18/קובי בראיינט (תרגם: רועי ויינברג)

לכבוד תחילתו של סוף שבוע האולסטאר, תרגמנו את מאמרו של אחד מגדולי השחקנים בהיסטוריה, 18 פעם (כולל השנה) אול-סטאר ו-4 פעמים MVP של המשחק (שיאן כל הזמנים יחד עם בוב פטיט), קובי בראיינט. במאמר הבלאק ממבה מדבר על יחסו למשחק הידידותי על הנייר. זה יהיה משחק האול-סטאר האחרון בקריירה של קובי.

קישור למאמר המקורי
לחצו כאן כדי להגיע לסיקור המלא של האול-סטאר

*

המנטליות שלי תמיד התבססה על העקרון של להיות הצייד או הניצוד. אני לא מסתיר את האגרסיביות שלי מאחורי מסיבות האול-סטאר, האירועים השיווקים, והרעיון שמשחק אחד בסוף שבוע הוא הפסקה מוצדקת ביותר.

המעריצים הצביעו עבורי כדי שאתחרה בשחקנים הטובים ביותר בעולם. התחרות הזאת היא מה שאני אוהב.

אם היריב שלי מוכן או לא, נח או לא, או מרגיש כאילו הוא יוצא ידי חובה, אין לזה שום דבר שקשור אליי. כשאני משחק אני משווה את עצמי אליו, ואם אתה יותר מדי עסוק בלהראות קול בשביל המעריצים או הסלבס בצד המגרש אני אהרוס אותך לעיניהם.

אני רוצה MVP. אין שום בושה בזה. למה צריכה להיות? אני רוצה שהעולם יראה אותי מביס את השחקנים שמיליוני אוהדים מדברים עליהם. כיף להתחרות עם ההרגשה הזאת, וזה שאני לא יכול להשתתף השנה (2015-ר.ו) הורג אותי. אני רק צופה.

במשחק הזה, אתה צריך להגיע לרמה של הטובים ביותר. בראיינט (מימין) ומייקל ג'ורדן.

כאוהד, אני רק יכול לקוות ששחקן אחד מחליט לשחק באותה גישה שבה אני משחק, ומעלה את הרמה משריקת הפתיחה. גישה פסיבית-אגרסיבית בתחרות הזאת אומרת שאתה הולך עם הזרם ולא מוכן להפריע לאווירה הרגועה של המשחק בשביל להשיג את המטרות שלך.

אני חושב שזאת חולשה. התחרותיות נמצאת בטבע האדם. תזרקו את הכדור ונראה מי השחקן הטוב ביותר.

אולי אני טיפה אולד סקול בקטע הזה, והגישה שלי למשחק זהה לזאת של דור טלפון החוגה, ודור הסמארטפונים הזה נהנה מלחלוק משחקים שהם הזדמנות להצהיר על דומיננטיות. אולי הם אוהבים "לקחת תורות" עם היריבים. אולי הם אוהבים גישה פסיבית-אגרסיבית למשחק. אולי אני הבחור עם הבעיה, ואולי זה בסדר שיהיה יותר מאלפא-דוג אחד בליגה. אולי אני החלש, האנוכי. אולי, רק אולי…

בכל מקרה, אני מסרב להשתנות. אני אריה שחייב לאכול. רוצו איתי, או שתרוצו הרחק ממני.

*

משחקי האול-סטאר הגדולים ביותר של בראיינט:

1998-במשחק האול-סטאר הראשון בקריירה, בראיינט קלע 18 נקודות שלא עזרו לו לנצח את המזרח. זה ההפסד הכואב הראשון שלו עם גארי פייטון, קארל מלון ושאקיל אוניל, רביעייה שבעתיד תובס מול הפיסטונס בגמר:

2002-ללא שאק, קובי מפגיז 31 נקודות ומוסיף 5 ריבאונדים ו-5 אסיסטים בשביל להביא את הניצחון מעיר הולדתו (פילדלפיה) למערב.

2007-קובי רושם שיא נוסף באחת מעונות הקליעה הטובות בהיסטוריה, עם 31 נקודות, 6 חטיפות, 6 אסיסטים, 5 ריבאונדים ופרס MVP נוסף:

2009-במשחק המשותף הראשון עם שאקיל אוניל מאז האחרון עזב את הלייקרס בפיצוץ הידוע, השניים קלעו 44 נקודות, לקחו 9 ריבאונדים ומסרו 8 אסיסטים. זה נתן לשניים את תואר השחקן המצטיין:

2011-אחרי 2 אליפויות ברציפות, קובי מגיע לאול-סטאר במגרשו הביתי (הסטייפלס סנטר) ומפגיז 37 נקודות עם 14 ריבאונדים, 10 מתוכם בהתקפה (שיא אול-סטאר). זה הביא לו את ה-MVP בפעם הרביעית בקריירה, כשהוא משחק עם אצבע חבושה:

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. בתוך תוכי תמיד אהבתי והערצתי את קובי. שנאתי אותו רק בגלל ששיחק בלייקרס. הוא שני רק למייקל בטרוף שלו למשחק וברצונו לנצח ולהיות הטוב ביותר.
    הוא אגדה שזכינו לראות, ואני? זכיתי לסבול ממנה 20 שנה כמעט.

    רעיון נפלא לתרגם את מילותיו לקראת האול סטאר!

      1. גיל 78 זה בהחלט מועד ראוי לצאת מהארון… הסנסציה הבאה של הדוק: בתוך תוכי תמיד אהבתי והערצתי את הלייקרס. אבל בגלל שנסיבות החיים דנו אותי להתגורר בחוף המזרחי הייתי צריך להסוות ולהכחיש זאת בצורת הפוך על הפוך.. הישארו קשובים!

    1. בתוך תוכי תמיד הערצתי את מג'יק למרות השנאה ללייקרס. את קובי אני לא סובל מהיום הראשון ועד עכשיו. מעריך? ברור! אבל הפרסונה שלו הרבה יותר בלתי נסבלת מיכולות הכדורסל שלו

  2. יפה מאוד אבל הבחירה בו השנה היא סך הכל ניסיון לדחות את הפיכתו של לברון למלך הסלים של כל הזמנים של האולסטאר על חשבונו.

    1. בוחרים בו כדי לתת כבוד לאחד מגדולי המשחק. אנשים שמעניינת אותם טבלת קולעי האולסטאר ברמה כזו שריצו שקובי ישחק, היו מצביעים לו בלאו הכי, כי סביר להניח שהם מעריצים שלו.

  3. הדאונלייט של בראיינט במשחקי האול-סטאר הוא לחרב את סל הנצחון האדיר של מייקל ג'ורדן, במשחקו האחרון של MJ כאול-סטאר. במצב של שוויון, פייד אוואי מדהים עם 3 שניות לסיום. ג'ורדן יירד גם מהאוסטאר כמו אגדה…
    לא! כי קובי היה חייב בשניה וחצי שנשארו לסחוט איזה פאול (פאול! באול-סטאר גיים!), ולהשוות מהקו. ככה דופקים סיפור יפה.

    הביצוע של הגדול מכולם כאן (4 דקות 53 שניות):
    https://www.youtube.com/watch?v=dajoHUXJ-g0&t=4m53s

  4. הוא כנראה באמת שני רק למייקל בגישה למשחק.. ועדין אם כל הערכה לתחרותיות שלו, נראה שהוא לא יודע להרפות וזה פגע בקובצה שלו לא פעם. ג'ורדן ידע מתי לשחרר ולזרום עם החברים לקבוצה, בטח ובטח באולסטאר. זה עוד משהו חשוב שמבדיל בינהם.

  5. מעולם לא חיבבתי את קובי, אבל התחרותיות שלו זה משהו אגדי.

    Either way, I refuse to change what I am. A lion has to eat. Run with me or run from me.

    תיאור הקריירה שלו בשורה אחת.

  6. כן הפאול שלא היה מאוד 'דיסריספקטפול'. מאז ועד לפני שנתיים בערך ממש לא אהבתי אותו. אולי זה התחיל מהרגע המכונן הזה באולסטאר שגנב לו את ההצגה.

  7. רועי תודה רבה!!! כיף לקרוא…
    אני ממש אוהב את קובי וגם גישתו למשחק – נכון לפעמים הוא אגואיסט אפילו הרבה פעמים אבל כל נובע מטירוף למשחק! מרצון להוכיח את עצמו. האם אפשר להאשים פרפקציוניסט ?
    מעבר לזה… הוא אחד השחקנים שהשקיעו הכי הרבה במשחק. לא חסרים הסיפורים של שחקנים שקרן את קובי זורק לסל שעות לפני האימון.
    קובי הוא אחד הסמלים שלי… וזה עצוב לי מאוד שהוא מסיים את הקריירה אבל לפחות נותנים לו את הכבוד המגיע לו בכל אולם בליגה וכמובן במשחק האולסטאר!

  8. אני חושב שהוא לא שני למייקל בגישה אלא שווה לו.
    למייקל היה יותר כישרון.
    זה הדמיון ביניהם.
    עוד סיבה לאהוב את קובי בארץ הקודש הוא שמו הנפוץ במקומותינו…. מי לא מכיר לפחות עוד קובי אחד ??
    🙂

  9. גדול!
    תמיד ידענו שזה מי שהוא.
    מסכים עם מנחם – תמיד רציתי שיפסיד ויחד עם זאת הערצתי את מה שהוא עושה ואת הדרייב האינסופי שלו

  10. ועדיין צריך להתאמץ למצוא שחקן שקלע בקריירה מעל 20 נקודות למשחק
    עם אחוז נמוך כל כך מהשדה כמו של בראיינט.
    5% פחות מג'ורדן, אפילו מלברון.

    יודעים מה זה 5% במונחים של קריירה?
    כמה מאות סלים זה?

    תולדה של אופי שגם שלא הולך לו הוא יסיים משחק 3 מ-20 מהשדה והקבצה תפסיד, העיקר שהוא יזרוק עוד אחת.

    אני לא קורא לזה דרייב פנימי לנצח, אני קורא לזה אגואיסטיות וחוסר IQ כדורסל.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט