הלייקרי (הפחות ידוע) הגדול מכולם (4) – ג'יימס וורת'י! / מנחם לס

 הפוסט הזה הוא לכבודו של שחקן הלייקרס שהיה אחד החשובים מכולם, אבל שקיבל הכי פחות 'דיו' והכי פחות 'הופלה'. אולי הוא לא היה "טוב" כמו מג'יק או קובי, אבל הוא לא היה פחות חשוב. זהו מאמר מפרק מספרי "חיצים ובונבונים", והאחרון בסידרת "הלייקרי הטוב מכולם"

ג'ג'ג'ג'יייימממססס וורת'י

 

לוס אנג'לס לייקרס – דטרויט פיסטונס

גמר פלייאוף ה-NBA

הפורום, לוס אנג'לס, 1988

 

זהו, הכל נגמר. עכשיו אפשר לפרק את המזוודות, לנוח קצת, לשחק גולף ולאגור כוחות לעונה הבאה. המשא שהטיל על שכמם מאמנם פאט ריילי, שבסיום טקס האליפות בשנה שעברה אמר שהוא מבטיח אליפות נוספת "BACK-TO-BACK", הורד סופית מגבם. הסתיים מסע ממושך, חסר תקדים של 105 משחקים – בכלל זה משחקי פלייאוף – שיא חדש לאלופה שנאלצה להתמודד ב"הטוב משבע" בסדרות ששיחקה נגד יוטה, דאלאס ועכשיו דטרויט.

הניצחון של הלייקרס על הפיסטונס שלשום, 108-105, הושג בזכות הדקות הראשונות של המחצית השנייה, כשהצהובים הפכו פיגור של 52-47 ליתרון של 10 נקודות, שגדל ל-15 בתחילת הרבע האחרון. היו אלה הדקות הגדולות של הלייקרס, משחקם הטוב ביותר מתחילת סדרת הגמר. הם רצו. הם עפו. טרפו סלים בהגנה ובהתקפה. הפאסט-ברייק שהיה פעם הטוב בעולם, חזר סופסוף  לימיו היפים. היתה זאת שוב הקבוצה במיטבה, דבר שנעלם במשך כל סידרת הגמר.

גיבור הסדרה הפעם היה 'האיש השקט' של הלייקרס, ג'יימס וורת'י. אם הוא לא היה זוכה בתואר ה-M.V.P הייתי לוקח את המחשב הזה בו אני שולח לכם עכשיו מילים אלה וזורק אותו מהקומה השמינית של המלון, ולעזאזל הכל. המספרים הנפלאים שוורת'י העמיד בסדרה מדברים בעד עצמם, אבל הם רחוקים מלתאר את הנפלאות שחולל הסמול-פורוורד הנהדר הזה.

וורת'י לחם כדב שכול, טרף ריבאונדים כנמר, וכשהסתכלת על פניו ראית רק אש. כמעט כל כדור הלך אליו, וכשהוא מחזיק אותו ביד אחת, דומה שהמשטח כולו מתפנה בשבילו לאחד-על-אחד ומאפשר לו להכניס את הכדור לסל בדיוק משגע מקרוב ומרחוק. איש מהפיסטונס לא היה מסוגל לעצור אותו: לא ג'ון סאלי, לא דניס רודמן ולא אדריאן דנטלי. הוא היה כל יכול. האיש השקט במזמורו הרם ביותר.

דטרויט החליטה לעלות עם אייזיה תומאס הפצוע, עקבו נקוע, מדדה במגרש ומנסה בכל כוחותיו לנוע. תומאס קלע במחצית 10 נקודות, אבל הכאבים היו קשים מנשוא, והוא נאלץ ליצור מגע עם עץ האלון על הספסל כמעט כל המחצית השנייה. יגידו מה שיגידו חולי הלייקרס, אבל הם ניצחו הערב קבוצה שמנהיגה וכח הגברא שלה מחמם את הספסל בחלקים רבים של המשחק, וגם כששיחק, היה זה אייזיה המדדה, לא אייזיה המתעתע.

הנשיקה המסורתית בין מג'יק לאייזיה לפני הג'אמפ נראתה חטופה מעט, ולפני שאמרת "הו-הא", הסתיים רבע ראשון ללא כל אירוע מיוחד. שתי הקבוצות העלו את החמישיות הרגילות שלהן כשריק מהורן – וגם זה כמעט כרגיל בשבועות האחרונים – ממהר לשבת בגלל פציעתו, וג'ון סאלי נכנס במקומו. גורל המשחק תלוי היה, לטעמי, במידה שבה יצליחו דנטלי וסאלי ביחד ולסירוגין לעצור את וורת'י הנפלא. משחק ההתקפה של דטרויט הוא קבוצתי, בעוד שהתקפת הלייקרס היא היום וורת'י ועוד ארבעה. זהו SHOW MAN ONE של וורת'י, וזה בערך הכל. ב-37-40  לדטרויט כבר קלע וורת'י 16, ובמחצית המסתיימת ב-47-52 לדטרויט יש לו כבר 20. קארים יורד לנוח ללא נקודה, וגם שאר הלייקרס חוץ מוורת'י לא יספרו על המחצית הראשונה לנכדיהם.

אני לא יודע מה אמר ריילי לג'טים שלו בהפסקה, אבל כשהרבע השלישי נפתח, מתגלה פתאום קבוצה אחרת. לייקרס במיטבה, לייקרס של פעם. וורת'י הוא עכשיו 10 מ-13 עם 24 נקודות. הקבוצה כולה פותחת ב-8 קליעות מ-8 זריקות שדה, כשאפילו קארים קולע סל ראשון וקובע 57-62, לייקרס. עכשיו הם 9 מ-9, והם רושמים ריצה של 3-15 נגד פיסטונס השבורים והאובדי עצות. ב-67-57 ללייקרס כל הקהל כבר על רגליו, ודטרויט משחקת כתרנגולת שמלקו לה את הראש: היא מפרפרת, מאבדת כיוון ולא יודעת לאן ללכת. איש בפיסטונס לא מסוגל לעצור את ההוליוודים, ואיש מהם לא מסוגל להתעלות ברגעי הגדולה והעילוי של הלייקרס. ביירון סקוט קובר עכשיו זריקה מהשלוש, והלייקרס הם 9 מ-10 ברבע זה, השלישי. כשהרבע מסתיים ב-83-73 אני מסתכל על טופס הסטטיסטיקה ומגלה שהלייקרס קלעו ברבע השלישי מהשדה באחוז בלתי נתפס של 94 אחוזים, בעוד הפיסטונים העליבו וביישו את עצמם עם  24 אחוזים ברבע.

ברבע האחרון הלייקרס מובילים ב-15 ורוצים כבר לגמור את המשחק. אפילו מייקל קופר, שהיה נתון במשבר קליעות עד עכשיו, קולע שלוש זריקות ברציפות מהשלוש ומכניס את הקהל לאקסטזה.

דוקא ברגע הזה, במקום מוות באה הינצלות אדירה ובריאה של הפיסטונים: עם סאלי, ג'ו דומארס (משחק מצוין נוסף), רודמן, ויני ג'ונסון וג'יימס אדוארדס (ואחר כך גם ביל למבייר שהחל סוף סוף לקלוע), הם אוכלים לאט ובהתמדה ביתרון הלייקרס. 98-92, ואחר כך 94-98 למרות שהם סובלים מאחוזי קליעה נמוכים מהעונשין. עכשיו נרשמת עצבנות בצד הסגול-צהוב. סל של ויני ג'ונסון, ורק שתיים הפרש. דקה ו-14 שניות לסיום, מג'יק קולע את נקודתו ה-19, אבל מחטיא את קליעת העונשין השנייה, והתוצאה 103-100.

