פורסם באתר The players tribune בתאריך תשעה בסמפטמבר.

http://www.theplayerstribune.com/phil-jackson-shaquille-oneal-lakers-nba-hall-of-fame-2016/

בפעם הראשונה שפגשתי את שאק, הוא הוביל להקת היפ-הופ שהופיעה בעיירה קטנה במונטנה ליד בית האגם שלי. היה זה הקיץ של 99' והלייקרס בדיוק שכרו אותי. שאק שמע שאני מבלה שם את הקיצים שלי, אז הוא הגיע. הזמנתי אותו לביתי.

התעכבתי בעסקים באותו יום ושאק הגיע לביתי כמה שעות לפניי. כשהופעתי לבסוף, שאק כבר הרגיש בבית. האנשים בקהילה שלי התקבצו כדי לצפות בו. שכנים ספרו לי שהוא קפץ על טרמפולינות של ילדים ואחר כך החרים את אופנוע הים של מישהו ועשה סיבובים. זה היה המופע של שאק. מאוחר יותר, הוא עזר לי להעביר רהיט כבד והכניס אותי בחינם למופע.

פיניתי זמן כדי לערוך שיחה "רצינית" איתו, אך הבנתי שזה לא התחום שלו. הוא אהב לבדר – לא להשוויץ, אבל משהו קרוב לכך. הוא היה ליצן טוב לב שהאישיות שלו גדלה בהתאם לגודל הקהל.

המטרה שלי עם הלייקרס באותה שנה הייתה לגרום לשאק להתייחס לקריירה שלו ברצינות. באותה עת, שאק כיכב בסרטים ופרסומות, שר ראפ ובכלליות, היה גדול מהחיים. בארוחת ערב לפני מחנה קדם העונה של 1999, אמרתי לו שהמטרה שלו צריכה להיות זכייה ב-MVP. למעשה, הצעתי לו שאחרי פרישתו יקראו לפרס על שמו!

בשבוע הראשון של עונת 1999-2000, עצרתי אותו כשירד לספסל במהלך פסק זמן ושאלתי אותו: "מה לדעתך היה ההישג הגדול ביותר של ווילט?" הוא ענה בזריזות ובבטחון: "50 נקודות ו-30 ריבאונדים בממוצע למשחק."

הנדתי בראשי לשלילה.

"לא, הוא שיחק 48 דקות בממוצע. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"

בדרכו חזרה למגרש, הוא הסתכל עליי בחזרה.

"הוא היה יכול. אז גם אני."

אז נתתי לו לשחק 48 דקות במשחק עד שהוא נכנע, וזה לא לקח לו כל כך הרבה זמן… כבר בנובמבר הוא ויתר והיות ולא רוצה לבוא למשרדי ולומר לי את זה, הוא שלח את ג'ון סאלי כדוברו. מילאתי את בקשתו ללא רינונים, שכן לא ציפיתי שהניסוי הזה יימשך כל השנה. זו לא הייתה המטרה. מאז לא דברנו על כך מילה, אבל זה הכניס אותו לכושר מצוין. בסוף העונה, הוא היה ה-MVP.

סיפור שאני אוהב לספר הוא על הספרים שאני נותן לשחקנים. הרעיון מאחורי זה הוא שאני רוצה לתת לכל שחקן ספר שיתאים לאישיות הייחודית שלו. בעונה הראשונה שלי עם שאק נתתי לו את הספר Ecce homo, מאת ניטשה. אני חושב ששאק התחבר לפילוסופיה של הספר, כמו גם לכותרת שמשמעותה בלטינית היא "הנה האיש". אחרי הכל, שאק כינה עצמו זה מכבר "אריסטו הגדול".

שנה אחר כך, הספר שבחרתי למענו היה סידהארתא , רומן מאת הרמן הסה אודות אדם שמצוי בחיפוש אחר עצמו. הספר מבוסס, בקשר רופף, על חייו של בודהא. כשחילקתי את הספרים בטיסה שבפתח מסע חוץ ארוך, אמרתי לקבוצה – בבדיחות הדעת – שאני מצפה לדו"ח קריאה בסיום המסע. הטיול הסתיים בשיקאגו במשחק נגד הבולס, ממנו שאק הורחק. במקום לחכות ולהתמודד עם התקשורת, שאק יצא ישירות לאוטובוס. אחרי מסיבת העיתונאים, עליתי על האוטובוס ומצאתי שם את שאק, קורא את סידהרתא. בטיסה הביתה, הוא ניגש אליי ונתן לי את דו"ח הקריאה שלו – עדיין היחיד אי פעם שקיבלתי. היה כתוב בדו"ח: "סידהרתא הוא ספר על נסיך צעיר שיש לו כסף, תהילה ונשים, בדיוק כמוני. הוא גם מחפש אחר גילוי עצמי, כמו שאני מחפש."

הפגישה האחרונה שלנו כשחקן ומאמן הייתה כשהוא הועבר בטרייד למיאמי. התקשרתי אליו ושאלתי אותו היכן הוא. היה רעש בצעד שלו. שמעתי רעשי צפירות.

"אתה נוהג?" שאלתי.

"אני מחפש אחר מכוניות גנובות," הוא ענה.

הוא באמת עשה את זה. שאק נהג מסביב למערב הוליווד בפעילות משטרתית לא רשמית. השריף שאק נהג לאכוף את הצדק בזמנו הפנוי.

תכננו להיפגש במסעדה ולהפרד. שאק התעניין בשנה הבאה שלי יותר משהתעניין בשלו. תמיד שחקן קבוצתי בדרכים בלתי רגילות. הוא המשיך וזכה באליפות במיאמי. שמחתי בשבילו. אולם להיכל התהילה הוא בחר להכנס כלייקר. היו לנו חמש שנים מעניינות ומבדרות יחדיו בלוס אנג'לס. עם הגודל והפאר שלו, הוא היה קודם כל שחקן קבוצתי. הוא ידע איך להפוך את חבריו טובים יותר. הוא היה כנה – ותמיד היה כיף איתו.

לפניו, הייתה הליגה ידועה בזכות השחקנים הגדולים. ג'ורג' מייקן, ביל ראסל, קארים עבדול-ג'באבר, ביל וולטון, ראלף סאמפסון [?!], האקים אולג'וואן וגבוהים מוכשרים אחרים. שאק הגיע ועשה זאת עם הנאה שלא הייתה נחלתו של אף אחד בעבר.