הסטוריית כתיבה: התחלה ב'חדשות הספורט' ולידה מחדש ב-'חדשות' (1) / מנחם לס

 

חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב מין הסטוריה קצרה על העבר שלי בכתיבת ספורט בעתוני ישראל. אולי בעיקר בגלל הצעירים שמעולם לא שמעו את שמי לפני כן.

בחיפוש בגוגל תחת הכותרת "עתונאי ספורט בישראל" , בויקיפידיה רשום שמי "מנחם לס" במקום כבוד. לחיצה על שמי פותחת עמודים מפרגנים על תרומתי כעתונאי ספורט בישראל, ושם, בלחיצה על הלינק –  http://www.haaretz.co.il/sport/1.1225026 , אפילו נותנים לי  את הכבוד ביצירת שפת כדורסל (שהשפיעה על כל שפת כתיבת הספורט בישראל) במאמר "פוט דה בול אין דה סל".

היי, הגיע הזמן. אני בן 79, והתחלתי לפני שבוע את שנתי ה-55 של כתיבת ספורט. מולי – עם 'חדשות הספורט' שלו מ-1966 – מכניס לנו לאתר עתון ופתאום – אופססס…מאמר של מנחם לס מ-1966, מיוניברסיטי פארק, פנסילבניה, שם קרעתי את התחת ב-PENN STATE בלימודי פיזיקה ב-GRADUATE SCHOOL עם גאוני פיזיקה שעשו PH.D בפיזיקה, ואני צריך TO CATCH UP WITH THEM כשאני עושה את ה-PH.D בביו-מכניקה, ובא מעולם החינוך הגופני.

רק עגל שלנו יבין מה הייתי צריך לעבור כשאני, סטודנט מחינוך גופני צריך פתאום לקחת קורסים ב- Graduate Courses  Department of Physics ב- Biological Applications of Physics,  Methods of Mathematical Physics, או  Nonequilibrium Statistical Mechanic, או הקורס שעשה לי הכי הרבה בעיות, והיחיד שקבלתי בו ציון "B" ולא "A" – הקורס  CONTINUUM MECHANICS.

אז בתוך קריעת התחת של שלוש שנות לימוד רצופות בפן סטייט (1965-1967) מצאתי זמן, כוח, ואנרגיה לכתוב לישראל על פוטבול תיכונים בטקסס ופנסילבניה, ומה לא.

החלטתי שהגיע הזמן לכתוב מאמר על קריירת הכתיבה שלי, כולל פרטים שאף פעם לא דברתי עליהם ולא הזכרתי לאף אחד. פשוט חשבתי שבגיל 79 you never know מה המחר יביא, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לחזור קצת לעבר, לספר נוסטלג'יה ישראלית על שנים עברו בספורט וכתיבת הספורט.

אתחיל מההתחלה, והחלק הראשון של החלק הראשון הזה הוא העתק ישיר מההקדמה לספרי 'חיצים ובונבונים', ומי שקרא זאת יכול לעבור הלאה.

*********************

הקטע מספרי:

הגעתי לארה"ב ב-1961 עם אשתי רינה ז"ל כסטודנט צעיר, בוגר וינגייט בן 24. המטרה הייתה לעשות את הדוקטורטים ולחזור ארצה. כמה שבועות אחר הגיענו לניו-יורק קניתי כרטיס כניסה למשחק בין ניו-יורק ניקס לבוסטון סלטיקס ב"גארדן הישן" על השדרה השמינית ורחוב 50. מהרגע הראשון הייתי בשוק. לא חלמתי שיש כדורסל כזה. הרגשתי שאני נמצא במסע לעולם אחר, וכך נוצרה הכותרת למאמרי הראשון, "כדורסל מעולם אחר".

מיד בסיום המשחק, המחשבה הראשונה שצצה במוחי הייתה כיצד אפשר לתאר זאת לחברי בבת-גלים ובקרית-טבעון. מיהרתי לדירתנו ברחוב 77 וברודוויי, הוצאתי גיליון מכתבים צהוב, והחלטתי, בלי שנתבקשתי, לכתוב מאמר על המשחק ולשולחו לעיתון "חדשות הספורט" בתל אביב. יותר מכל היה זה בעצם מכתב לחברי. אשתי רינה שאלה מה לעזאזל אני עושה. אמרתי לה. "תכתוב", אמרה, "גוד לאק".

בעלי העיתון אז, חלוצי עיתונות הספורט בישראל – נחמיה בן אברהם, אלכסנדר אלכסנדרוני, יזהר ברנר, ישראל פז, יהודה גבאי ויחיאל ארזי – לא ידעו מי אני, ואני לא הכרתי אותם. עד היום איני יודע מהיכן אזרתי עוז לכתוב מאמר ספורט לעיתון שאיש מאנשיו לא הכירני.

בקלחת הלימודים והעבודה (שוטף כלים במסעדות ישראליות, נהג מונית, מנקה חלונות בגורדי שחקים, מה לא) שכחתי את כל העניין. אבל כחודש אחר כך – שבועיים דואר אוויר לארץ, ושבועיים חזרה – מגיע מכתב ובו עיתון "חדשות הספורט" מקופל ובתוכו מאמר המתאר כדורסל מליגת ה-NBA המסתורית, שרק מעטים בארץ ידעו עליה, ומתחת, באותיות קידוש לבנה, אני רואה  "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס".

השאר, כמו שאומרים החברים שלי באור-יהודה, זה היסטוריה.

עם העיתון הגיע גם כרטיס עיתונאי, ואתו נכנסתי בדחילו ורחימו למשרדי ה-NBA, ואחר כך למשרדי ניו-יורק ניקס, ומיד קיבלתי מושב ביציע העיתונאים. ה-NBA הייתה אז מין ליגה לעניים, ומחלקת התקשורת של הניקס הייתה מאושרת לתת אקרדיטציה (אישור, כתב האמנה) לעוד עיתונאי שמוכן לשים פעמיו לגארדן.

התמזל מזלי, ובמשחקי הראשון כעיתונאי, יעני, ישבתי ליד רודני בראור מ"לונג איילנד פרס", יהודי זקן שרק אחר כך למדתי שהיה בזמנו אחד העיתונאים המוערכים בניו-יורק. מהרגע הראשון לקח אותי תחת חסותו. ממש אימץ אותי, העיתונאי הצעיר מ"יזרעאל". הוא חש בהתלהבותי השופעת ורצוני ללמוד, וכך היה למן מדריך העיתונות שלי, בכלל זה שיעורי בית: לקרוא את גרטלנד רייס ודיימון רניון – גדולי עיתונות הספורט של העבר – ורד סמית', ג'ימי ברסליין ושאר הגדולים בעיתונאי העיר בהווה, אתם שמרתי על קשר 40 שנות כתיבה.

תמיד האמנתי שתפקיד עיתונאי הספורט הוא לא רק לספק מידע וביקורת, אלא גם לבדר. ספורט, בסופו של דבר, הוא בידור, וכתיבת ספורט חייבת להיות מבדרת אף היא. לכן אורו עיני כשקראתי את רד סמית' כותב: "לאוהדי הניקס לא אכפת כל כך שמרמים אותו במחיר הכרטיס. הרמאות בטיב המוצר היא שמקוממת אותם", או ריצ'י סקלין הכותב: "שעמום דוחף נשים לקניות, גברים לסקס ועיתונאי ספורט לבתי משוגעים". קראתי מאמרים עסיסיים ומלאי צבע והומור, לעומת הסגנון היבש שהיה נהוג אז בכתיבת הספורט בישראל, למשל: "שייע גלזר פורץ למופת מצד שמאל, מבצע הטעיה מעולה, ובבעיטת שמאל אדירה מ-20 מטר הכדור מפרפר ברשת לקול צהלת 3,500 צופים שהגיעו מכל רחבי הארץ".

השפעתה של עיתונות הספורט האמריקאית הייתה מדבקת, בייחוד לעיתונאי צעיר מתחיל. וכך נוצר סגנון כתיבה שהיה יוצא דופן במקצת בכתיבת הספורט בארץ אז. לא הייתה זו החלטה מודעת לנסות לכתוב אחרת. הכתיבה הייתה תוצאה ישירה מקריאה ללא לאות של כל עיתון שנקלע לידי, ומבילוי של שעות על גבי שעות עם עיתונאים ותיקים, מעשני סיגרים ושותי ויסקי, סרקסטיים וציניים. בעצם החלטתי לכתוב כמו שאני מדבר.

 

הכתיבה אפשרה לי לטייל בכל רחבי ארה"ב, ואת המתנה הגדולה ביותר שעכבר ספורט כמוני יכול לחלום עליה: אקרדיטציה וכניסה חופשית לכמעט כל מאורע ספורט בארה"ב שחפצתי בו. למזלי, גרתי בעיר גארדן סיטי שבלונג-איילנד, כ-300 מטרים מתחנת הרכבת "לונג איילנד ריילרוד". נסיעה של 40 דקות ואני בתחנה האחרונה של הרכבת, שהיא הקומה התחתונה של המדיסון סקוור גארדן. שם חזיתי במשחקי NBA שנכנסו להיסטוריה, קרבות אגרוף בלתי נשכחים, משחקי אליפות בהוקי-קרח ושיאי עולם באתלטיקה קלה באולם סגור.

חרשתי את כל ארה"ב לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחרי אליפויות ארה"ב באתלטיקה קלה ושחייה, מירוצי סוסים, סופרבולים (גמר ליגת הפוטבול), וורלד סירייס (גמר ליגת הבייסבול), קרבות אליפות עולם באגרוף, אליפויות גולף וכמובן משחקי אול-סטאר ופלייאוף של ה-NBA. אפילו מונדיאל זכיתי לכסות כשארה"ב אירחה אותו. נשלחתי לשלוש אולימפיאדות (לאולימפיאדות 1976 במונטריאול ו-1984 בלוס אנג'לס טסתי בעצמי, אך מאחר ושני מאמרים שכתבתי במיוחד למטרה זו התקבלו ע"י הוועדה הבינלאומית לביומכניקה שקיימה קונגרסים בינלאומיים בשתי הערים במקביל לאולימפיאדות, האוניברסיטה כיסתה את כל הוצאותי, ודרך הקונגרסים זכינו לקניית כרטיסים במחירים מוזלים).

תיאבוני לספורט בא על סיפוקו המלא. מתנת הכתיבה הגדולה ביותר הייתה הזכות להכיר את קסיוס קליי, אחר כך מוחמד עלי. התמזל מזלי ולמדתי באוהיו בשנים 1961-1965, השנים שבהן עלה לגדולה. הכרתי אותו בלואיוויל באחד מביקורי אצל חברי אייבי כרמל, שגר שם, ומצאתי אדם מקסים האוהב להתראיין ולשוחח. הרגשתי אתו חופשי לחלוטין. אותו ניסיון היה לי עם מג'יק ג'ונסון, אחד הספורטאים החביבים יותר והקלים לראיין. שניהם התעניינו ב"הולי-לנד", ושניהם ביקשו שאסביר להם את הבעיה עם הפלסטינים.

הספר הזה הוא מעין סיכום של 40 שנות כתיבת ספורט לעיתוני ישראל, לפחות אחת לשבוע, ובמשך שנים אפילו יום-יום. עשו חשבון בכמה מאמרי ספורט מדובר כאן. בעייתי החריפה ביותר בכתיבת הספר הייתה לא מה להכליל, אלא מה להוציא. מאמר שאהבתי מאוד למשל, על בוב פטיט, גדול ה"פאואר-פורוורדים" של שנות ה-50 וה-60, לא נכנס. אני מרגיש אותה תחושת תסכול של אמא הנאלצת להעדיף בת אחת על השנייה.