 

(באונ' צפון קרולינה, עם מאמנו דין סמית' )

כאן עושה רודמן הלא מנוסה עוד שגיאה טרגית, שאולי מונעת את הניצחון של דטרויט, כשהוא זורק בחוסר אחריות מרחוק ומחטיא. הלייקרס לוקחים את הריבאונד ודטרויט מיד עושה עבירה על סקוט. הוא קולע את שתיהן, ודומארס מקטין ל-105-102 אחרי שתי החטאות מהקו של קופר. דטרויט עושה מיד עבירה על וורת'י. הוא מחמיץ את הראשונה. החטאה נוספת, והלייקרס עוד עלולים להפסיד את המשחק הזה.

אבל וורת'י קולע, ו-106-102.

אייזיה הצולע נכנס לבצע פלא משלו, אבל דווקא למבייר הוא זה שקבר זריקה מהשלוש ו105-106, שש שניות לסיום. דטרויט מנסה לחטוף, אבל אי. סי גרין מתחמק וקולע מתחת לסל. 105-108. שריקה. לייקרס אלופי העולם.

החיבוק בחדר ההלבשה בין ריילי למג'יק אומר הכל. הם פשוט אוחזים זה בשני ולא עוזבים. כשריילי נשאל אם הוא מבטיח אליפות שלישית, קארים קופץ עליו וממהר לסתום לו את הפה.  כשקארים נשאל אם הוא חוזר בעונה הבאה, תשובתו החד משמעית וללא היסוס קצרה אבל ברורה: "BACK BE I’LL".

ה-REPEAT המיוחל היה לעובדה מוגמרת. 105 משחקים נדרשו לסגולים צהובים להגיע לזה, ועכשיו, כשהמשימה הושלמה, נדמה שהלייקרס לא יודעים מה לעשות עם עצמם בחדר ההלבשה. הם נמתחו בחודש האחרון  עד לקצה גבול יכולתם: זריקה של קופר במשחק החמישי נגד יוטה הצילה אותם מהפסד ביתי שהיה גומר להם את העונה, ומזל, הרבה מזל, בסיום המשחק השישי נגד דטרויט היה הגורם שהביא יותר מכל למשחק השביעי. עכשיו הם יכולים לשבת בנינוחות ובגאווה ולהסתכל בסיפוק ובהנאה על מה שהשיגו. הם עשו מה שלא נעשה כבר 19 שנה – מאז הסלטיקס כמובן – והשיגו שתי אליפויות ברציפות כדי לקבל בלי ספק את תואר "הקבוצה של שנות השמונים". "הייתה זאת סידרת הפלייאוף הקשה ביותר", אמר מג'יק בסיום המשחק. "השוויון בליגה גרם לכך. שלוש פעמים היינו חייבים לנצח משחק שביעי ושלוש פעמים עשינו זאת. רק קבוצה גדולה מנצחת כשהיא חייבת, אז אולי אנחנו באמת קבוצה גדולה". ג'יימס וורת'י בחר להתייחס להבטחה המפורסמת של מאמנו: "ריילי הבטיח ששוב נשתה שמפניה העונה. המשפט הזה היה לנו בראש כל שנייה בכל משחק במשך הסדרה כולה. אולי בלי ההבטחה הזאת לא היה לנו הכוח לעשות זאת".

 

(יותר גבוה ממג'יק?)

מג'יק הודה בסיום שהיה זה ג'יימס וורת'י, אפילו יותר ממילותיו של ריילי, שניצח את המשחק. "ג'ג'ג'ג'ייייימממססס", הוא אמר במין הערצה, "הוא האדם שלנו במשחקים הגדולים. הוא בא לשחק כשצריכים אותו. הוא ידע שהינו זקוקים לו בשני המשחקים האחרונים, והוא נענה לקריאה".

ללייקרס: וורת'י 36 (16 זכוכיות, 10 בונבונים), סקוט 21, מג'יק 19 (14 סוכריות), קופר 12, תומפסון 12, גרין 4, קארים 4 .

לדטרויט: דומארס 25, סאלי 17 (10 זכוכיות), דנטלי 16, רודמן 15, למבייר 11, תומאס 10, ויני ג'ונסון 10, אדוארדס 1 .

 

***

 

ג'יימס וורת'י הוא השחקן הטוב ביותר מבין הפחות ידועים  בתולדות ה-NBA. אחרי שקיבל את תואר ה-MVP של סדרת 1988, אמר מג'יק ג'ונסון שוורת'י, לדעתו, הוא "אחד מחמשת השחקנים הטובים אי-פעם בפלייאוף". לארי בירד אמר זאת גם הוא והוסיף שוורת'י הוא השחקן הקשה ביותר בשבילו לשמירהו. מג'יק לא היה רחוק מהאמת. וורת'י ניצח בכל הרמות: "שחקן השנה" בתיכונים פעמיים (1979-1978). "השחקן המצטיין" של המכללות ב-1982, כשהוביל את אוניברסיטת צפון קרולינה לאליפות ב-1982. הוא היה בחירת הדראפט הראשונה ב-1982. השיג עם הלייקרס שלוש אליפויות (והשתתף בשישה גמרים), ונבחר לאחד מ"50 הטובים ביותר" בהיסטוריה של ה-NBA. כאוהד סלטיקס, היה וורת'י השחקן שחששתי ממנו ביותר. אפילו יותר ממג'יק. הייתה זו שירת הברבור של הלייקרס של אותה תקופה. אחרי העונה הזאת הם נעלמו מהמפה עד שנת 2000, כששאקיל או'ניל וקובי בריאנט יתחילו תקופה של שלוש אליפויות רצופות (2000-2002). בשנתיים הבאות, אחרי הניצחון על הפיסטונס, כבר שלטו ה"באד בויס" של דטרויט וגברו על הלייקרס בגמר הראשון ועל פורטלנד שנה מאוחר יותר, כדי לרשום אף הם אליפויות BACK TO BACK.

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. Mbk

    8 ספט 2016 18:33:21

    ביג גיים
    איזה צעד ראשון
    שחקן שהגיע למשחקים הגדולים , שאר המשחקים פשוט לא עיינו אותו
    ווינר ענק
    יחד עם ביילור , קארים , קובי ומג׳יק משלים את חמישית הלייקרים ( לפי עמדה ) ואיזה ספסל !!
    ג'רי ווסט , שאקיל , גאסול , ווילט , מייקל קופר , דרק פישר

    1. ברוך רובין

      8 ספט 2016 19:15:05

      לא מסכים, עף על פי שקארים טוב יותר בראי ההיסטוריה (והשחקן היחידי בהיסטוריה שיכול ללכת על תואר הG.O.A.T ראש בראש עם גורדן ולנצח), התקופה בלייקרס היא ללא ספק של שאקיל קארים הגיע לליקרס ששיאו מאחוריו בעוד שאקיל בדיוק ההפך (בשיא שאקיל הוא השחקן הטוב ביותר שיצא לי לראות ושדרך על הפרקט). ללא ספק 2 הלייקרים הגדולים הם קובי ומגיק. התקרית בשנות ה90 עם הנערות ליווי העיבה טיפה על אהבתי עליו כשחקן.

      1. ישראל קרמר

        9 ספט 2016 15:38:56

        יש לך שתי טעויות בסיסיות:
        אין מי שיכול להתחרות עם ג'ורדן כשחקן הגדול בכל הזמנים. במכלול היכולות והתכונות הוא עולה על כולם והוא המנהיג והווינר הגדול מכולם והחבילה השלמה בהגנה ובהתקפה והוא עולה גם בזה על כארים ואין מי שיותר ממנו בזה וכמעט כולם פחות.

    2. ישראל קרמר

      8 ספט 2016 23:28:01

      וסט ווילט בחמישייה. וסט שחקן שלם יותר מקובי והיה גם הוא מעולה בשני צדי המגרש אך היה טוב יותר בראיית המשחק ובמסירה ובחטיפות ובחסימות וריבאונדר לא פחות טוב אם לא יותר. וכן היה וינר לא פחות גדול וכן לקובי היו יותר מדי פעמים שבהם ביצע מהלכים לא חכמים שפגעו בקבוצה ואף ברגעים מכריעים ובמשחקים חשובים. וילט היה אדיר בשני צדי המגרש ומשני שחקני הציר המוסרים הטובים ביותר לצד ראסל והמצטיין בשתי אליפויות ב-67' וב-72' אךהברטשונה לא חולק התואר בגמר.

      1. ברוך רובין

        8 ספט 2016 23:46:24

        ךא מסכים את ווילט ראיתי בדמדומיו ולא בשיאו אך שאקיל היה סנטר הרבה יותר מגוון וטוב יותר (כמובן שהרמה ביחס לשנים השתפרה פלאים).בשיאו מכל סנטר וכל שחקן שראיתי (וכן ראיתי את קארים בשיאו במילווקי) שאקיל מעך כתש וריסק את אחד מהסנטרים ההגנתיים הטובים בהיסטוריה כאילו היה ילד, ללא ספק הסנטר הפותח. להגיד שווסט הוא כל שחקן אחר בעבר הרחוק היה שלם מקובי זה פשוט לא נכון, קובי היה שחקן הרבה יותר שלם/מגוון מכל שחקן בשנות ה60 וה70 (הרמה נמוכה פלאים), קובי מגן הרבה יותר טוב ועל ההתקפה בין בכלל כלל מה לדבר (קובי עשרות מונים)

        1. ישראל קרמר

          9 ספט 2016 14:26:00

          וילט בשיאו ואתה יכול לשאול את מנחם היה הוא המגוון יותר עם יכולת אדירה בשני צדי המגרש ומשני הסנטרים המוסרים הטובים ביותר לצד ראסל.
          יש שחקנים שהקדימו את זמנם ווסט אחד מהם. וסט היה קלעי טהור ומגוון יותר מקובי עם יכולת מעולה גם מרחוק וגם לו הייתה יכולת הגנתית גדולה. וכן הייתה לו ראיית משחק ויכולת מסירה טובים מקובי באופן משמעותית ובזה אין משמעות להבדל בין התקופות. וכן היה חוטף טוב הרבה יותר וחוסם מעולה כגארד. וכן אצלו היו הרבה פחות פעמים שהכריח מהלכים לא חכמים וזריקות רעות שפגעו בקבוצה. כך שעם כל ההבדל בין התקופות וסט היה שלם יותר ומגוון יותר.

  2. אלעד אייל

    8 ספט 2016 18:38:54

    מנחם אם אני זוכר נכון פעם הגדרת את וורתי כדוב שמתעורר משנת החורף כשמגיע הפלייאוף, ותמיד העלה משמעותית את הממוצע שלו כשהגיע הפלייאוף.
    שחקן גדול שתמיד היה יחסית בצל של מג'יק וקארים, אבל היה בורג חשוב ביותר בדושלת הגדולה של הקבוצה האדירה הזו.

  3. גיא

    8 ספט 2016 18:39:15

    במחצית השנייה של שנות ה-80',
    מכל שחקני הלייקרס, היחיד שבאמת אהדתי זה ג'יימס וורת'י.
    קארים היה מרתיע מדי, מג'יק פופולרי מדי,
    וורת'י, היה שירה בתנועה.
    אם הייתי צריך להשוות אותו לדמות קולנועית, אז הבחירה פשוטה –
    איש הכספית מטרמינייטור 2
    זורם, יעיל, ובלתי ניתן לעצירה…

  4. אשך טמיר המקורי

    8 ספט 2016 19:11:34

    אדיר
    רץ לראות את המשחק ולהיזכר.
    גם אני מרגיש שוורת'י לא מקבל מספיק קרדיט על השחקן שהיה ועל חשיבותו לקבוצה ההיא.
    הוא פשוט היה שקט ולא משך את אור הזרקורים, פשוט בא לעשות את העבודה.

    1. עגל

      8 ספט 2016 19:55:13

      נכון, אבל בזמן אמת הוא קיבל את הכבוד המגיע לו ועוד איך.
      מעניין איך לחלק מהשחקנים ההילה הולכת ומתעצמת עם הזמן ואצל שחקנים אחרים (בלי PR) היא קטנה. דוגמא נוספת היא דיוויד רובינסון.

      1. ברוך רובין

        8 ספט 2016 20:42:29

        זה לא רק בגלל הper זה בגלל האגדות ששיחק איתם, אותו סיפור יש לסקוטי פיפן שני אנדרייטד בצורה בלתי יאמנת.

    1. ברוך רובין

      8 ספט 2016 20:41:21

      לא יכל להפוך לסטרץ 4 כיוון שהקליעה שלו משלוש הייתה עלובה, אך הוא היה אחד השחקנים עם הסיומת הכי טובה ליד הסל זריז ומהיר כשד טסמני (ביחס לגובה שלו כמובן), והתאים בול לשיטת הפאסט ברייק של הלייקרס עם מגיק, וקארים ובייחד נתנו ליריב לבחור את הרעל שלו, ללא ספק אינו מוערך מספיק, בגלל ששיחק עם 2 אגדות.

  9. יניב

    8 ספט 2016 21:28:42

    תודה מנחם. בעונות קשות כאלה של אוהדי הלייקרס. הסדרה שהעלית עכשיו החזירה לי לפחות את הגאווה בכך שאני אוהד לייקרס ואת התקווה שנזכה לראות עוד שחקנים גדולים שיחזירו את הלייקרס למקום שבו היא צריכה להיות. לגבי וורתי בהחלט שחקן ענק ונראה לי שלעולם אני לא אשכח את החמישייה של הלייקרס בשנות ה80 אפילו את ביירון סקוט זוכרים לטובה

  10. ישראל קרמר

    8 ספט 2016 23:30:48

    מג'יק-וורת'י-כארים היו השלישייה הטובה ביותר בכל הזמנים של קבוצה כלשהי. השלישייה של הסלטיקס הייתה שלישיית קו הבסיס/הקו הקדמי הטובה בכל הזמנים אך של הלייקרס הטובה בכלל

      1. ישראל קרמר

        9 ספט 2016 13:20:21

        זה יותר צמד ועוד אחד. באיכות של שלישייה של הליקרס וכן של הסלטיקס יותר טובות כי הצלע השלישית פחות טובה משמעותית מאשר האחרות עם כל הכבוד להגנה ולריבאונגים
        כך גם קוזי-הבליצ'ק-ראסל ששיחקו תקופה קצרה כי קוזי פרש וסאם ג'ונס-הבליצ'ק-ראסל שיחקו יותר וגריר-קאנינגהאם-וילט שאצרע מזלם לשחק בתקופת הסלטיקס בהנהגת ראסל.

  12. דורון האסטבן

    9 ספט 2016 02:02:39

    וורתי כמובן כי הוא הגבר היחידי מהעיז לקרוא לריסון מיני
    של השחקנים החוגגים, סקס לוקח הרבה יותר אנרגיה משאתם
    מדמיינים, לא מדבר על סקס עם רגש אהבה או התחייבות לאישה.

  13. דורון האסטבן

    9 ספט 2016 02:04:49

    הכתבות על הלייקר המצטיין נהדרות מנחם והמגיבים,
    1 קארים יצר את הלייקרס (טוב היו לפניו) וורתי המרסן
    2 מג'יק המשיך וקיים
    3 קובי ההורס
    זו המשלה לאלים מסוימים מהמזרח הרחוק, היוצר הממשיך וההורס.
    ושימו לב (גם לדתיים) הם התגלמות והשתקפות של אותו אחד
    זה לא מתנגש באמונה דתית, כולם אותו אחד אך מחולקים שנבין,
    למשל אל ההרס מאד יכול להרוס את כל הביקורת העצמית, את
    הכעס ההתמכרויות הפחד וכל דבר שמזיק לכם,

  15. ישראל קרמר

    9 ספט 2016 17:54:29

    הדברים עליו ברשימותיי:

    9. ג'יימס אייג'ר וורת'י:
    כשאני חושב על השחקן הזה אני מקבל כאב לב: אמנם סה"כ בירד היה שחקן טוב משמעותית ממנו אך יכולתו גרמה מספיק נזק כדי לתת ללייקרס את הניצחון ב-85' ו-87' (יש לציין שאת עיקר השמירה על בירד והגבלתו היחסית עשה מייקל קופר). במיוחד הצטיין, לצערי הרב, במשחקים החשובים, למרות שגיאותיו בגמר הראשון שלו ב-84' בהפסד לסלטיקס, ועל כך כונה: "ביג גיימס ג'יימס". זכה ב-MVP של הגמר ב-88' באליפות האחרונה של הלייקרס בעידן מג'יק, כשוורת'י משיג במשחק השביעי ט"ד נהדר של 36 נק', 16 רי' ו-10 אס' ובסדרה כולה השיג 22 נק' ב-49.2% מהשדה ו-73.5% מהקו, 7.4 רי', 4.4 אס', 0.7 חט', 0.6 חס' ו-2.6 אי' ב-38 דק' למשחק, כשמג'יק מציג מכלול נתונים מרשים יותר עם 21.1 נק' ב-55% מהשדה ו-86.6% מהקו, 5.7 רי', 13 אס', שתי חט' ו-2.7 אי' ב-41.4 דק' למשחק.
    בעל יכולת קליעה נפלאה אך לא מרחוק, הגנה משובחת, ריבאונדר טוב+, וידע גם למסור ולחטוף.
    17.6 נק' ב-52.1% מהשדה ו-76.9% מהקו, 5.1 רי', שלושה אס', 1.1 חט', 0.7 חס' ושני אי' ב-32.4 דק' למשחק בעונה הסדירה; 21.1 נק' ב-54.4% מהשדה ו-72.7% מהקו, 5.2 רי', 3.2 אס', 1.24 חט', 0.7 חס' ו-2.1 אי' ב-37 דק' למשחק בפלייאוף.

    1. ישראל קרמר

      9 ספט 2016 18:05:26

      לפניו בדירוג כל הזמנים שלי לעמדה 3:
      לורנס ג'וסף (לארי ג'ו) בירד, לברון ריימון ג'יימס, ג'וליוס וינפילד ארווינג השני – ד"ר ג'יי, אלג'ין ג'יי ביילור, ויליאם (ביל) ג'וסף קאנינגהאם, ג'ון הבליצ'ק, ז'אק ריצ'רד פרנסיס דניס (ריק) בארי השלישי, קווין ויין דוראנט, ואחריו ז'אק דומיניק וילקינס.
      20-11: פול ג'וסף אריזין, רוברט (בובי) קלייד ג'ונס, כריסטופר פול מולין, ויליאם וורן בראדלי, אדריאן דלאנו דאנטלי, מרק אנת'וני אגוויר, סקוטי פיפן (ברמה המקצועית נטו שייך לפחות עשרה מקומות למעלה בדירוג אך התנהגותו בסירוב לקבל מהלך שרצה המאמן הורידה הרבה מזכותו להיות במקום ממש גבוה), פול אנת'וני פירס, מייקל האווארד פינְלי, גראנט הנרי היל.
      25-21: גלן אנת'וני רייס, ארנסט מוריס ("קיקי") וַנְדְיוּוֶי השלישי, מרקוס קווין ג'ונסון, אלכסנדר אינגליש, ברנרד קינג .

  16. צביקה

    11 ספט 2016 12:14:10

    שחקן שתענוג לראות אותו. בתור אוהד סלטיקס היה השחקן שהכי אהבתי בלייקרס בשנות השמונים. היה חינני כאיילה בתנועה שלו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט