זה יותר ממספיק / מאת באדי היילד (כוכב מגיע ל-NBA)

(הערה של מנחם לס: המתרגם מעדיף להישאר בעילום שם, אבל הוא תירגם לנו די והותר ולכן הניחוש מי הוא אינו קשה ביותר. הפוסט הוא תרגום של מכתב אישי שבאד כתב ל-PLAYERS TRIBUNE של שחקן הבייסבול המהולל דריק ג'יטר)

זה יותר ממספיק / מאת באדי היילד (BUDDY HIELD)

גארד, יוניברסיטי אוף אוקלהומה  (סונרס)

 17-03-2016

כשהייתי ילד פיתחתי כישרון מוזר: הייתי ממש טוב בללכת על קצות האצבעות.

כן, בללכת על קצות האצבעות בכל רחבי הבית.

תבינו, אני כאילו נהייתי ממש ממש טוב בזה. אני רוצה לחשוב שהייתי בעשירייה הפותחת של איי הבהאמה*, שם גדלתי,  בהליכה על קצות האצבעות.

בחיי שאני רציני. אני הייתי ילד קטן וחמקן. יכולתי ללכת על רצפת עץ חורקת ולא הייתם שומעים מאומה. ללכת על קצת האצבעות זה עניין של עבודת רגליים, ועבודת הרגליים שלי היתה לגמרי לא רעה (אבל האמת היא שהסוד האמיתי הוא  לעצור את נשימתך בדיוק בשניות הנכונות.).

כשאתה גדל עם ששה אחים ואחיות שישנים כולם באותו חדר, אתה בהחלט לומד כמה כישורים מוזרים למדי.

כל מי שיש לו משפחה גדולה יודע על מה אני מדבר. במשפחה גדולה הכול, אבל הכול, הופך לתחרות.

אפילו שגרת הבוקר שלך. מבחינתי זה היה להיכנס ראשון למקלחת.

בימים בהם הלכנו לבית הספר הפכתי את שגרת הבוקר שלי למשימת קומנדו. הייתי מתעורר לפני הזריחה כשהבית כולו היה חשוך ושקט. התזמון היה הכרחי ומהותי.

היה עלי להגיע למטבח מבלי שאיש יתעורר, מה שהיה קל לומר וקשה לעשות. ביני לבין דלת חדר השינה היו ששה אחים ואחיות שכולם ישנו לידי ראש לצד רגליים. החדר לא היה יותר גדול מהחדר שהיה לי במעונות בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת אוקלהומה. ה"מיטה" שלנו היתה שני מזרונים גדולים צמודים זה לזה על הרצפה כך שפשוט לא היה שם מקום לזוז.

מזל שאני הייתי מקצוען.

נהגתי לנווט בחשיכה המוחלטת בין גופותיהם הישנות של אחיי ואחיותיי, בין כריות ושמיכות שנשתרגו אלו באלו כמו גם ידיים ורגליים, והיו מקרים בהם דרכתי על שיער של אחת מאחיותיי או על רגלו של אחד מאחיי.

"אאאהוווווווו"

"עדיין מוקדם, תחזור לישון."

ובדרך כלל הם אכן חזרו לישון והמשימה שלי לא נכשלה.

מרגע שהגעתי למטבח הניצחון היה קרוב. הייתי מדליק שתי להבות בתנור וממלא סיר  ענק של עשרים ליטר במים. אתם מבינים, כשאני הייתי ילד לא היו לנו  מים חמים בבית. לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו, אז הרתחנו מים בעצמנו. ובזמן שחיכיתי שהמים יתחממו נהגתי לעשות קצת שכיבות סמיכה.

ואז לקחתי את המים החמים לחדר האמבטיה כדי להתרחץ.

מי שמחמם ראשון את המים הוא זה שמתרחץ ראשון.

סופסוף הניצחון המתוק.

אם זה נראה לכם כהרבה מדי עבודה בשביל להתרחץ ראשון באמבטיה, תחשבו על האלטרנטיבה: השעה שמונה בבוקר, ויש עוד חמישה בתור להרתיח מים. אתה תמצא את עצמך עומד מחוץ לחדר האמבטיה עם המגבת שלך ומאחר לבית הספר.