כשאני קורא היום את מאמריי הראשונים, הם מלאי צבע ותיאורים מפורטים, ומעט נאיביים. מלאי שמות תואר ועצם. אך אל תשכחו שבשנות ה-60 המוקדמות היה עלי לתאר כל ניתור לשחקים או כל דאנק מהמם. עד להולדת עיתון "חדשות הספורט", כיסו עיתוני ישראל את כל הספורט בארץ ובעולם בשני טורים אנכיים, התקשורת הייתה בחיתוליה והטלוויזיה לא הייתה כלל, שלא לדבר על כך שיעברו עוד 15-20 שנה עד שישודר משחק ה-NBA הראשון בישראל. מספיק מסובך היה לתאר כדורסל מה-NBA בלי שהקוראים ראו ולו רק משחק אחד בטלוויזיה, אבל מלאכתי נעשתה קשה הרבה יותר בתיאורי משחקים לא ידועים אז בישראל כבייסבול, פוטבול או הוקי קרח.

במקרה הצורך השתמשתי במונחים באנגלית. ניסיתי להימנע כמה שיותר מאנגלית, אך מקצת המושגים האנגליים הם השפה היחידה שרבים מצעירי ישראל מכירים בכדורסל, ויש מקרים שבהם חסרה מילה עברית מדויקת (למשל HECKLER במאמר על אוהד הבולטס), ויש מקרים שבהם מכירים הישראלים את הכותרת או הכינוי רק בשפה האנגלית (למשל, כינויו של וילקינס HUMAN HIGHLIGHT FILM או AIR JORDAN. כשאפשר היה כתבתי את המושג האנגלי באותיות עבריות, כמו "אפרקאט" באגרוף או "וינדמיל" בדאנק.

מקצת המאמרים עברו עריכה. "חדשות הספורט" הופיע אז פעם בשבוע (לפני שהיה לעיתון יומי), פשוט לא היה מקום לכמה מאמרים גדולים, והעורכים "חתכו" חצאי מאמרים בלי חשבון. אתם אולי לא יודעים שעורך לעיתונאי הוא מה שסכין השוחט לגרון התרנגולת. אבל האמינו לי שזה כך: חותכים וחותכים ללא רחמים. למזלי, רוב מאמריי הראשונים נכתבו עם העתק בנייר קופי, רק למקרה שיאבדו בדואר, ועתה הם מופיעים בשלמותם (מאמר 100 הנקודות של צ'מברליין, לדוגמה, שהעיתון הדפיס רק שליש ממנו, או המאמר על מו ברג, שבגלל אורכו לא התפרסם כלל). מיום שהתחלתי לכתוב לעיתון "חדשות" לפני כעשרים וחמש שנה, השתמשתי במחשב. כן, ב-1980 התחילו כל עיתונאי ישראל בחו"ל להשתמש במחשב, ומאמרי בשלמותם שמורים בעשרות "פלופי-דיסקים". בית אריאלה ברחוב שאול המלך היה לעזר רב במציאת מאמרים שלא היו ברשותי.

חלק מכמה מאמרים על אותו נושא צרפתי למאמר כולל אחד. שלושה מאמרים רואים כאן אור בראשונה. לפחות רבע מהמאמרים, בעיקר בשנים הראשונות, לא חזרו אלי. או שלא נשלחו או שאבדו בדואר בגלל חילוף דירות, ערים, ואפילו מדינות.

לכמה מאמרים צורף הסבר הכרחי, וכן סיכום קצר על מה קרה מאז פרסום המאמר. הייתה זו עבודה מהנה לעבור על מאמרים בני 30 ו-40 שנה ולכתבם מחדש. אני מקווה שאתם נהנים מהקריאה כמו שאני נהניתי מהכתיבה.

**********************************

סוף הקטע מספרי

ב'חדשות הספורט' כתבתי יותר שנים מאשר בכל עתון ישראלי אחר.  התחלתי שם ב-1961, וסיימתי היכן שהוא ב-1978 או משהו כזה. אהבתי את 'חדשות הספורט' ואת כל עורכיו והכתבים שבו. אני הייתי 'הילד' של יזהר ברנר, ישראל פז, יהודה גבאי, אלכסנדר אלכסנדרוני, ושאר בעלי העתון שהיו חלוצי עיתונאות הספורט בישראל.

הם שילמו לי 'לפעמים', ולמעשה מעולם לא נאמר לי כמה משלמים לי ועל מה. היה לי חשבון בנק בבנק ברחוב תושיה בת"א, וכשהיה להם מעט כסף בקופה הם הכניסו לחשבוני כמה לירות, ולעתים כמה גרושים. כסף היה דבר אחד שמעולם לא דיסקסתי איתם כי ידעתי שאין להם הרבה, והסידור היה ש-"ישלמו כמה שיכולים להרשות לעצמם". זה היה עתון מיוחד במינו עם איזה עשרה בעלים שהיו גם הכתבים הראשיים, אז איש לא קיבל משכורת, אלא הם התחלקו בכסף שנכנס.  שנים רבות אח"כ הסתבר לי שהייתי קצת נאיבי כי לעיתון היו כמה שנים טובות מאד כשהוא היה מקור ידיעות הספורט מס'  בישראל, עד שידיעות ומעריב החלו להכניס מדורי ספורט בסוף שנות ה-70.

נאסר עלי לכתוב באותיות אנגליות ("מסובך מדי בעריכת האותיות") אבל לא היה איכפת להם אם כתבתי מילים לועזיות באותיות עבריות. שם התחלתי לכתוב ג'אמפ-שוט, דאנק, הוק-שוט, הום-רן, טאצ'דאון, טיים-אאוט, סטרייק, דאבל-פליי, ועוד, ולאט-לאט קוראי התחילו להשתמש במילים הללו בשנות ה-60 כשכתבו לי "מכתבים למערכת". אבל השתדלתי שלא להגזים, ולהשתמש במילים לועזיות רק לתאר דברים טכניים של משחקי ארה"ב השונים.

התקשורת עם 'חדשות הספורט' היתה רק במכתבי דואר אוויר, ועשרות מאמרים שכתבתי (שהיו אמורים להגיע אלי פעם בשבוע בגליל עיתונים שהם שלחו לי) מעולם לא הגיעו אלי. שמעתי מחברים בטלפון על מאמרים שפורסמו אבל לא נשלחו אלי. כמה וכמה מצאתי ב-"בית אריאלה" בת"א, אבל רבים מהעתונים חסרים, נגנבו, או לא נישמרו.

משך לימודי הדוקטורט כתבתי הרבה פחות בשנים 1965 עד 1969, ואז ב-1970 אשתי רינה ז"ל (שאף היא קיבלה את ה-PH.D מפן סטייט, בפסיכולוגיה קלינית) חלתה בסרטן דם, והצליחה להישאר בחיים עד 1973 כי היא הצטרפה לקבוצת חולים במחקר שעליהם נוסתה הכימיקל-תרפיה המשומשת היום. שנה אחרי פטירתה פגשתי את גייל, נשאתי, וב-1974 אימנתי את אוניברסיטת אדלפי לנצחון באליפות המכללות בכדורגל, ונשארנו בטופ-10 עד 1978. בתקופה ההיא בניתי את עצמי כראש מחלקה לביומכניקה באדלפי, ועסקתי המון באימון ומחקר – מחקר על מנת לפרסם, ולזכות בהעלאה לדרגת FULL PROFESSOR שזכיתי בה ב-1979.

משך כל שנות ה-70 כתבתי מעט יחסית,  עד שנודע לי ש'חדשות הספורט' נסגר.

מאז שעזבתי את ישראל ב-1961 אני מגיע עם האשה לישראל כל קיץ. כמובן שעם מחלתה של רינה היתה הפסקה. המשכתי עם הביקורים עם גייל שמתה על ישראל, "אבל לא לגור בה". אין כאן ויכוח. זה היה התנאי שלה לפני הנישואין שלעולם לא אדחק בה לעלות לישראל כי היא תסרב.

בשנת 1984 אנחנו מבלים את הקיץ במלון 'טל' ברחוב הירקון.

פתאום מגיעים שני צעירים לחדר האוכל, אחד תימני והשני אחד בשם אילן. התימני, אבי רצון, מציג את עצמו כעורך ספורט של עתון חדש, "חדשות" שעומד לעשות מהפכה בעתונות הישראלית. אילן היה סגנו, והיה צעיר מוכשר לאללה שנעלם. שנים אח"כ פגשתיו בברוקלין. חזר בתשובה הבחור ורצה להיות ליד הרב מלובביץ'. אבי רצון  הסביר לי שהעיתון הוא בבעלות שוקן, שהוא גם בעל עתון 'הארץ', ושכוונתו  להפוך את העיתון תוך מספר שנים לעיתון הנפוץ במדינה. העיתון כלל כותרת צבעונית גדולה (לראשונה בישראל), עמודי צבע, ושימוש בשפה חדשנית יותר, בומבסטית,  ורשמית פחות. ושקהל היעד העיקרי שלה היו קוראי "ידיעות אחרונות" (כוונה זו השפיעה מהותית על שני העתונים, ואז גם על  מעריב שלא היתה לו ברירה אלא לשנות את צורתו וצורת הכתיבה בו).

אבי רצון אמר לי שהוא קורא אותי מאז שהיה ילד, ושסגנון כתיבתי 'תפור' על עתון "חדשות". הוא הציע שאפגש עם שוקן.

וואללה שנדלקתי. את אדלפי הפסקתי לאמן ב-1978 ואת הפרופסורה קבלתי ב-1979, אז עתה יש לי זמן (את מחנות הקיץ לכדורגל הריצו לי אנגלים שהבאתי כל קיץ לאדלפי). למה לא לנסות להתחיל שוב לכתוב?

אחרי שאמרו לי שאשמע משוקן, רצתי לקיוסק לקנות עתון 'חדשות' ומיד התאהבתי בו. עתון כלבבי; קצת רציני וקצת צהובון; כולם בעתון צעירים ועל כמה שמעתי כטובים ביותר שישנם בין צעירי ישראל, ובביקור באוניברסיטת ת"א ראיתי שזה העתון שכל הסטודנטים שם אחזו ביד וקראו.

שוקן צלצל.

פגישה מצויינת. הוא הציע לי משכורת חודשית של $500 – כסף רציני מאד אז לכתב ספורט שהוא לא איש צוות אלא מישהו כמו FREELANCE –  ושאכתוב כרצוני: מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה, ועל מה שאני רוצה. והוא הבטיח לי עוד דבר שלא חלמתי עליו: מחשב! – (בואו נקרא לו מעבד תמלילים) – שאת הכתבות אני שולח בטלקום דרך חיבור לטלפון!!!

לחצנו ידיים, והפכתי לכתב "חדשות".

(על השנים ב-"חדשות" – מחר!)

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 103 תגובות

  1. נהדר דוק. מבחינתי החשיפה המאסיבית הראשונה אליך הייתה ב"חדשות", עיתון אותו הייתי קורא בשקיקה די ממתי שהחל לצאת ועד סגירתו (יום עצוב בשבילי). היה תפור עליך מבחינת הסגנון הלא רשמי.

    1. חדגשות היה עתון מאד מיוחד במינו. אבל כמה שגיאות גדולות, וכן הכוח המסיבי של מוזס מלון שהכריח קיוסקים לא למכור את חדשות "או חדשות או ידיעות", הורידו אותו שאולה

  2. וואוו איזה כיף הכתבה הזאת! תמשיך מנחם. כילד שנולד ב1963 ומרגע שידע לקרוא היה קורא כל מה שיכל לשים עליו את היד, קראתי אותך בחדשות הספורט בשנים הרלבנטיות, וככה התוועדתי לNBA ובכלל לכל מה שקורה בארה"ב מבחינת ספורט.

  3. באמת נהדר!
    וקצת מעורר געגועים לימים בהם לעיתון הייתה קצת משמעות,
    ולפעמים, ממש לפעמים, יושרה עיתונאית.

    1. אתה צודק גיא. כאן עתונים כמו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט עדיין חשובים מאד (כנראה כמו 'הארץ' בארץ, אם כי משום מה לכולם נטייה שמאלה)

  4. כמה חיכיתי לסיפורים האלו מנחם.
    אני מפציר בך כבר כמה שנים לכתוב אוטוביוגרפיה ואתה מנפנף אותי בתירוץ 'כשאזדקן'. אז אולי לא תהיה אוטוביוגרפיה (לפחות עד שתזדקן) אבל יהיו לנו הכתבות המרתקות האלו לטעימה.
    מחכה לבאה

    1. בהחלט ראוי ביותר שמנחם יכתוב אוטוביוגרפיה. יש לו חתיכת סיפור עצום לספר, והוא יודע לעשות את זה כ"כ טוב, שזה פשוט מתבקש.

  5. תודה דוק
    איפה היינו בלעדייך ובלעדי הסיפורים והכתבות בחדשות ?
    צופים בדיליי של חודשיים במשחקים בערוץ המזרח התיכון ( אול סטאר בפסח זה שוס )
    אני זוכר שבשנות ה 80 וה 90 הייתי מכריח את ההורים שלי לקנות עיתון בהתאם לעיתון שמנחם כותב בו
    חלק גדול מאותם כתבות קראתי בעל חיצים ובונבונים ואז ביום בהיר אחד ( זה היה דצמבר אז כנראה שהיה גשום ) סיפר לי חבר מהעבודה על אתר בשם הופס שעשוי למצוא חן בעייני ….

  6. היי מנחם
    כאחת שגדלה על כתבותיך לאורך כל הדרך-החל בחדשות הספורט דרך
    חדשות עבור למעריב וכעת בעידן המחשב בהופס,אין ספק שאתה מושל בכתיבה ובהבנה ספורטיבית,כפסל החירות בכבודו ובעצמו.
    איניני יודעת למי ממליצים על מועמדות לפרס ישראל,אבל בתחום זה אתה
    הראוי מכל מושכי העט,,המדפסות והמקלדות שראו אור בעיתונות הישראלית,לפרס על כתיבה ספורטיבית!
    המשך לספק לנו חומרי כתיבה חיים,נושמים ומרתקים כפי שעשית ,למשל,רק לאחרונה בסיקור האולימפי הנהדר שלך,והעיקר-אריכות ימים.

    1. הי תומש. בתחילה לא ידעתי אם אהנה מהכתיבה הזאת, אבל בהמלצתך המשכתי ופתאום מצאתי את עצמי נהנה להיזכר בעבר

  7. מנחם, אגדה חיה שכמוך, איזה כיף לקרוא!

    זה היה בעיתון "חדשות" כשקראתי את כתבותיך לראשונה. מאז ועד היום, תמיד אוהב לשמוע את הקול הייחודי שלך.

    אנא המשך לכתוב, ופרט ככל האפשר.

    תודה רבה!

  8. מכל הסיבות שבעולם הייתי אמור לאהוב את "חדשות" אבל זה לא קרה. לא יודע להסביר למה וגם לא חשוב.

    את הכתיבה שלך, מנחם, אהבתי מהרגע הראשון. היה לה (ועדיין יש לה) את הריח והארומה של כתבי ספורט אמריקאים בוגרים, מבוגרים ולהוטים. מהסוג שריחף מעל יצירותיו של דיימון ראניון. האנשים האלה שגרים בספורט באר, הנשק שלהם הוא עיפרון וטלפון ציבורי, והשעון שלהם אף פעם לא מראה 24 שעות.

    אבל יותר משאהבתי את סיפורי הספורט, אהבתי את סגנון הכתיבה שלך על אמריקה. מצד אחד עשרים אלף פרטי מידע. מצד שני בלי שום יומרנות. מצד שלישי מודע לזה שאתה לא אמריקאי נייטיב. מצד רביעי בעל פרספקטיבה של מי שבא מבחוץ. מצד חמישי – קם על ימים של רדנק אסלי מליטל רוק ארקנסו וכותב בהתאם. תערובת ייחודית שאין שניה לה.

    הערכתי זו התחדדה כשליצן אחד, רון מיברג, החליט שהוא המומחה הישראלי לעניייני אמריקה ובא ללמד את כולנו מי נגד מי ביבשת המוזהבת, בכתבות של 10,000 מילה שכולן יומרנות ישראלית טיפוסית. (ותכלס חזרו על עצמן ועסקו באותם 3-4 נושאים). בשלב מסויים הפסקתי לקרוא אותו. למה להתעצבן סתם? עדיף לי 300 מילה מחודדות ומהימנות של מנחם לס על מגילת אמ:לק של הפולניה מרמת גן שגילתה את אמריקה.

    מצפה להמשך, ומצטרף למפצירים בך לכתוב ביוגרפיה. כבעל שורשים חיפאיים אני מוכן לקנות גם ספר שלך שיעסוק רק בימים העתיקים של בת גלים 😉

    1. תודה קפטן. אגב, באתר של בת גלים יש לי כמה וכמה כתבות על בת גלים: עם כושי סמבו, על הגג בקזינו, על 'הקומה השלישית', על הספורטאים שגדלו בשכונה הקטנה והנהדרת, ועוד הרבה

    1. תודה. אוכל נכון, מתאמן, ופעם בחודש הולך לבית הכנסת עם החב"דניקים שכל שבוע מצלצלים שאני חייב לבוא "כדי שיהיה מניין". אני בא וישנם שם 100 לפחות…

  9. רק לפני חודש היה לי ויכוח ענק עם הבוס שלי, הוא לא ידע מי זה מנחם לס והתעקש לטעון ש"מה אתה מבלבל ת'מוח, שימי ריגר הביא את הNBA לארץ"
    בקיצור , אחרי הוכחות מויקפדיה ומכל מיני כתבות ישנות שמצאתי איכשהו בגוגל הוא הסכים לקבל את דעתי. את סדרת הכתבות הנוכחית הוא יקבל בקישור חווטסאפ…

    1. אני מקווה שהוא יקרא את התגובה הזאת
      שימי ריגר ?!?!?!?! צחקתי בקול רם
      כמו להגיד על שייע פינגבוים שהמציא את הכדורגל

          1. הוא אומר שמומי הביא את ענף המוניות לארץ ושד"ר לאוניד המציא את הרפואה האלטרנטיבית.
            אבל על האשך המקורי הוא לא שמע..

    2. שימי ריגר הגיע ארצה שנים אחרי שהתחלתי לכתוב בחדשות הספורט, אבל את תרומתו לא צריכים לבטל. את שלו הוא עשה.

  10. מעניין מאד, יפה ומרתק ביותר, אהבתי במיוחד את הרצון לבדר,
    הדבקת פה את תושבי ההופס בחוש הומור,
    מחכה להמשך, 1+ לכל התגובות היפות ומצטרף לבקשות האוטביוגרפיה.
    מנחם תבורך.

  11. מנחם מביא ומתאר את האנרגיה של אמריקה הרבה יותר טוב ממירברג
    שקראתי פעם, +1 לקפטן,
    מנחם אתה גם אנתרופלוג, חוקר עמים וטייל אמיתי
    התנהגות ותרבות העמים השונים מעניינת מאד, (אותי מעניין יותר)
    ואתה מתבל זאת בכתיבתך על הספורט.

  12. וואו…התגובות המפרגנות ממש גרמו לי להסמיק.
    רק שיהיה ברור שלא בגלל זה החלטתי לכתוב מין "הסטוריית הכתיבה שלי"
    תודה לכולם. לעת זקנה זה עושה לי כיף שגרמתי הנאה לכל כך הרבה מכם משך כל כך הרבה שנים.

  13. תענוג לקרוא מנחם.
    המאפיינים הייחודיים לכתיבתך – ציורית, אמוציונלית, לא מתחסדת ולא אובייקטיבית – מאמרי דעה עם טענות ומסקנות להבדיל מהדיווחים הלקוניים הסטנדרטיים.
    אלה הם הגורמים המושכים לקרוא עוד ועוד, ואותם הנחלת בהצלחה לשאר כתבי האתר.
    יישר כוח, כן ירבו הכתבות, הסיפורים והשנים.

  14. מנחם, כבר שנתיים עברו מאז שהכרתי את האתר הזה ואני תוהה מה הייתי עושה בלעדיו. כל יום, עשר פעמים ביום אני נכנס, קורא, לומד.. ואני מודה לך (ולכל שאר חבריי הצוות) מאד על כך! מחכה לכתבה הבאה!

  15. מנחם אני קורא אדוק.
    אומנם פזם רק של שנה אך בכל זאת, תודה רבה.
    תודה רבה האתר הכי טוב במדינה.
    נהנה מכל מילה.
    בריאות ושמחה.
    אגב, איך אפשר להשיג בארץ את הספרים שלך?

  16. נהדר! אני למדתי לאהוב את הNBA-ובעקבות הNBA ספורט באופן כללי- בזכות הדיווחים שלך במעריב בתחילת הניינטיז,עד שהפסקת לכתוב שם. כמה שמחתי לגלות שאתה עדיין כותב נהדר באתר הנפלא הזה! מחכה לחלק הבא.

  17. מנחם טור מעולה, בתור אחד שנולד בתחילת שנות ה-80 אני דווקא נחשפתי אליך ולסגנון דרך ספרי הכדורסל שלך על הליגה, שמח שיש לי הזדמנוצ דרך האתר להמשיך להנות מסגנון הכתיבה הייחודי שלך

  18. תענוג לקרוא מנחם! איזו נוסטלגיה.
    מדהים לראות כמה תמים היה הכל פעם, איך התגלגלת במקרה להפוך לכתב הספורט המשפיע ביןתר על תרבות הספורט והקריאה בארץ.
    אני עדיין זוכר איך הייתי מחכה כל הקיץ לכתבות פתיחת העונה שלך בחלוקה עפ"י בתים ואזורים.
    הייתי אןסף את הכתבות האלה ומדביק על הקירות בבית תמונות של מג'יק ולארי.

    מדור הספורט של חדשות היה הטוב מכל העיתונים היומיים. מאד התבאסנו כשהוא נסגר.
    כשהיינו בתיכון אהרון שדה ואני ארגננו קבוצת תלמידים שכל יום מישהו אחר היה קופץ למכולת השכונתית בהפסקת עשר וקונה עיתון. כמובן היינו מתנפלים על מדור הספורט.

    אחת ההנאות הגדולות שלי הייתה לצחוק על הניקס המסכנים שכל שנה חטפו על הראש משיקגו, ועל הדרך לשמוח שלא התפתיתי לאהוד אותם למרות שאתה הלכת איתם כל הדרך.
    מנחם עונג גדול גרמת לי עם הסיפור הזה. מחכה כמן כולם להמשך מחר.

  19. זו התגובה הראשונה שלי באתר..אני יליד 1964 מעכו בצפון הארץ.
    משום העובדה שאני חולק גורל דומה לא הצלחתי שלא להתעכב שוב ושוב על רינה זל , התקופה שחלתה ואחכ פרק נוסף עם גייל.

    גם אם גייל היתה מדהימה מהרגע הראשון, מוות של האישה שאהבת וחשבת שתהיה איתך לתמיד בשלב מוקדם בחיים המשותפים משנה בנאדם בכל כך הרבה מובנים…

    הלוואי שהייתי יכול להיות כמו פרופסור לס.

    לפעמים הוא עקשן, לפעמים הוא עצבני , לפעמים חסר כבוד אבל היי הוא אישיות, הוא עשה ועושה את מה שצריך לעשות בחיים המזדינים ובסוף כמעט תמיד הוא צודק בנבואותיו..

  20. אני מסמיק פה, דוק! אעמיק מעט בסיבות. בתור אחד שמסתובב הרבה שנים בעולם התקשורת, גם כאמן ולעתים כדעתן, מעניין אותי לדעת מה הם מארגי הכוח שגורמים לאחד להמשיך, לשני להפסיק, לאחד לזהור ואז לדעוך, ולשני להיות מוחרם לפתע

  21. ובנוסף, אני חייב לאמר לך שהכתיבה באתר הזה היא כמובן מרהיבה מבחינת הידע והעומק ורוחב היריעה ההסטורי על כדורסל וספורט ותרבות, אבל היכולת שלך והרצון לחשוף את חייך האישיים בצורה כזאת היא באמת ובתמים מלבבת. אני מרגיש כאילו החיים שלך, אדם מבוגר (סורי, מייט) שמביט לאחור ויחד עם זאת חי כל כך חזק ובהיר בהווה, הם כמו סרט אוטוביוגרפי עדין וחם שאני שותף לו. תודה על זה

  22. אני כמעט מובך ששמעתי עליך לראשונה רק דרך דה-באזר.
    אז תודה שאתה כותב את זה בצורה המיוחדת שלך. וגם תמיד מעניין לשמוע על האינטריגות מאחוריי הקלעים.

  23. מנחם קודם כל עד 120 שנה שתמשיך לכתוב לנו, אני קורא אותך מאז שנות ה80 ׳עכברי הכדורסל׳ ואז נעלמת לנו פתאום בשנות ה90 עד שגיליתי את האתר… חבל שאין אפליקציה לסמארטפון בעבודה אין לי זמן להיכנס למחשב

  24. כילד, היו לי 3 ימים חגיגיים מבחינת עיתונים בכל שנה –

    העמוד הכפול של מנחם לקראת פתיחת הליגה

    העמוד הכפול של מנחם לפני משחק האולסטאר

    והעמוד הכפול של מנחם לקראת פתיחת הפלייאוף.

    כאחד שהנבא היא הדת היחידה שהוא מכיר בה – אלה היו "שלושת הרגלים" שלי במשך השנים בהם חיפשתי בנרות כל פיסת מידע בנוגע לליגה, והכרחתי את אמא לקנות 3 עיתונים כל יום כי אף פעם לא ידעת איפה תצוץ כתבה על הנבא, אבל תמיד חיכיתי בנרות לזו של מנחם (ולחידות, הו החידות…).

  25. מנחם, אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי היה מהספרייה ביסודי, קורא ספרי "צמרמורת", "דני דין", וכדורסל של… "מנחם לס". אני עוד זוכר את התמונה שלך מאחורי הספר.

    זכיתי להתענג על כתיבתך גם בבגרותי.

  26. מנחם,

    הטור הזה שלך מאלץ אותי לצאת מתרדמת הקיץ שלי באתר.
    (ולסליחה מכל יתר חברי הצוות, שאני לא מגיב לטוריהם היומיים המושקעים כתמיד – האיכות עולה מיום ליום).

    התיאור שלך לגבי עיתון חדשות של שנות ה-80, הזכיר לי איך היינו מחפשים מישהו שקנה את העיתון והביא אותו לביה"ס כדי שנוכל לקרוא אותו במשותף. (ליתר דיוק את מדור הספורט המורחב והמהפכני שלו).
    שהשאיר הרחק מאחור את ידיעות ואת מעריב.

    הגבתי בעבר (בסדרת הכתבות של "סיפורי עבר של מאמן") לגבי היכולת שלך מנחם, לצד הדיווחים הספורטיביים, לשתף אותנו הקוראים בפרטים מחייך האישיים (ובחלקם הלא קלים), כאילו היינו חבריך הקרובים.
    סיפוריך האישיים, תמיד נעטפו באופטימיות ושמחת חיים, ומעידים על הרצון שלך לטרוף את החיים, כאילו אין מחר, בלי לדפוק חשבון, למציאות, לנו הקוראים רפי ההבנה, או לשעון הגיל הכרונולוגי.

    תפישת העולם שלך מעוררות קנאה השתאות והשראה כאחד.

    סגנון הכתיבה הייחודי שלך מחבר אותנו הקוראים אליך בעבותות.

    מאחל לנו עוד לפחות 55 שנות כתיבה שלך,
    הרבה בריאות,

    וגם תודה.

  27. מרגש מנחם.
    לא רק שזה הפך להיות אתר כדורסל הכי טוב שאני לא יודע מי מקום שני בכלל, אלא שזה אתר הספורט הכי טוב בארץ. נקודה.

    ממש המצאת את הגלגל מחדש.

    בהזדמנות זו מפרגן גם לכותבים המוכשרים ולמגיבים כאן שהופכים כל כתבה ומאמר לדיון פורה ומעשיר כמו שאין באף אתר אחר.

  28. מנחם אתה אשף, שתהיה לנו בריא ותמשיך לכתוב, אני קצת צעיר לתקופת חדשות אבל אני קורא אותך בערך מכיתה ו, 25 שנה. אני זוכר את הכתבות מתקופת ג'ורדן, התיאורים הצבעוניים במעריב נדמה לי, הייתי קונה את העיתון רק בגללך..

  29. כל הכבוד מנחם! תודה על כל השנים של הכתיבה והלוואי שיהיו לך עוד שנים רבות.
    אני זוכר את עצמי כילד (נער) באייטיז קורא אותך בכל מיני עיתונים, אני אפילו לא זוכר כבר באילו עיתונים אבל תמיד כשנפלתי על כתבה שלך זה היה תענוג מיוחד. איך שפתחת לי את העיניים לכל הספורט והתרבות האמריקאית ומאז אני מכור לכדורסל, פוטבול, בייסבול, אפילו הוקי …. איך אמר פעם יוסי בנאי "כל מה שאמריקאי – אני רוכש" 🙂
    אני זוכר את עצמי מהר מאוד מאמץ את הפנינים המיוחדות שלך ("כמו שאמר המורה הזקן שלי פלינט, אם זה לא מקולקל – אל תשבור את זה" היא רק דוגמא אחת).
    תודה על הכל ובהצלחה בעשורים שעוד יבואו עלינו לטובה 🙂

  30. מרתק לקרוא. אני מצטרף פה לכל התגובו. אני הכרתי את מנחם גם מהכתבות על ג'ורדן, כתבות שגרמו לי אז לאהוד את שיקאגו כילד קטן.
    מאז שהכרתי את האתר, אני גם לא מפסיק לבקר בו, והאהבה לNBA שקצת נרגעה בתחילת שנות האלפיים חזרה קצת לפני ההכרות עם האתר ועכשיו נמצאת בשיאה שוב פעם 🙂

  31. מדהים! כייף גדול!!!
    זכרונות ילדות ונערות מרגשים עם כל הגיג מפיך, או ליתר דיוק מעטך. גמעתי כל מילה וכל ביטוי בהנאה גדולה מאוד.
    תודה לך על עשרות שנות עיתונאות ספורט. אכן רוב, אם לא כל, שפת עיתונות הספורט מושפעת בעקיפין או ישירות – מכתיבתך המיוחדת!!!
    (גם מחנות הקיץ לכדורגל באדלפיי בהם השתתפתי כילד בן 10 ב-83' לא היו רעים….)
    אבי, ד"ר צבי ארצי, עשה שנת שבתון באדלפיי וגרנו בגרדן סיטי, ופגשנו אותך מספר פעמים. בשבילי היית האיש המזוקן עם המבטא הישראלי המצחיק… לכן היה לי עוד יותר כייף ועונג לקרוא מישהו שאני פגשתי והכרתי. משפטך בפתיחה הוא המדוייק ביותר: אתה כותב כפי שאתה מדבר….!

    תודה!!!

  32. מנחם קראתי הכל באיחור בגלל חופשה.
    איזו הנאה ואיזו נוסטלגיה.
    כמה דברים שעולים לי .
    1. כשהייתי קטן יום אחד התגלגל איזה שהוא עיתון זה היה בתקופת תחילת הפליאוף ( סוג של פסח ) שעוד שיחקו את הסיבוב הראשון בטוב מחמש (הייתי קטן בטוב מ 3 ).
    אז שמעתי עלייך לראשונה ואני זוכר שעברת מעיתון לעיתון .
    2. אני זוכר את חדשות לצערי איני זוכר את חדשות הספורט והייתי יותר משמח אם אפשר היה לקבל גיליון לדוגמה ולנסות להבין על מה הייתה המהומה.
    3. בלי קשר לא מצאתי והייתי שמח לקבל כשתגיע ארצה או בדואר את הספר על חצים ובונבונים ….חוץ ממנו יצאו ספרים כמדומני גם שלך ושל אריה מליניאק -דורפן ואחרים על עונות נ.ב.א אלו היו סיפורים קסומים אבל בעיני אתה מנחם היית המקור לכל זה.

    4. אני זוכר שהייתי נכנס לעיתים רחוקות להופס במהדורתו הקודמת ויום אחד באביב /קיץ 2010 הוא נסגר .
    הרגשתי חמיצות הלב …למרות שזה לא היה האתר של היום.
    ואז כעבור יום יומיים מנחם העלה את האתר מחדש….ועוד הזמין אותנו הגולשים לכתוב כך אני הגעתי לאתר וכמובן הפרוספקט הגדול של אז רועי ויינברג.
    אני מקווה שרועי יכול להבין ולקבל מושג במה הוא זכה שמי שמגדל אותו הוא הגדול מכולם.
    באופן אישי אני זוכר שהרגשתי שמחה גדולה מאד ואת הביטוי מביגא עמיקתא לאיגרא רמה.
    פירוש מבור עמוק לגג העולם .

    5. אני זוכר ששלחתי למנחם סדרת מאמרים היה זה בתקופת המונדובאסקט 2010 .
    שיתפתי את אלעד אייל והוא חש מה שאני עצמי חשתי זמן קצר קודם לכן וזה מעין "חרדת קודש"
    מנחם מבחינתנו היה ( ועודנו ) אגדה שאין שנייה לה ופתאום לכתוב מאמרים ואף להתווכח איתו בעניני ספורט ..זה ממש לא מובן מאליו .
    שמחתי לקבל קרדיט ממנחם .
    מייד בהתחלה היה ברור לי שאת הכישרון כתיבה של מנחם לא היה ולא יהיה לי….אבל אני מניח שמה שגרם למנחם לתת לי קרדיט כל כך גדול היא המחלה המשותפת של שנינו והיא אהבת ספורט טהורה.
    גם אלעד כמובן כתב ומנחם אפילו שלח חלק ממאמריו לדה באזר.

    6. אני כל כך שמח שבאתר הזה צמחו כמה ירושים ראויים למאסטרו .
    כולל היהלום הגדול יאיר זעפרני .
    ככה המאסטרן מנחם הצמיח גם מורשת ראויה .
    עם יאיר מידן היורש רועי ועוד עכברי ספורט כל אחד בתחומו כמו פאקו ( אופניים ) גור גולן ( ענפים קטנים ) אלעד אייל ונחשון שוחט ( אתלטיקה ) עידו מוריה ( טניס )עידו גלינרי ( אופניים )?
    רון טחן ( היסטוריית נ.ב.א ).

    כל אחד בתחומו וכמובן יש כאן רבים וטובים שלא הזכרתי כמו אסי שלם. וסליחה עם כל אלו שכרגע לא הוזכרו .
    אני מרגיש שכולם התקבצו כאן ומהווים מעין מורשת ראויה למפעל חיים של מנחם.

  33. איזה יופי. מדהים לקרוא! פשוט חוויות מדהימות, לחשוב על האירועים הספורטיביים שיצא לך לקחת בהם חלק פעיל ולהכיר דמויות היסטוריות מקרוב, פשוט מדהים!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט