח להתחמק באומנות מיריבו הגדול והמסורבל שחיפש רק את מהלומת המוות. כזה היה הקרב בכל הסיבובים מלבד השלישי והששי. הפעם נראה היה שהנזק המתווסף עומד לגבות את מחירו. כך זה נמשך אמצע הסיבוב השביעי.

ואז או-אז 'מהלומת המוות' – דמפסי היה בטוח בזאת – פגעה במטרה. תוך כדי שהוא זורק מהלומות ש-'מהלומת-מוות' היה כתוב על כל אחת מהן אבל הדבר היחידי שהן הרגו היה האוויר החם והאביך שבאיצטדיון של 'עיר הרוחות', אחת מהן פגעה במטרה. המטרה היתה סנטרו של טאני, והמהלומה היתה שמאלית פראית שהיו עצורים בה כל כעסו, תסכולו, ומבוכתו של דמפסי על אי יכולתו לגבור במפלצתיותו על הטכניקה וקלות הרגליים של יריבו יפה- התואר והאינטיליגנטי, שהגיע מהשיכבה הגבוהה והאריסטוקרטית  להתערב בקרב אגרוף, ספורט שהוא זר ולא שייך לאנשים מסוגו מההיי סוסייטי של מנהטן.

מתאגרפים מסוגו של דמפסי נכנסים לאקסטזה ברגעים כאלה. הם הופכים אז לכרישים המריחים דם. החייתיות וייצר ההרג שבהם מגיעים לדרגת טירוף והאינסטינקט שבנפשם מצווה 'הרס טוטאלי, ועכשיו'.  הוא מיד המשיך בימנית לסנטר, ואז עוד הוק שמאלי לסנטר, כשהסנטר הופך למטרה היחידה הקיימת ונראית בעיני החייה הטורפת המרגישה שהגיעה שניית ההרג שאסור להחמיצה.

טאני נפל שדוד כעץ שנוסר בגזעו היוצא מהקרקע, כשהוא נופל על הקנבאס ברעש הנשמע כ-"THUD" ליד פינתו של דמפסי, והדבר היחידי שנע היתה ידו של טאני המחפשת בעיוורון את חבל הזירה כמעקה להיעזר בו להתרומם, או סתם להישען עליו תוך כדי הערפל שכיסה את עיניו ומוחו.

החבל לא נמצא, ואז זרועו נפלה על הקאנבס והוא שכב שם כפגר כש-150,000 בשיגעון חושים.

כאן, וברגע זה, עשה דמפסי את השגיאה שעלתה לו בקרב.

הנוק-דאון העמיד מיד את שופט הזמן פול בילר על רגליו, שעון סטופר בידו, עיניו תקועות בשניות המתקתקות כשהוא קורא לעצמו בקול שרק הוא שומע "ONE"…ואז "TWO"…מבלי להסתכל על מה שקורה בזירה.

אבל אז הוא מרים את ראשו ורואה את דמפסי עומד ליד פינתו, ישר מעל קרבנו ששכב ללא תנועה או זיע, וצועק "נסה לקום עכשיו יא חתיכת 'באם'" לעבר מה שנראה לכולם כגווייה מחוסלת.

הספירה של בילר הופסקה מיד. שופט הזירה בארי אפילו לא החל בספירתו, שהיא הספירה הקובעת.

מדוע בארי היסס ולא התחיל בספירתו? כי החוק קובע בברור שבשעה שהקרבן שוכב, התוקף חייב להתרחק לפינה הרחוקה ביותר בזירה מקרבנו, ותפקידו של שופט הזמן הוא לחכות עם שעונו-הוא עד שהמתאגרף שולח המהלומה עושה זאת.

האלוף לשעבר כאילו לא רצה לזוז מקרבנו.  אין ספק שדמפסי אהב את הרגע בו הוא עמד ליד קרבנו, ואילו זה היה מותר, היה אפילו נהנה מהרגע בו יכול הוא לשים רגלו על החייה שזה עתה חיסל, כתנועת הצייד האינדיאני הידועה כשהוא עומד ורגלו מעל הבופלו השדוד.

אז במקום לזוז לעבר פינה נייטרלית רחוקה, הוא עמד שם מעל טאני השדוד (כאילו), זרועותיו נחות לצידי גופו, כשהוא צורח "נסה לקום עכשיו, יא באם"

אחרי עוד כמה שניות דמפסי הבין את צעקותיו ודחיפותיו של השופט בארי לזוז לפינה נייטרלית, לשם זז בצעדים פלגמטיים ברורים כשהוא כאילו אומר בכל צעד לקהל עשרות האלפים 'טוב, אין לי ברירה'.

(השופט בארי דוחף את דמפסי לפינה נייטרלית)

עברו 5, אולי 6 שניות יקרות עד שדמפסי הבין (או קלט) מה שעליו לעשות. ישנם האומרים שעברו לפחות 7 אם לא 8 שניות, עד ששופט הזירה החל בספירה הקולנית.

מוחו של טאני היה זקוק לשניות האלה כדי להתנער מהערפילות ולחזור לעירנות תחושותיו.  לדמפסי – ורוב הקהל שהיה 'שלו' על היותו אירי-אמריקאי שותה בירה בבארים אפלים בשדרה העשירית ורח' 12 במנהטן העומד לגבור על 'האריסטוקרט' – השניות עד שהשופט החל לספור נראו כיובלות. גם הספירה הקולנית "אחת"…"שתיים"…"שלוש"…נראו לדמפסי וצאן מרעיתו כנספרות לאט מדי עם הפסקות מוגזמות ביניהן.

כמובן שהספירה היתה רגילה, ובקצב שהשופט בארי נהג לעשותה ב-22 שנותיו כשופט זירה מהטובים ביבשת.

לספירה "תשע" לפתע טאני התרומם בעזרת החבלים ונעמד על רגליו. הוא נראה גרוגי. הוא נראה המום. התנועע על רגליו בחוסר יציבות כאילו מחפש את מרכז הכובד לשיווי משקל. טאני חוזר ל-DEAR LIFE בזמן שדמפסי עם מבט של גועל נפש, כאילו עייף מכל מה שקרה, אומר לעצמו, 'אוקיי, אם השופט רוצה שיקרה כאן מקרה הריגה, זאת לא אשמתי'. הוא נע במין אי חשק להרג הסופי, כשבכפפתו הוא מראה לטאני את כיוון מרכז הזירה וקורא לו לחזור למקום בו יקרה הסוף.

****************

איש לא ידע, מלבד טאני כמובן, שהוא משחק את משחקו. הוא משחק את משחק הניצחון שלו. הוא כמובן לא רצה להתפנות מהר מדי לפאנץ' נוסף של דמפסי, ומוחו – מעורפל או לא, והוא טען אח"כ משך שנים שהוא לא היה מעורפל אפילו לשנייה אחת – שידע שכל שנייה נוספת היא כוס מים לאיש צמא במדבר.

ליאו פלין, המנג'ר של דמפסי, טען שעברו לפחות 15 שניות מהזמן שטאני נפל על הקאנבס ועד הספירה '9' בה הוא התרומם.

"Flynn said. "The legal count over a fallen boxer is ten seconds, not fifteen. Dempsey was jobbed.

הקרב המשיך. טאני החל את הסיבוב השמיני בזהירות, אבל לקראת סוף ה'שמיני' כבר חזר לעצמו וסיים אותו בימנית מתחת ללבו של דמפסי.

"חשבתי שאמות", סיפר דמפסי, "המהלומה ללב חיסלה אותי". ב"שמיני" השכיב טאני את דמפסי בשמאלית, אבל הוא קם מיד. מהרגע הזה עד סיום הקרב הראה טאני מה שעכברי האגרוף מכנים עד היום "אנציקלופדיה של אגרוף" וניצח בקלות בקרב שהיה צריך להפסיד ב"שביעי".

מה שחשוב לדעת הוא, שטאני תמיד האמין שהוא היה מסוגל לקום גם אילו הייתה ספירה רגילה: "היה לי BLACKOUT קצר, וכשבארי קרא FIVE כבר יכולתי לקום אם הייתי חייב". טאני היה תמיד כזה, ג'נטלמן ומהימן, שרבים, פרט אולי למעריציו העיוורים של דמפסי, מאמינים לדבריו.

את האמת לעולם לא נדע. מחצית הקהל בשיקגו האמינו שטאני ניצח, והאחרים שדמפסי הוא שניצח. מי שעוד מאמין שדמפסי ניצח וכי נגרם לו עוול, הם כל אותם העשרות המשאירים מכתבים על קברו פעם בשנה, ביום הקרב.

(המהלומה שהשכיבה את טאני)

 ********************

(ג'ק עומד לפני מסעדתו על הברודוויי. לא היה אדם חביב ממנו!)

אני זוכר את המסעדה של ג'ק דמפסי בהצטלבות ברודווי ורחוב 49. היא הייתה מאורת השתייה והזלילה של כל עכברי האגרוף בתפוח הגדול, שבאו לומר שלום וללחוץ את ידו העצומה של הצ'אמפ. הגישו שם את אחד מהסטייקים הטובים בעיר – אכלתי שם לפחות 20 פעמים – והבירה מהחבית שם הייתה אלוהית. הוא היה "טדי-בר" גדול ממדים, אדם חביב, אוהב אדם ורחב-לב. אגדה עוד בחייו. כשהחל להידרדר פיסית  והיה ברור שהוא על הרגל האחרונה בחייו – מוחו נשאר חריף עד הסוף – ענה פעם לעיתונאי שאמר שהלווייתו תהיה הגדולה בעיר: "היי, PAL, לא חשוב כמה אוהבים אותך וכמה היית מפורסם, גודל הלוויה תמיד תלוי במזג האוויר". כשפעם הגעתי לשם עם גייל והצגתי את ארוסתי, הוא אמר לי כשהיא לא שומעת, "היי, פאל, תיזהר, ואף פעם אל תתחתן בבוקר כי לעולם אתה לא יודע את מי תפגוש בערב…"

ג'ק דמפסי היה מהדמויות האהובות בתולדות התפוח הגדול. הוא היה מארח לבבי שאהב לספר על קרבותיו לכל מי שרצה לשמוע. ב-1971 הבאתי לשם את קבוצת הכדורגל של אוניברסיטת לידס האנגלית, שהייתה אורחת קבוצת הכדורגל שלי באדלפי יוניברסיטי, והוא הזמין את כולנו – קבוצת אנשים שמנתה 28 איש – להמבורגר וצ'יפס על חשבון הבית, בכלל זה בירה אחת ("את השאר תשלמו אתם. אני יודע איך האנגלים שותים. הם ירוששו אותי!" אמר בצחוק). בילינו שם שלוש שעות ושמענו את סיפוריו המרתקים.

הוא היה חבר של דיימון רניון, מיקי מנטל, פרנק סינטרה וכמה סנדקים מהמאפיה, שאהבו לשבת שם ולדבר על אגרוף עם שוטרי העיר, שאף הם עשו מהמסעדה מקום מפגש פופולרי.

הוא היה יושב תמיד בשולחן האחרון משמאל, ומסביבו אוסף טיפוסים שנלקחו היישר ממיטב סיפורי דיימון רניון. לכל אדם שנכנס ושאל "?WHAT ABOUT THE COUNT?", חזר ג'ק הזקן (שניפטר ב-1983) וסיפר שוב את הסיפור בפעם המיליון.

********************

שני המתאגרפים הפכו לידידים בלב ובנפש שנים אחרי הקרב, למרות שהיו שני טיפוסים שונים  לחלוטין: אחד – דמפסי – נולד לאב במכרות הפחם בקולורדו, דיבר שפה קלוקלת ולא סיים תיכון מעל כיתה ט'. מנגד, טאני, בן להורים אמידים בגריניץ' וילג', למד בבתי ספר פרטיים והסתובב בחוגי האריסטוקרטיה. הוא נישא לפולי לאודר, נכדתו של המולטי-מיליארדר אנדרו קרנגי, איל הפלדה של ארה"ב. בנו ג'ון היה לסנאטור בבית הנבחרים בוושינגטון, ובת אחותו אסתי לאודר הפכה להיות מלכת התמרוקים של ארה"ב והעולם. את שארית חייו בילה טאני עם האריסטוקרטים של פאלם ביץ', בהמפטונס של לונג-איילנד, ובאיסט-סייד, אך תמיד מצא זמן להרים טלפון לדמפסי ולבלות צהריים ארוכים אתו באחת ממסעדות מנהטן הקטנות, כדי שאיש לא יזהה אותם.

גם דמפסי סיים את חייו בכבוד: מסעדתו הייתה למכונה לייצור כסף, וכשמכר אותה היה גם הוא למיליונר שבילה את שארית ימיו בחודשי הקיץ עם החבר'ה שלו במנהטן, ואת חודשי החורף במשחקי גולף ודיג בפלורידה.

הקרב:

מה עוד קרה היום בשנת…

2006: אלונזו סוריאנו עושה דאבל במשחק, מס' 40 שלו בעונה. הוא הראשון לעשות 40-40-40 בהום ראנס (45), גניבות בסיס (41) ודאבלים (40)

2004: סיאטל חובטת שיא 24 חבטות בנצחון 6-16 על האנג'לס – 6 ע"י ראול איבנז, שמשווה שיא AL של מס' חבטות של שחקן במשחק אחד.

2003: דטרויט מפסידה את המשחק ה-118 שלה, שיא AL להפסדים (הקודם הושג ב-1916).

2003: קווין מילאר עושה דאבל מס' 30 שלו העונה, השחקן השמיני של הרד סוקס עם 30 דאבלים לאותה עונה – שיא MLB.

2002: פרד מגריף מהקאבס חובט HR מס' 30, הראשון ב-MLB לחבוט 30 HR ב-5 קבוצות שונות.

1997: קן גריפי חובט HR מס' 55, הטוב ביותר מאז שיאו של רוג'ר מאריס מ-1961.

1993: משחקו האחרון של נולן ריאן (שהחל קריירה ב-1966) ושהשיג 7 NO HITTERS,  עם 324 נצחונות, ERA של 3.19, ו-5,714 סטרייקאאוטס.

1990: אנדרה דאוסון גונב בסיס פעם 300 , ומצטרף יחידי לווילי מייז עם 300 גניבות בסיס, 300 HR ו-2000 חבטות.

1973: אל באמברי מהאוריולס משווה שיא MLB עם 3 טריפלים במשחק אחד.

1969: ווילי מייז חובט הום ראן מס' 600 (סיים קריירה עם 660).

1968: סיזר טובר מהטווינס זורק כפיצ'ר אינינג אחד לסיום המשחק, (איש לא חבט נגדו) ומסיים משחק בו שיחק את כל 9 העמדות: פיצ'ר, קצ'ר, ארבעת עמדות האינפילדס ושלושת עמדות האווטפילדס – היחיד שאי פעם עשה זאת במייג'ורס.

1953: סצ'ל פייג' מנצח את משחקו האחרון כפיצ'ר ב-MLB ביום הולדתו ה-46!

1911: סיי יאנג מנצח את משחקו ה-511 והאחרון, ומסיים קריירה עם 2,803 סטרייקאאוטס, 5 עונות עם לפחות 30 נצחונות, ו-ERA של 2.63.