במקום זאת, אני הייתי תמיד הראשון באמבטיה. זה היה הזמן האהוב עלי משך היום. הייתי נכנס פנימה ומתרגע המים החמים כשידיי משתלשלות מחוץ לאמבטיה, הבית היה שקט ואני הרגשתי כמו מלך. ברגעים הללו תמיד חשבתי על משהו שאימא נהגה לומר לנו:

"אולי אין לנו הרבה דברים, אבל זה מספיק."

זה מספיק. היא צדקה.

יש לנו מספיק.

***

בזמן שהתבגרתי הייתי מודע לכך שאנחנו עניים. ידעתי זאת אפילו בגיל ממש  ממש צעיר. היו לנו בבית עוד שלושה חדרים שהיו מלאים בקרובי משפחה: שתי הדודות שלי והילדים שלהם בשניים מהם וסבתא שלי בשלישי. מעולם לא היו לנו בגדים חדשים, רק בגדים שהועברו מילד לילד. אני מחייך כשאני חושב על "סגנון האופנה"  בו התלבשתי כשהייתי ילד. זה היה הטי-שירט שאף אחד אחר לא לבש באותו יום או ג'ינס שהיו קצרים מדי בכמה מידות.  אימא שלי מעולם לא עשתה מזה עניין, אז גם אנחנו לא.

אמי היתה האדם שעבד הכי קשה שהכרתי אי פעם. היא ניקתה בתים של משפחות עשירות בשכונות לידנו רק כדי שיהיה לנו אוכל על השולחן. לפעמים היא עבדה גם בקייטרינג לחתונות.

כשאתה ילד אין לך עמדה באשר ל"האם טוב שיש לך או שאין לך כסף?" אתה פשוט חי את חייך. אתה מוצא דרכים להסתגל. ברור, אתה רוצה צעצועים חדשים כמו אלו שיש לילדים אחרים אבל אתה לומד לקבל את מה שיש לך.

למרות כל העבודה הקשה שאמי עבדה, הצחוק היה אורח שנשאר ללון בכל חדרי ביתנו. כשהגעתי לאוניברסיטת אוקלהומה  אנשים נהגו לומר: "באדי, אתה כל הזמן מחייך, למה זה כך?" ואז תמיד סיפרתי להם מהיכן הגעתי הנה.

הבית שלנו היה קטן אך תמיד מלא בריחות הבישולים של אימא שלי. הפה שלי עדיין מתמלא רוק כשאני חושב על כל המעדנים המקומיים שהיא הכינה, החל מעוף בנוסח ג'מאיקה וצלי ברוטב קארי ועד לאהוב עלי מכולם, לקוֹנץ'** שלנו, המאכל הלאומי של איי הבהאמה.

גם הארוחות היו עניין של תחרות. תמיד היה מספיק אוכל לכל שבעת הילדים, גם אם זה אמר שאימא היתה צריכה לוותר על חלק מהאוכל שלה. כולם חלקו באוכל עם כולם. אני הבנתי לקח פשוט מאוד: אם אתה חולק בחתיכת עוף נוספת היום, סביר שתקבל חתיכה עודפת מחר.

מעולם לא היה לנו הרבה אוכל, אבל היה לנו מספיק.

בדיוק כמו שאימא שלי אמרה.

ואנחנו היינו מאושרים.

וזה הפך את אימא למאושרת.

***

אנחנו גדלנו בשכונה קשה. היו הרבה עיירות בבהאמה, וזו שלי נקראה סלע השמונה מייל [Eight Mile Rock]. בבית שלי פנימה היו רק חיוכים ואהבה. אבל בחוץ, בחוץ תמיד שמענו ויכוחים. ילדים בוגרים יותר מכרו סמים בפינות הרחוב. כולנו הכרנו אותם וידענו מי הם. מאחר והיה מאוד קשה למצוא עבודה, אנשים פשוט הסתובבו בטלים ברחובות כל היום.

לא היה לנו מגרש כדורסל אמיתי בשכונה עד שהייתי בן 12.

ולכן, כשהייתי בן 11 החלטתי לבנות בעצמי סל כדורסל.

איך להגיד לכם את זה? כנראה שלא נועדתי להיות נגר.

מה שכן, הייתי נחוש. חיפשתי חומרים בבתים נטושים. שברתי חלקי עץ מבתים, אך הם מעולם לא היו בצורה או בגדול הנכונים. אז השגתי מסור וניסיתי לחתוך אותם, אבל הייתי קטן מדי מכדי להחזיק במסור בצורה יציבה. הקרשים הראשונים שניסרתי היו בעלי מראה מטורף למדי, בעלי צורות ביזאריות לחלוטין. כשאני נזכר בהם, יש לי רושם שהם היו אמנותיים ודי מגניבים.

אבל הילדים התלוננו.

היי, באדי,  איך אנחנו אמורים לקלוע למשולש ההפוך הזה?

היי בחור, הקרש הזה רקוב.

החברים שלי ירדו עלי המון על זה אבל אני חושב שבסתר הם העריכו את זה.

כי היה לנו מגרש משלנו.

נורא אהבתי את התחושה של ליצור משהו משום-דבר. אני לא מדבר רק על סל הכדורסל. אני מתכוון לחופש שהקליעה לסל נתנה לנו: לחופש לשחק מתי שרק רצינו.

אני יכול לשמוע בעיני רוחי את קולה של אמי:

אולי לא היה לנו הרבה אבל זה היה מספיק.

בכל מקרה, עם הזמן השתפרתי בעבודה עם המסור ולא עבר זמן רב לפני שידעתי בעל-פה את המידות המדויקות של הסל. ויכולתי להכין סל וקרש תוך כמה שעות לכל היותר.

לעתים סוחרי הסמים שבפינה שאלו אותי מה אני זומם כשעברתי לידם:

"היי באדי, מה לעזאזל אתה עושה עם ארגז החלב הזו?"

"הוא הולך להיות סל כדורסל," עניתי בחיוך

בארוררר…

(נהגתי לגנוב את ארגזי החלב של סבתא שלי. סליחה סבתא.)

סוחרי הסמים היו אנשים שרוב הילדים רצו להימנע מחברתם. אבל המוזר הוא שהם מעולם לא ניסו למכור לי סמים או לעשות לי בעיה כלשהי.  מדוע? כי הם הכירו את אימא שלי – כל האנשים בסלע השמונה מייל הכירו את אימא שלי – והם לא רצו להסתבך איתה. אנשים אצלנו בשכונה כיבדו את אימא שלי כי היא פתחה את דלתות ביתה בפני ילדים שלא היה להם מה לאכול. זה אמר שהיה פחות אוכל לי ולאחיי ואחיותיי, אבל גרמנו לזה לעבוד. תמיד הקשבנו לאימא שלנו.

אחד מסוחרי הסמים הללו נהג לבוא אלינו כשהייתי ילד. הייתי צעיר מכדי לזכור אותו. שמו היה מיקו, ועוד רגע אספר לכם על מיקו.

סלי הכדורסל שלי היו סבירים למדי. (עם השנים השתדרגתי מארגזי חלב ולחישוקי אופניים) אבל הם לא החזיקו מעמד זמן רב. מדי כמה ימים היינו מכסחים אותם "בעזרת" דאנק טחנת רוח או כשטיפש כלשהו נתלה על הטבעת. זו הסיבה שתמיד בניתי עוד סלים.

לבסוף, כמה שנים מאוחר יותר, בנו פארק חדש לחלוטין בסלע השמונה מייל. זה כמו חג מולד עבורנו. מגרשים חדשים לחלוטין, רשתות חדשות טבעות חדשות. זה היה אחד הימים הזכורים לי ביותר מימי ילדותי. סופסוף היה לנו מגרש שלם וחוקי לשחק בו, וכולם רצו לבוא לשחק.

ותוך לילה, הגיע לשם כמה משחקני הכדורסל הטובים ביותר.

וזה מביא אותי למיקו.

מיקו היה אגדה בפארק. הוא היה אחד מהאנשים שכל פעולה שלהם הוציאה קריאות התפעלות בקרב הצופים והשחקנים. אתם יודעים, אחד מהשחקנים שכולם באו לראות כשהוא שיחק.

צפיתי בו משחק כל הזמן. הוא היה אגדה. הוא היה מבוגר ממני בעשר או חמש עשרה שנים, מה שאומר שהוא היה אז באמצע שנות העשרים שלו, והוא פשוט שלט. הוא לא החטיא שום ג'אמפ, אחזקת הכדור שלו היתה משגעת, והוא היה בעל סיומת משגעת ליד הטבעת. ובנוסף על כך, מאחר והוא היה בחור תחרותי בכל דבר, מיקו פשוט לא הפסיד.

הוא תמיד הופיע למגרש לבוש ומצויד בציוד היקר והראוותני ביותר שיש.

תשמעו מה אני אומר לכם, מיקו ידע לשחק  כדורסל.

אני רציתי להיות מיקו.

אבל מיקו היה מוכר סמים, והוא היה מכור לחיים הללו.

כשאתה בן 10-11, אתה לא באמת מבין חלקים מסוימים מהחיים. כשאתה מתבגר, אולי בן 13-14, אתה מבין דברים טוב יותר. אני ראיתי במיקו מקצוען כדורסל. מבחינתי הוא היה כמו אייברסון או קובי. אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לראות שמיקו היה סופרסטאר שנתקע, נתקע בסלע השמונה מייל, נתקע בעסקי הסמים, נתקע בחיים.

בזמנו זה היה הלם מוחלט עבורי להבין זאת. כל כמה שמיקו היה טוב, הוא מעולם לא עזב את האי שלנו. כל כמה שהקליעה שלו משלוש היתה טובה, כל כמה שהכדרור שלו היה מעולה, לא היה לו שום סיכוי.

כשנכנסתי לתיכון איבדתי כל קשר עם מיקו. שיחקתי כדורסל מאורגן וכבר לא הרביתי ללכת לשחק בפארק.

לפני כשלוש שנים המשפחה שלי עברה מסלע השמונה מייל. כשזה קרה כבר גייסו אותי למכינה בקנזס. זו היתה ההזדמנות הגדולה לה נזקקתי ובלעדיה יש לשער שמעולם לא היה לי סיכוי לשחק באוניברסיטת אוקלהומה או בכל קולג' אחר בארה"ב.

אני זוכר שלילה אחד הייתי בביתו של חבר צופה בפלייאוף של הנ.ב.א. כשמישהו בישר לי את החדשות.

"האם שמעת על מיקו?"

לא הייתי צריך לשמוע את השאר כדי לדעת שמשהו נורא קרה. מאוחר יותר שמענו את כל הפרטים, מיקו נורה ונהרג.

אפילו היום אני נורא עצוב כשאני חושב על מיקו. למרות שסביר שהוא עשה כמה החלטות רעות בחייו, אני עדיין חושב איך זה היה יכול בקלות להיות הסוף שלי. ישנם המוני מיקויים בבהאמה. אפשר לומר שזה יכול הייה להיות סופו של כל נער אחר בסלע השמונה מייל. האמת היא שהיו אצלנו נערים שהיו הרבה יותר טובים ממני בכדורסל, ושהיה להם פוטנציאל הרבה יותר גבוה מזה שלי. הם מעולם לא קבלו את התמיכה שאני קבלתי. או אולי את המזל שהיה לי. ואולי, אולי מעט משניהם.

אני זוכר את מה שאימא שלי אמרה בהקשר של להוקיר תודה.

***

קשה לי להאמין שזו השנה האחרונה שלי באוניברסיטת אוקלהומה. השנה האחרונה שלי… זה משהו שנשמע מטורף אפילו לומר אותו בקול רם.

השנה בה אני מסיים את התואר… זה משוגע אפילו יותר… כי כמעט ולא היתה לי את השנה הזו.

באביב שעבר, כשהיה לי סיכוי להיכנס לדראפט של הנ.ב.א., עמדה בפניי החלטה. אני לא אשקר, זו היתה החלטה קשה. כל ילד בבהאמה יכול רק לחלום על הנ.ב.א.  אני חשבתי ונזכרתי בבחורים כמו מיקו ועל כל האחרים ששיחקתי איתם כשגדלתי.

הדראפט התקרב וזה היה הזמן לקבל החלטה.

אז הלכתי להתייעץ עם האדם הקרוב אלי ביותר, וזו אימא שלי. לבסוף זה לא היה קשה מדי להחליט לחזור לשנה האחרונה לתואר באוניברסיטת אוקלהומה.

פשוט לא היתה שום דרך בה אני לא הייתי חוזר לתכנית הכדורסל באוניברסיטה. תכנית הכדורסל באוניברסיטת אוקלהומה הפכה אותי לשחקן שאני היום. אין שום דרך שלא אחזור להיות עם החברה שלי, עם האוהדים המשוגעים שחונים ליד אולם לוייד לפני כל משחק. אין דרך שלא הייתי חוזר לשנה סיום התואר שלי באוניברסיטת אוקלהומה, באוניברסיטה שהאמינה בי לפני שהפכתי לבאדי הילד, בזמן בו הייתי ילד מאיי מהאמה שמדבר מהר ושמו באדי.

השנה היתה לנו קבוצה מיוחדת. כשאני מסתכל לאחור בוחן את מה שאני וחבריי לקבוצה השגנו, אני מרגיש מבורך. לגבי עצמי, אני חש גאווה על כך שביליתי ארבע שנים באוקלהומה. כשיגיע המשחק האחרון שלי בטורניר גמר המכללות, אני אחזיק את הראש שלי ממש ממש גבוה. אוניברסיטת אוקלהומה  נתנה לי כל כך הרבה ואני הולך ללתת את כל מה שיש לי על המגרש.  אני הולך לתת את כל כולי. אני יודע שזה יספיק.

זה מזכיר לי שחשוב שלא אשכח להודות לאחת מחברותיי הטובות ביותר על זה שאיפסה אותי. היא נוסעת מאיי הבהאמה כל חורף את כל הדרך לאוקלהומה רק כדי לראות אותי משחק. היא הסלע שלי. היא תמיד תהיה. אולי אפילו ראיתם אותה בטלוויזיה עם ציוד העידוד שלה.

לא משנה איך העונה הזו תסתיים, אני מחשיב עצמי לבחור בר המזל ביותר בעולם. ארבע השנים האחרונות היו מסע בלתי נשכח. אני חייב את הכול לחבריי לקבוצה ולצוות האימון על שהאמינו בי ודחפו אותי.

עד כה קבלתי בחיי החלטות טובות תודות לעזרה שקיבלתי מחברתי הטובה ביותר. תודה אימא. זה הרבה יותר ממספיק.

הערות

* איי הבהאמה הם מדינה עצמאית דוברת אנגלית באיים הקריביים, המתרגם.

**קוֹנץ, – מאכל עשוי מחלזונות ים ראה כאן ערך בויקיפדיה עליו

***הערה של מנחם לס:  באדי היילד אמור להיבחר בדראפט בין הבחירה ה-3 לששית

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. נ-ה-ד-ר!
    בחור מדהים לפי הסיפור וזה רק מחזק את שאני מת שהלייקרס יבחרו בו. הוא הבחור המוכן ביותר לאן בי אי.
    תודה למתרגם

  2. מצוין, תודה.

    עם בגרות וגישה כזו אין סיבה שהוא לא יהיה סטאר.

  3. מאמר מרגש. ותודה על התרגום.

    שאלה:
    האם ניתן לקבץ את כל המאמרים שתורגמו בתגית "מאמרים מתורגמים" לדוגמה?

  4. מאמר נהדר ותרגום עילאי, תודה! ממש עונג שבת.
    גם הסיפור וגם הכתיבה מזכירים קצת את 'חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו', מאת ג'ונוט דיאס, על שלוש דורות במשפחה דומיניקנית שעוברת לארהב. ספר מופלא באמת, מומלץ לכל

  5. נשמע כמו בחור עם הרגליים על הקרקע וראש מצויין. יפה לראות בחור ממקום עני לא ממהר לכסף הגדול (שברור למה הוא צריך כסף) ומעדיף לסיים את לימודיו ואת קריירת המכללות שלו אחרי 4 שנים.

  6. פנטסטי.
    הייתי במקומות הללו , גרתי אצל המשפחות הללו אירו אותי .
    אני יודע לספר כי אלו האנשים העשירים ביותר בעולם , יש להם אהבה שמחת חיים ורצון טוב .
    מכה על חטא לאחר אירוח כזה בקולומביה , הצטרף אלינו לנסיעה באוטובוס הבחור המארח , שילם עד היכן שהיה לו כסף התכון להמשיך איתנו לבוגוטה .
    לילה הייתי קצת מנונמנם האוטובוס עצר , הכרטיסן ניגש לג'ואני ריינוסו
    ולפני שהספקתי להבין מי נגד מי הוא כבר ירד מהאוטובוס …
    ל הייתי קולט את הדברים בזמן יכלתי לדאג לו לכרטיס המשך …אך לא קלטתי ….
    לא תמיד אנחנו יודעים להערך ולהודות בזמן על מה שקיבלנו באדי מסתבר הוא מאלו שכן יודעים .

  7. תודה לבחור באדי על השורות המצוינות הללו , ואלף תודות למתרגם .
    את החוב שלי לג'ואני אני מקוה להצליח לשלם פעם ,צריך לחזור לקולומביה פעם .
    עשרות שנים לא הייתי שם .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט