הפוסט השני הכי טוב בהיסטוריה / הגולש אמיתי קנר

********************

זהו הפוסט השני (והמצויין) של אמיתי קנר, עורך וידאו מירושלים, באתר. אתם מוזמנים לקרוא גם את הפוסט הראשון שלו.

********************

קובי בראיינט השוטינג גארד השני בטיבו בהיסטוריה.

טים דאנקן הפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה.

כרמלו אנתוני שחקן נבחרת ארה״ב הטוב בהיסטוריה, ג׳ינובילי בארגנטינה ופארקר בצרפת.

אלו חלק מהכותרות, ההצהרות והציוצים שראינו בחצי השנה האחרונה, כאלה שחלק גדול מהקוראים יסכים איתם וחלק לא. כולנו אוהבים דירוגים וויכוחים אינסופיים. זה חלק מהספורט. תנו לנו כתבת ׳עשרת הרכזים הגדולים בהיסטוריה׳ – קבלו דיון ארוך כמו הגלות. עד כאן סבבה.

העניין הוא שיש תחושה בזמן האחרון, אולי זה רק אני, שזה הדבר החשוב ביותר. התואר והמקום בהיסטוריה. זו תהיה הכותרת. קחו למשל את האולימפיאדה, בה צפינו בשחיין הגדול בהיסטוריה, במתעמלת הגדולה בהיסטוריה ובאצן הגדול מכולם. עובדתית זה אולי נכון, אבל נדמה שהכותרת הזו עליה חזרו שוב ושוב ושוב, לא רק בכתבות עומק, אלא בכל ציוץ בטוויטר – טומנת בחובה משהו נוסף.

סימון ביילס היא באמת מתעמלת אדירה, עם סיפור חיים ששווה סרט הוליוודי מרגש, כבשה את הקהל והצופים מהרגע הראשון, אבל למה בכל אזכור שלה חייבים לצעוק לנו את הכותרת – "תראו תראו! היא מדהימה! הגדולה מכולן!!!"? למה להאכיל בכפית? למה לא לתת לסיפור לעשות את שלו לבד? יותר מזה, יש תחושה של עדר. מי שלא יתפעל לא ייחשב בברנז׳ת הטוויטר. הצופה הפשוט בבית יתפעל מאד גם ממתעמלות נוספות. לא בטוח בכלל שישים לב מי הייתה טובה יותר – ביילס, רייזמן או אחרת. אבל היי!! תראו!! רק היא!!

אותו סיפור זהה בקשר לפלפס ובולט. כל אזכור שלהם, כמעט, חייב להופיע בתוספת התואר 'הגדול מכולם'. לעיתים אפילו 'הספורטאי הגדול בהיסטוריה' (בכתבה אחת זה נאמר על בולט, באחרת על פלפס). למה?

לדעתי הסיפור מתחיל בכלל מחוץ למגרשים. הוא מתחיל באינטרנט ובפרט ברשתות החברתיות. כמות המידע האינסופית שזורמת לנו מול העיניים יומיום מטורפת והדרך היחידה לבלוט היא לצעוק או להקצין. אנחנו רואים את זה בפוליטיקה, בכלכלה ולמעשה בכל תחום בחיינו. השיח הפך לרדוד וצעקני. אין אמצע.

שחור או לבן. ימין או שמאל. צודק או טועה. השיימינג לא סופר עד עשר לפני שהוא פועל, למרות שבדרך כלל, ברוב הסוגיות האמת נמצאת אי שם באמצע. שני הצדדים צודקים חלקית. אבל לאף אחד אין סבלנות למורכבות. הכל חייב להיות מהיר, כאן ועכשיו.

על הופעתו של לואי סי.קיי בישראל נכתב שהוא פנומן קומי של פעם בדור. זה עוד נשמע הגיוני. בהמשך נאמר שיש לו יכולות כמעט לא אנושיות. ואי אפשר בלי דירוגים אז נערכה השוואה בינו לבין ג'רי סיינפלד, קומיקאי אחר שהופיע בישראל.

הצורך הזה בכותרת גרם במהלך עונת ה-NBA האחרונה ליצירת השוואות של סטפן קרי למייקל ג'ורדן. כבר אין לנו סבלנות. עכשיו, אני מבין שכשעיתונאי צופה מקרוב באותו ספורטאי, בזמן אמת, הוא יכול לחוש התעלות, ובאמת להרגיש שהוא צופה בספורטאי הגדול מכולם, או במייקל ג'ורדן הבא, אבל מקצועית עליו לעשות את ההפרדה כשהוא כותב מאמר.

יש כאן עניין נוסף לדעתי: כשאנחנו פוגשים במפורסם נערץ ומצליחים להשיג תמונה איתו, אנו יכולים להרגיש התעלות. התקרבנו לזוהר ולתהילה לכמה שניות. כמעט היינו שם בעצמנו. זה קורה גם כאשר נוסיף את התואר 'הגדול בהיסטוריה' למישהו, עצם העובדה שאנחנו אלה שנותנים לו את התואר, אומרת משהו גם עלינו, מקרבת אותנו והופכת אותנו לחלק מהתהילה. נשמע מוזר קצת, אבל תחשבו על זה רגע.

אבל יותר מהכל, הסיבה שאנחנו אוהבים ספורט, היא לא הדירוגים והציונים, ואפילו לא רק ההישגים והתארים של הקבוצה או הספורטאי האהוד עלינו. אנחנו אוהבים ספורט בגלל הסיפור והריגוש שהוא מספק לנו. אם זה סיפור סינדרלה כנגד כל הסיכויים, מהפך של השנייה האחרונה, הפסד מכאיב או ניצחון מוחץ – כל אלה מרגשים אותנו הרבה יותר מהדיון מי הסנטר הגדול בהיסטוריה.

איזה אליפות NBA ריגשה אותכם הכי הרבה? של מיאמי עם לברון או של דאלאס ודירק כנגד כל הציפיות? סימון ביילס ריגשה בגלל הציון הגבוה בתרגיל הקרקע או בגלל סיפור החיים שלה וההצלחה כנגד כל הסיכויים?

הגיע הזמן להפסיק (צילום מסך, ESPN.COM)
הגיע הזמן להפסיק (צילום מסך, ESPN.COM)

אז תעשו טובה עיתונאים יקרים – עזבו אותנו מכותרות מפוצצות, תנו לנו את הסיפור – לא בכפית – כדי שנתרגש, נשמח, נבכה, ניקח מזה משהו לחיינו אנו, וניזכר למה אנחנו אוהבים ספורט. את הכותרות, ההצהרות והציוצים ההיסטוריים תשאירו לשלב הסיכומים.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  6. מנחם לס

    27 אוג 2016 21:48:17

    הכותרת לבדה שווה פרס פוליצר. פוסט נפלא.
    בואו אגלה לכם סוד, מין דבר שיש לו מין קשר למאמר. היום אני מתבייש בזה, אבל עשיתי זאת.
    ב-1985 מייקל ג'ורדן שיחק נגד הניקס. הוא כבר היה חצי אלוהים אם לא אלוהים שלם. ניכנסתי לחדר ההלבשה ובא לי לגעת בו. רק לגעת בו ולדעת לעולם ועד שנגעתי במייקל ג'ורדן !!! אז עשיתי כאילו אני 'ניתקל' בו בטעות ובקשתי סליחה.

    (ב-1987 הוא כבר בא באול סטאר לשבת לכמה רגעים על כסא בצד השולחן בו הושיבו אותי משום מה בערב לפני המשחק בארוחת החגיגית של ה-NBA עם אמו ואביו, וכמובן שלחצנו ידיים, והחלפנו כמה מילים

    1. פומה

      27 אוג 2016 22:28:15

      אבל בכל זאת מה שאי אפשר לקחת אי אפשר לקחת…
      לברון עדין שחקן הכדורסל המגעיל ביותר בהסטוריה ….הטיפש בהסטוריה השחצן בהסטוריה ולהפתעתינו המצליח בהסטוריה…

  8. פומה

    27 אוג 2016 22:25:16

    אני חושב שספר הכדורגל הטוב בהסטוריה הוא ….
    רוץ רפי רוץ….
    בילדות באמת חשבתי כך .
    ספר משובח ביותר של אבנר כרמלי בסגרת הספורטאים הצעירים.
    חשבתי כך עד שבחוף המלפפון בריו פראיה דו פפינו פגשתי את כדורעף הרגל המקומי הפוציוולי .
    אז הבנתי שכנראה שתקומת העם היהודי היא ללא ספק דבר ענק אבל הכדורגל שייך לריקארדו סרגיו ויתר. החברים מהפבלה רושיניה של היו דה זאנירו .
    היו כך במבטא המקומי לא ריו.

  9. תומש

    27 אוג 2016 22:43:49

    מעולה. וללא ספק, האליפות הכי מדהימה אולי מאז ומעולם, שליחה שאני חוטא ב"הכי טוב בהסטוריה", היא זו של השנה האחרונה

  12. מולי

    28 אוג 2016 08:58:31

    הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

    הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

    רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

    רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

    כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד

    מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,

    שורות אלו של רופא הילדים שאול טשרניחובסקי מסבירות את התעצמות התופעה, העיתונאים הצעירים של ימינו חונכו על ברכי "הטריבונה" והם מקצינים אותה…

    אוהב את שכתבת, צורה ותוכן כאחד.

  13. Dani din

    28 אוג 2016 10:11:40

    מאמר מעולה אבל קצת מוגזם. הכותרת goat
    ראיתה את התרגילים של ביילס? גם בלי סיפור זה מדהים. קשה להאמין שמישהו שבאמת מתעניין, לא ישים לב שהיא פשוט הרבה יותר טובה מהאחרות.

    ושאלה קטנה – מתי מגיע שלב הסיכומים? פלפס ובולט הופיעו את ההופע בהאחרונה שלהם באולימפיאדה. זה נשמע כמו זמן טוב לסכם. חוץ מזה, מה, נתאפק עכשיו שנים לפני שנדבר על מקומו של לאפלופ בהיסטוריה?

    1. אמיתי

      28 אוג 2016 13:00:18

      למרות שזו ההופעה האחרונה שלהם לא צריך להזכיר את זה בכל משפט שני. גם ביילס. ברור שהיא אדירה, אבל קצת קרדיט לצופים.

  14. אלי לס

    28 אוג 2016 13:16:25

    100+
    כתבת נפלא
    אגב. זה עניין של טעם. יש כאלה שאוהבים שמאכילים אותם בכפית ויש את השאר שאוהבים לאכול בידיים…

  15. אמיתי

    28 אוג 2016 15:27:53

    רק עכשיו ראיתי דוגמא נוספת של עיתונאי ספורט מוכר שהעלה תמונה של הטניסאי אנדרה אגאסי במלאות 10 שנים לפרישתו.
    הוא הוסיף מתחת: הטניסאי החשוב בהיסטוריה…
    מ.ש.ל

  16. ivs

    28 אוג 2016 21:58:40

    מסכים עם כל מילה. בנוסף אי אפשר באמת להשוות שחקנים של היום לשחקנים של אז כיוון שהמשחק עצמו משתנה ומתחדש כל הזמן. בנוסף גם לכל שחקן יש את הדבר בו הוא מצטיין. לדוגמא: יש שחקן שנותן עונה יציבה של 10 נקודות במשחק ולעומתו יש שחקן שקולע גם 10 נקודות במשחק אבל פעם הוא קולע 20 ובפעם אחרת הוא קולע 0 נקודות. והאמת שיש שחקנים שהתפוקה שלהם אינה נמדדת בסטיסטיקה אלא בהגנה טובה כך שהקבוצה היריבה זורקת זריקה קשה ובהתקפה הרבה תנועה ללא כדור ופיקים מוצלחים ומסירות טובות שמרווחות את ההתקפה עד לסל המיוחל.

  17. ישראל קרמר

    28 אוג 2016 22:30:06

    כשמדובר בסיום קריירה של כאלו שהשיגו הישגים נדירים כמו פלפס ובולט או כאלו שהם מהטובים ביותר בענף שלהם כמו קובי ודאנקן או מי שהוא או מישהי שהוא או היא בעל או בעלת ביצועים טובים מכולם כמו ביילס, אז העיסוק הרב בזה הוא טבעי ואין קשר לקרדיט לצופים.

  20. אישקה

    29 אוג 2016 21:43:11

    כתבה מצוינת, כיף לקרוא, אני מסכים עם התופעה שהיום עם כל המידע שזורם אלינו צריך משהו מפוצץ בשביל למשוך תשומת לב אבל עם זאת א"א להתעלם שבאולימפיאדה האחרונה באבת זכינו לראות בכמה מהגדולים מכולם, אני בטוח שעם כל הרצון של התקשורת לכותרות מפוצצות עוד 4 שנים פשוט א"א יהיה לכתוב על שחיין או על אתלט מסוים שהוא הגדול מכולם , אא"כ פלפס או בולט יחזרו בהם מהפרישה 😉

כתיבת תגובה

סגירת תפריט