התעלות בקלאץ'
גילוי נאות: שיחקתי 7 שנים בליגות לנערים ונוער לכדורסל בישראל אז הטור מבוסס על הניסיון והטעימה האישית וגם כמובן על כל השנים שאני צופה במשחק עם הכדור הכתום הזה.
מה זה קלאץ' בעצם? האם זה רק כאשר אתה 10 שניות לסיום כשהכדור אצלך ואתה במינוס נקודה? או שזה משהו רחב יותר כמו זמנים קשים ומלחיצים במיוחד? אני מאמין שזה במובן הרחב יותר. לדוגמה כאשר ברבע השלישי הקבוצה מנגד נכנסת למומנטום ופתאום כל הזריקות שלה נכנסות וכל הזריקות שלך יוצאות החוצה. שום דבר ממה שאתה עושה ורגיל לעשות במשחק פתאום לא עובד.
לטעמי (כמובן שאפשר להתווכח על זה) לקלוע את השלשה שתוציא אותך מהבור הזה מספיק מוקדם בשביל שתוכל לחזור למשחק היא באותה רמת קושי של לקלוע סל מנצח כשאתה בשוויון. מבחינתי זה קלאץ' שוט משום שקשה להעביר את ההרגשה של הייאוש והתסכול על הפרקט כאשר שום דבר לא הולך והשחקנים רק מחפשים מישהו או משהו שיוציא את הקבוצה מהבור.
אני מתקשה להשוות בין רמות קושי של סלי קלאץ' שונים אך מבחינתי לקלוע את השלשה שמורידה ממינוס 4 למינוס 1 כאשר אתה 50 שניות לסיום זאת התעלות שוות ערך לזריקה שמשווה את התוצאה בשנייה האחרונה. התעלות בקלאץ' מופיעה מופיעה בשלבים רבים במשחק אך כמובן מתרכזת בדקות האחרונות. התעלות בקלאץ' זאת היכולת לקלוע זריקות קשות שרבים מהשחקנים לרוב לא יכניסו אותן מסיבות שונות: הזריקה הקריטית מערבבת איתה מחשבה, חוסר בטחון, שאלה 'מה אם לא'?
ישנם שחקנים שהאחריות של לקיחת הזריקה האחרונה היא מעל ומעבר ל-PSYCHIC שלהם, וישנם שחקנים שהזריקה הקריטית רק מבעירה אצלם מבערים, וגורמת ליצירת אדרנלין עם מחשבה אחת: "אני קובר אותה ומנצח את המשחק!".
כל שחקן יכול לקלוע בקלאץ' אך יש כאלה שנוהגים להתעלות כדרך קבע ויש שחקנים שרק במזל יכניסו את הזריקה. פה אני רוצה לעשות את ההפרדה בין הסופרסטארים הגדולים (קארי, דוראנט, לברון וכו') שכולם מצפים מהם לקחת את הכדורים החשובים לבין שחקני המשנה המקבלים הזדמנויות לזריקות גדולות כאשר כל תשומת הלב מופנית לכוכב.
אתמקד בשחקני המשנה כרגע: לא חסרות דוגמאות לאורך ההיסטוריה של שחקני משנה שמתעלים בקלאץ'. רוברט הורי, סם קאסל, סטיב קאר, טוני קוקוץ' ודרק פישר הם רק חלק מהשמות. היכולת להתעלות בקלאץ' מתחילה לפעמים אפילו ממזל כאשר זריקה חשובה נכנסת פנימה וזה שובר מחסום פסיכולוגי. אך מבחינתי זה בעיקר אופי ומבנה של אישיות וכאשר אתה מתחיל לקלוע בקלאץ' והכוכב והמאמן מתחילים לסמוך עליך אז האמונה רק הולכת ומתחזקת ולוקחת אותך לכדור שלג חיובי.
אי אפשר לכתוב על התעלות בקלאץ' בלי קצת מילים על 'ביג שוט רוברט הורי'. מבחינתי רוברט הורי הוא התגלמות ההתעלות בקלאץ'. שחקן טוב שלא היה אולסטאר מימיו, לא בדיוק 4 ולא לגמרי 3, וכבר היה על המטוס בדרך לטרייד שהיה שולח אותו לדטרויט מיוסטון בשנתו השנייה (וכך לא היה נשאר ביוסטון והופך לחלק קריטי משתי האליפויות). הוא זכה ב-7 אליפויות והיכולת שלו לקלוע זריקות גדולות במאני טיים הייתה חלק קריטי בכל אליפות. כולם זוכרים את השלשות שניצחו את סקרמנטו ואת אותה דטרויט בפלייאוף אך לא זוכרים מה הוא עשה לפני. ברבע האחרון ובהארכה מול הפיסטונס האלופה (מי שלא זוכר בגמר 2005 משחק מס 5 כאשר התוצאה 2-2) הוא קלע 18 נקודות כולל השלשה שניצחה את המשחק. עד הרבע האחרון אם אני זוכר הוא לא קלע בכלל. זאת התעלות אמיתית. מול סקרמנטו ב-2002 חוץ מהשלשה שניצחה את המשחק הקריטי באותו רבע אחרון הוא קלע 3 שלשות כאשר אחת מהן הורידה את ההפרש ל-3 שתי דקות לסיום ושברה סוג של מחסום פסיכולוגי. ב-95 בגמר המערב מול הספרס במשחק השישי הוא קלע שיא קריירה של 6 שלשות (איזה טיימינג לקבוע שיא קריירה) והיה חלק קריטי בעלייה לגמר ה-nba. אלה רק חלק באמת קטן מהמשחקים הגדולים בהם הוא הופיע ורק חלק מאין ספור זריקות גדולות שהוא קלע בקריירה.
נחזור לימינו.
בכל קבוצה גדולה צריך שחקן משנה שמתעלה בקלאץ'. הפרנצ'ייז פלייר שנתקל בדאבל טים יחפש את השחקן הזה וירצה שייקח זריקות מכריעות. בפלייאוף הקודם הדוגמאות הבולטות לשחקנים שהתעלו במאני טיים הם פול פירס, טרבור אריזה, ג'יי ג'יי רדיק, ואיגואדלה – שהתעלה על עצמו בגמר וקלע את השלשות החופשיות שלו וקיבל על זה mvp. ג'י אר סמית המושמץ הוא שחקן של זריקות גדולות. מכיוון שאני בטוח שכולם זוכרים את ה-8 שלשות שלו נגד אטלנטה במשחק הראשון בגמר המזרח. ברצוני להזכיר שלפני שלברון קלע את סל הניצחון מול הבולס במשחק מס' 4, סמית החזיר את הקאבס מפיגור דו ספרתי ע"י כמה זריקות גדולות רצופות ואפילו שבגמר הוא לא היה טוב, הקבוצה סומכת עליו שייקח זריקות מכריעות.
אני בטוח שיש הרבה סטטיסטיקות מתקדמות של אחוזים של שחקנים במאני טיים אבל בכוונה אני לא הולך לשם. הכוונה פה היא בעיקר התחושה הזאת שאתה רוצה שדווקא השחקן הזה ייקח זריקה מכריעה בשביל הקבוצה שאתה אוהד. יש סופרסטארים שנותנים לך את התחושה הזאת ויש כאלה שפשוט לא. יש כוכבים שהיה להם את זה (לארי בירד, מייקל, קובי, ריי אלן); יש כוכבים שאף פעם לא יהיה להם את זה (כן כן לברון); ויש כאלה שמאד יכול להיות שבקרוב יהיה להם את זה (קארי).
מי שלא ראה את זה לא ראה מה זה הצגת קלאץ'..
לסיום אני מדרג את 10 הסופרסטארים שהייתי רוצה שייקחו את הזריקה המכריעה בשביל הקבוצה שלי וכמו כן את 10 שחקני המשנה. מכיוון שלפעמים קשה לקבוע אם מישהו הוא סופרסטאר או שחקן משנה אז אני מדרג רק כאלה שמתאימים בבירור לקטגוריה (לדוגמה קליי תומפסון וקיירי לא ברשימה). אני מתבסס אך ורק על העדפה אישית שלי ואתם מוזמנים להתווכח ולרשום את המועדפים שלכם..
סופרסטארים: שחקני משנה:
- קארי 1. ג'ינובילי
- דוראנט 2. בראדלי ביל
- לילארד 3. ג'יי אר סמית
- כריס פול 4. האריסון בארנס
- ווסטברוק 5. טרבור אריזה
- וויד 6. מרקו בלינלי
- לברון 7. ג'מאל קרופורד
- לאורי 8. מונטה אליס
- הארדן 9. ג'יי ג'יי רדיק
- באטלר 10. פאטי מילס
*אם קובי היה בריא ולא צל חיוור של הגדולה שהוא היה פעם הייתי מדרג אותו ראשון.
*שנה שעברה פול פירס היה בראש ברשימה של שחקני המשנה אך השנה ברוב המשחקים שראיתי הוא החטיא את הזריקות המכריעות שלו.
כדי להיות קלעי קלאץ' עליך להיות שייך לאחת משלוש קטגוריות:
1. סופר סטאר עליון שלא פוחד לקחת את הזריקה האחרונה לטוב או לרע, כי הוא הרוויח את הזכות הזאת. אם הוא גם קלעי טוב כלארי בירד – זה הכי טוב. מייקל ג'ורדן לא הקלעי הטוב מכולם אבל לא רע בכלל. הוא, מג'יק, אייזה, קובי , פול פירס – לא חוששים לקחת את הזריקה האחרונה כי הם הרוויחו את הזכות להחמיץ. הבעייה היא סופר סטאר כלברון שהרוויח את הזכות, אבל אינו קלעי טוב מרחוק, אבל מאמר ומותר לו הכל – הוא לא חושש לקחת אותה.
2. קלעים מעולים ביותר שאינם סופר סטארים אבל הם קלעו כל כל הרבה, שהם לא חוששים לקחת את הזריקה האחרונה (סטיב קאר, ריי אלן, ג'יי ג'יי רדיק, קורבר).
3. הערסים שלא שמים קצוץ על אף אחד ולוקחים את הזריקה האחרונה, ושימות העולם: ג'יי אר סמית', רוברט הוריי, צ'אלמרס, ג'ון סטארקס.
כמובן שרג'י מילר שייך לקבוצה השנייה
ר'גי גם שייך לקבוצה הראשונה
רג'י
החיוורים האירופאים הם קלעים מעולים אבל חסרי אשכים לקחת את הזריקה האחרונה כשהכל תלוי בה במשחק פלייאוף חשוב ביותר.היחידי שהיה מין עארס מצבע וואניל אירופאי היה Peja Stojakovic שלא שם קצוץ על אף אחד.
כל שאר האירופאים היו גיבורים באירופה אבל כשהם מגיעים ליבשת האמיתית הם עושים במכנסיים, כולל קוקוץ' ופאו גאסול. אני מדבר על הזריקה הקובעת ממש. את הכדור האחרון הם מעדיפים לתת למישהו אחר שהפישול יהיה עליו.
אוווופס…שכחתי את דירק נוביצקי, אחד הגדולים מכולם שלא יודע פחד מהו!
נוביצקי שייך לקבוצה הראשונה – סופרסטאר.
נוביצקי שייך גם לקבוצה השנייה – קלעי נדיר
ונוביצקי שייך גם לקבוצה השלישית כי הוא עארס לא רגיל, למרות שהוא גרמני.
אז אולי הוא היחיד ששייך לכל שלוש הקבוצות!
יפה!
נכון. נוביצקי בטוח בפנים.
אהבתי את התיאורייה שלך מנחם. בערסים גם מאט בארנס כמובן נכנס..
ברור שנוביציקי (כולל אחד לפני שבועיים) ובעונת אליפות וב2007 אבל גם גייסון טרי שתמיד היה שם בקלאץ, וברוח הכתבה הוא ממש זה שהתחיל את החזרה ב2011 במשחק השני נגד מיאמי. הוא גם זה ששיחק מדהים במשחק השישי והמכריע.
הוא אחד העארסים הכי גדולים (טרי)
ג'ינובלי ( הארגנטינאי במוצאו אך האירופי בקריירה שלו טרם nba)
הגיע לליגה ודיחק תמיד עם אשכים בגודל של אסטרואיד בינוני…
קשקשן.
עוד שני אמריקאים שהיו גם קלעים טובים וגם עארסים שלא פקו חשבון היו גלן רייס ומיץ' ריצ'מונד.
מרק פרייס וסטיב נאש שייכים לקבוצה השנייה. כריס מאלין לקבוצה הראשונה והשנייה ביחד.
נאש לא סופרסטאר?!
גם סטפן קאר ייכנס בקרוב לקבוצה הראשונה וגם לקבוצה השנייה, וקייל תומפסון לקבוצה השנייה והשלישית.
הגדרת המשמעות של רגעי קלאץ כרגעים במרחב זמן קריטי במיוחד במשחק..גם צורך בעצירת מומנטום.
לא חושב שחילצתי מהקלאץ את אקדחוני הבאזר ביטר'ס, וזו תוספת לכתבת הקלאץ שלך.
http://www.nbaminer.com/clutch-time-stats/
סטסיטת קלאץ
כמותית רג'י ג'קסון ראשון
3 מ 27 בדקה האחרונה ……
קארי לא פה כי לרוב הוא נח על הספסל ברבע האחרון ( מקום 15 כמותית )
דוראנט ווסטברוק נמצאים מאוד גבוה לאורך השנים כי לקבוצה שלהם אין מה להציע מלבדם
שים לב בימי שאקובי בפלייאוף מי מוביל….
זאת כתבה מעניינת וכתובה היטב.
חבל שאתה כל כך מתרכז בשלשות כי יש עוד המון קליעות קלאץ', מחצי מרחק או בחדירות, ואפילו של סנטרים.
בנבא קלאץ' מוגדר כ-3 דקות לסוף בהפרש של 5 נ"ק או פחות.
קובי קלע גרוע בקלאץ', מייקל בינוני.
אני מחכה שמתן יעשה קופי-פייסט לטקסט בו הוא הוכיח שלברון קלע מצוין בקלאץ' (למרות שכפי שמנחם אמר הוא קלעי בינוני)
מסכים איתך לגבי השלשות. לא התכוונתי שזה ייצא ממוקד בשלשות.
בכוונה לא נכנסתי לסטטיסטיקה ודיברתי על תחושה. גם אם לפי הסטטיסטיקה לברון קולע יותר טוב בקלאץ עדיין הייתי מעדיף כל פעם שקובי ייקח את הזריקה המכריעה של הקבוצה שלי
שחקני הקלאץ הגדולים בהיסטוריה
לארי בירד
מייקל ג'ורדן
מ'גיק ( לא זוכרים לו את זה אבל הוא עצום במאני טיים
רג'י מילר
קובי בריאנט
יש שחקנים שפשוט חושבים ועושים את הדברים כרגיל תחת לחץ
השאר פשוט נשברים
הייתי שם את קובי אחרי לארי ומייקל. במשחקים שראיתי של מג'יק רוב הפעמים הוא העדיף למסור למישהו אחר שייקח זריקה מכריעה
מצוין תודה רבה.
אני נותן לדוראנט ולילארד לפני קרי ולקרופורד לפני כל אחד אחר משחקני המשנה אבל זה בקטנה.
גם את דרון וויליאמס הייתי מכניס
נכון שחכתי ממנו. הוא נותן עונה מצווינת והוא האופציה הראשונה במאני טיים
קליי תומפסון, בגלל מה שהוא כבר (43 אחוז מ-3, לוקח 8 זריקות מ-3 למשחק), ובגלל שהוא נמצא ליד קארי ברגע קלאץ' – זה כוח כפול, נשק קלאצ' מדהים שאין לאף קבוצה בליגה וספק מתי יהיה.
מעניין מאוד. תודה
תודה איתמר.
לבקשתו של יואב (עגל) – דירוג הקלאץ' של העונה שעברה:
http://bleacherreport.com/articles/2384632-the-most-statistically-clutch-nba-player-at-every-position
יש טענות שאין הרבה ערך בנתונים מספריים כדי להוכיח אותן. להגיד ששחקן משתלט על משחק או לוקח על עצמו את המשחק זה באמת משהו איכותי ששייך לתחושה. כנ"ל לגבי המושג "שחקן טוב" או "שחקן גדול". ברם, קליעות בקלאץ' הן עניין כמותי ואני לא ממש מבין איך תחושה רלוונטית לעניין. כלומר, אפשר לכתוב שלתחושתי עומרי כספי קולע יותר נקודות ויותר טוב מקווין דוראנט, זה פשוט יהיה שגוי עובדתית.
באותם מקומות בהם המספרים נדרשים (וכאמור, הם ממש לא תמיד נדרשים), תחושה היא בבחינת לירות את החץ ולאחר מכן לצייר את המטרה.
אולי גיא (או איתי? או עידו?) ידעו לתת לנו אחוזים של שחקנים מובילים לגבי קליעות שוויון/ניצחון או אחוזים בדקות אחרונות של משחק צמוד – לאורך הקריירה – עונה ופלייאוף.
מסכים לחלוטין. תחושות הן דבר כל כך סובייקטיבי וכל כך מטעה. מה גם שהתחושות הנ"ל בדרך כלל מתקבעות על פי מספר מצומצם של מקרים. לדוגמא אם שחקן יקלע בסמיכות שתי זריקות מנצחות איפשהוא בתחילת הקריירה שלו תתקבע לו תדמית של קלאץ' שוטר. לא משנה אם אחר כך הוא יחמיץ פעם אחר פעם.
דווקא בגלל זה נראה לי שהדרך היחדיה לבחון זאת זה במספרים.
אני יכול בקלות לשלוף נתונים לגבי שחקן זה או אחר אבל אין לי תמונה כללית כרגע.
זה נושא שתמיד רציתי לחקור לעומק ואני מבטיח לגעת בזה בעתיד (סבלנות).
רק לשם הדגמה בוא ניקח את קובי ברייאנט ונסתכל על המקרים הקיצוניים שהקבוצה של זריקות להשוות או לנצח משחקים ב-10 השניות האחרונות.
לאורך הקריירה הוא 33/116 (28.4%) בעונה הסדירה ו- 4/18 (22.2%) בפלייאוף.
זה נראה קלאץ'? בתכלס לא אבל אלו מספרים די ממוצעים בסיטואציות כאלו שבהם האחוזים באופן טבעי יותר נמוכים.
לברון? 15/77 (19.5%) בעונה הסדירה אבל 7/19 (36.8%) בפלייאוף.
אז מי יותר קלאץ'?
תקן אותי אם אני טועה, אבל הסתובבה איזה סטטי' של זריקות אחרונות או משהו כזה ןלקובי היה משהו כמו 25% וללברון 50%
זה תמיד תלוי בהגדרה של התחום של הזמן וההפרש
רק בגלל שאני מת עליך:
http://fivethirtyeight.com/datalab/lebron-may-be-the-most-clutch-playoff-shooter-of-his-generation/
זה מתייחס לנתוני הפלייאוף בלבד (מאז לברון קצת דרדר את הנתונים שלו).
צ'וקר
המספרים באמת רלוונטיים במצבים מסויימים. מה שהתכוונתי במקרה הזה זה שמבחינתי אני מעדיף שכל זריקה מכריעה קובי ייקח בשביל הקבוצה שלי ולא לברון (כמובן שהתכוונתי לקובי הבריא) אפילו אם לפי המספרים לברון טוב ממנו בקלאץ'.
כל אחד וההעדפות שלו. זכותך להיות מוכן להקטין את הסיכוי שלך לנצח את המשחק ובלבד שהשחקן מועדף עליך יהיה זה שיעשה זאת (ואני לא מדבר כרגע ספציפית לקבי קובי/לברון, אלא כעקרון לגבי כל הפוסט). פשוט לקבוע לפי מי מתחשק לי שיקלע את הסל האחרון מי שחקן קלאץ' עדיף, לענ"ד, טיפה בעייתי.
זה נשמע ממש חסר היגיון. בעצם אתה אומר שאתה מעדיף להפסיד אבל עם תחושה טובה?
ממש לא מה שהתכוונתי. הכוונה הייתה שאני סומך על השחקן הספציפי שיקלע את הזריקה המכריעה אפילו שאולי האחוזים שלו יותר נמוכים.
אבל זו בדיוק המשמעות של מה שאתה אומר.
זה שאתה סומך עליו לא עומד בקוי ישר עם התוצאות שהוא מספק.
כדורסל זה לא רק סטטיסטיקה. המשחק בנוי על תחושות ואינסטינקטים ותגובות וקריאת מצבים ולא רק מספרים. לכן גם במבחן המאני טיים יש מקום לדעתי ללכת על מי שאתה סומך.
לא הכל זה סטטיסיקה ומספרים. יש כאלה שחושבים שאם לא ראית את המשחק אז אתה יכול פשוט להסתכל בדף הסטטיסטיקה וזה יספר לך כל מה שקרה במשחק ומי היה טוב ומי השפיע. זה לא מספר את כל הסיפור אף פעם.
איתמר שמע, אי אפשר (כלומר אפשר, אבל זה קצת לא לעניין) להשתמש בטיעון של "כדורסל זה לא רק סטטיסטיקה" בכל פעם שהמספרים לא מתיישרים עם הטענה. אין פה שאלה של מי שחקן יותר טוב או אפילו של תפקוד תחת לחץ. אפילו לא של מי צריך לנהל את ההתקפה או מי שם את הקבוצה שלו במקום עדיף לניצחוץ יש פה שאלה אחת (לפי מה שאתה הצגת כמובן): "למי אני נותן את הזריקה האחרונה?" התשובה לשאלה הזו היא 90% מספרית. למה 90%? כי אפשר לטעון שעל שחקן X שמרו שחקני הגנה יותר טובים או שחבריו לקבוצה פחות טובים ואז אפשר להתרכז יותר בוא ועוד כהנה וכהנה. אבל זה לא מה שאתה עושה – אין לך ניתוח איכותי שסותר את הנתונים המספריים זולת תחושה אמורפית. אז כל עוד השאלה היא אותה שאלה צרה, הנתונים המספריים בהחלט מספקים היטב את התשובה ולא ניתן להשתמש בטיעון ה"לא הכל וגו'" כקרדום לחפור בו.
וסליחה על טעויות ההקלדה, סיכולי האותיות ושגיאות הכתיב.
וד"א, אני לחלוטין מקבל את הטענה שסטט' זה לא הכל. ואפילו כתבתי על כך טור בעבר (אם תרצה אתן קישור).
העיקר בתגובה האחרונה שלי הייתה שהסטטיסטיקה פשוט לא מספרת כל הסיפור. אל תדאג, אני לא משתמש במספרים בשביל להוכיח שאני צודק וכשהם לא מתאימים לי אז אני זורק אותם. זאת לא הכוונה.
יכול להיות שאין לי ניתוח איכותי מספיק בשביל לסתור את המספרים אבל מבחינתי זה לא נורא כי זה לא העיקר.
ואשמח אם תיתן קישור. כנראה פספסתי את המאמר הזה
https://matangilor.wordpress.com/2015/08/15/%D7%A1%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94/
תודה.
מסכים לחלוטין עם הטור שלך ולגבי הקביעה שכמעט אי אפשר להגיע למסקנה חותכת לגבי נושא כלשהו בלי לשלב בין סטטיסטיקה ותחושה.
הגדולה בקלאצ' היא לדעת שיש גם אופציית מסירה וכמובן הביטחון לקחת את הזריקה האחרונה.
לקובי יש הרבה יותר החטאות בקלאצ' מאשר זריקות מדהימות אבל מעניין היה ליבדוק את האחוזים שלו לעומת "כוכבים" אחרים בקלאצ',אני בטוח שהייתי בוחר לפניו שחקנים כמו בילאפס,ג'ינובילי,פירס,אלן, ונוביצקי ליפניי 10 שנים.
הספרס עשו את זה בצורה מדהימה בעשור הקודם עם הרבה מהלכי קלאצ' שכללו מהלכים משוגעים כמו שלשה של דאנקן.
החוכמה האמיתית היא לעשות את זה בפלייאוף ולא במשחקי עונה רגילים.
אין ספק שהחוכמה האמיתית היא בפלייאוף. אין על זה ויכוח.
עניין הבחירה של מי שאתה רוצה שיזרוק את הזריקה המכריעה בשבילך היא כמובן עניין של טעם ואני הייתי בוחר בקובי בשיאו למרות כל השמות הראויים שהזכרת
התעלות בקלאץ' יכולה להיות גם הגנתית או יכולת מטלית לדרוש את הכדור והשעון.
אני כן חושב שיש הבדל בין זריקה מבחינה פסיכולוגית בין זריקה בשניה האחרונה לבין 2 דק לסוף או צמצום פער ברבע השלישי ולו רק בגלל העובדה הפשוטה שבאמת כל תשומת הלב והזכרון ההיסטורי שלנו מתנכז לשניות אלו ומעין מסכם לנו הצופים את המשחק, ומשום שהשחקנים יודעים את העובדה הזו שאלו הרגעים המכריעים שאנו כצופים לא נפספס שלא כמו איזה התקפה בסוף הרבע השלישי.
ומשום העובדה הזו מופעל על השחקנים לחץ רב יותר.
אין ספק שגם בהגנה יש מהלכי קלאץ' אך התמקדתי בהתקפה.
לגבי הנקודה השנייה שלך:
אמרתי בכתבה שמהלכי קלאץ מתרכזים בדקות האחרונות אך יש מצבים מסויימים במהלך המשחק, כמו שבירת מומנטום גדול, שבו נדרשת התעלות ברמת קושי דומה להתעלות בקלאץ של דקות אחרונות
המאמר הזה טוב מאוד, ולברון יוצא טוב מאוד מהמאמר הזה.
הכוונה למאמר שהביא מתן
1. דרק פישר היה קטלני בקלאץ'. לא מספיק קיבל קרדיט.
2. לא הוזכר כאן ג'ון פקסון עם סל קלאץ' אדיר
3. ג'ורדן הוא דוגמא לאחד שרוב סלי הקלאץ' הרבים שלו היו מחצי מרחק דוקא.
4. בגזרה הישראלית, הסיבה היחידה שמיקי נחשב לגדול מג'מצ'י – היא התפקוד בקלאץ'. כלומר זו תכונה שיודעים להעריך פה.
יש הרבה שחקני משנה שהתעלו בקלאץ' פשוט אם הייתי מרחיב על כל אחד מהם זה היה נמשך יותר מדי.
דרק פישר בלי ספק אחד הווינרים הגדולים במאני טיים (אולי שני לרוברט הורי) שלא קיבל מספיק קרדיט
ומסכים איתך לחלוטין לגבי ג'מצ'י ומיקי ומוסיף שהקהל של מכבי גם לא התחבר לג'מצ'י בגלל האישיות שהוא לפעמים הפגין
בישראל זה לא היה השחור הקטן ממכבי ת"א? פישר או משהו כזה
שארפ
מבחן ה-"אני סומך" הוא מבחן בעייתי מאוד.
שאלה לכיתה:
למי מבין השחקנים הבאים
(לברון, קובי, קרי, ווסטברוק, דוראנט)
האחוזים הגבוהים ביותר בקריירה מ-3 נק' ב-2 הדקות האחרונות של רבע רביעי או הארכה במשחקי פלייאוף צמודים
(הפרש קטן מ-5)?
התשובה:
1. לברון 40% (16-40)
2. קרי 30.7% (4-13)
3. קובי 27% (10-37)
4. דוראנט 25% (7-28)
5. ווסטברוק 17% (3-17)
שאלת ההמשך היא עוד יותר מעניינת –
מי מה-5 מוביל באחוזים אפקטיבים מהשדה (לוקחים בחשבון את הנק' הנוספת שהזריקה מ-3 מביאה)?
התשובה:
1. דוראנט 50%
2. לברון 46.7%
3. קובי 45.9%
4. ווסטברוק 33%
5. קרי 31%
המסקנה המתבקשת היא שמבחן ה-"סומך" לא תופס.
(*לקרי יש בקריירה רק 32 זריקות במצב המתואר, ולכן גודל המדגם שלו קטן מדי מבכדי להגיע למסקנות. בעיקר אם לוקחים בחשבון ש-דוראנט, לברון וקובי התחילו את הקריירה עם אחוזים נמוכים בשנותיהם הראשונות בפלייאוף)
אין ספק שיש בעיות במבחן הזה אבל כמו שהמשחק בנוי גם על תחושות ואינסטינקטים ולא רק על סטטיסטיקה אז גם בשאלה מי אתה מעדיף שייקח את הזריקה המכריעה יש מקום לתחושת ה"אני סומך"
קודם כל , שכתי לציין זאת קודם –
טור מצויין, שהוביל לדיון מצויין.
אני חושב שאין הרבה מסקנות חותכות מהנתונים שהראתי
(בטוח כאשר משווים בין לברון לקובי)
חוץ מ-
ראסל! תן לדוראנט לזרוק!!!
תודה גיא. ואם אין מסקנות חותכות אז אולי מה שקובע מבחינתנו (לפחות מבחינתי) זאת בכל זאת התחושה ה"אני סומך".
דרך אגב ראסל נותן לדוראנט לזרוק במאני טיים העונה. הוא מתייחס אליו ברוב המשחקים הצמודים שראיתי כאופציה הראשונה במאני טיים. כמובן שהוא גם לא פוחד לקחת על עצמו כמו שאנחנו יודעים ולדוראנט נראה שנוח עם זה.
גיא משהו לא מסתדר לי עם שתי הטבלאות שהבאת משום שגם הראשונה (בה לברון מס' 1) היא לזריקות מה-3 לכן אם לברון ראשון בה הוא יהיה ראשון גם בטבלה השניה שבה דוראנט קפץ לראש. נראה לי שהטבלה הראשונה היא אחוזים כללי ולא רק מהשלוש. אנא הבהר.
לדוראנט אחוזים מצויינים ל-2 בקלאץ', ולכן הוא ראשון.
(כאמור, הטבלה השנייה היא אחוז אפקטיבי מהשדה – חישוב האחוזים עם התיחחסות למשקל של הזריקה ל-3. 20% משלוש הוא כמו 30% מ-2)
כלומר הטבלה השניה היא אחוזים אפקטיביים *מכל* הטווחים
נקודה קטנה שקשורה לזריקה על הבאזר – יש הבדל פסיכולוגי די משמעותי אם הזריקה האחרונה נלקחת בפיגור או בשוויון. בשוויון לשחקן הרבה יותר קל ויש עליו פחות לחץ כי מקסימום הולכים להארכה.
אין ספק ואין על זה וויכוח
איתמר קליעות בקלאץ' זה מקרה קלאסי של עיוות שנוצר אצלנו בעקבות מקרים בודדים שנחקקו חזק בתודעה. אנחנו חיים בעידן של תקשורת שמקבעת תדמית ואח"כ אי אפשר לברוח ממנה. בגלל זה אמרתי שקובי קלע גרוע בקלאץ' וג'ורדן בינוני, כי זה דבר ידוע. הדבר הכי טוב היה אם קובי, ששחקני היריב פחדו ממנו, היה יודע למסור לשחקן פנוי במקום להכריח את הזריקה. כמו עם העקרב והצפרדע זה לא יקרה . . .
דווקא הנתונים מראים שקובי לא רע בכלל בקלאץ'
(מודה, גם אני הופתעתי…)
מסכים איתך שיש דעה קדומה אבל אם ניקח את זה שלב קדימה אז הדעה הקדומה לא רק משפיעה עלינו היא משפיעה לדעתי גם על השחקנים עצמם. כשסופרסטאר שנחשב ככזה שנחנק ברגעי ההכרעה יהיה לו קשה יותר לתפקד בקלאץ' מאשר אחד שנחשב שפורח תחת לחץ.
בגלל זה הזכרתי את כדור השלג החיובי בכתבה ואת שבירת המחסום הפסיכולוגי.
כתבה מעולה ומעוררת מחשבה
עבורי זריקת קלאץ' היא זאת שקובעת חיים או מוות. לא בשתי הדקות האחרונות ולא בהגנה. זוהי זריקה כשאתה מפגר בשתי נקודות במשחק השביעי של גמר הפלייאוף ועליך לנצח בשלשה. או פנדל בשנייה האחרונה של גמר המונדיאל. כשהלחץ והמתח בשיאם.
ואז לסטטיסטיקות שהביאו כאן אין משמעות. אז אני רוצה אחד שבכיף ייקח את הזריקה האחרונה כי הוא משווע למה שיבוא אחריה אם היא תיכנס.
לכן אני שם בראש את לארי בירד כי היה לו גם אופי כזה וגם יד מצויינת, ולכן אני שם את קובי גבוה מאד כי הוא אחד היחידים שממש – אבל ממש לא פוחד ולא חושש. גם מייקל היה כזה. קליעה בינונית אבל תשוקה לתהילה ולכן הוא ייקח את האחרונה ללא כל העייה (מלבד זאת שהוא מסר לפקסון…)
במכבי ת"א היה ממזר שחור קטן אמריקאי שהיה קלאץ' סקורר מהטובים. לא פישר אבל משהו קרוב בשם.
הנתונים של בראיינט בזריקות ב-5 השניות האחרונות של משחק, כאשר הזריקה תנצח או תשווה את המשחק הם 3 מ-14 מהשדה, 1 מ- 5 מה-3.
הנתונים של לברון בסיטואציה דומה –
5 מ- 14 מהשדה, 1 מ-3 מה-3.
איך שאנחנו תופשים שחקנים זה לא בהכרח אומר משהו אמיתי על המציאות.
גיא תוכל גם פה להוסיף טבלה?
ואיפה גורדן היה ממוקם ?
דקר שארפ
אני לחלוטין מסכים שהאופי משחק תפקיד קריטי בנושא הזה וחבל שלא התעכבתי עליו במאמר. לדעתי האופי הוא זה שגורם לנו לסמוך על השחקן
אולי כן פישר
שארפ
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A1_%D7%96'%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1
כן, שארפ
בסופו של דבר האחוזים לא יוכלו להעיד על מישתנים אחרים כמו גיל,אופי,מצב נתון(מעמד).
דוראנט למשל הוא שחקן שבאופיו נעלם ומשאיר בד"כ את האשמה לווסטברוק שברוב הפעמים לא רואה בעיניים וגם מחטיא.
גם בגיל ויכולת פחות טובה ג'ינובילי ונוביצקי מקבלים את הכדור האחרון ליפניי כל הרשימה של ה"סופרסטארים" פה.
אם מחפשים דוגמה מושלמת מאירופה אז יש את ספאנוליס שהוא בטוח לא השחקן הכי כישרוני באירופה אבל כשמגיע ה"קלאצ'" אין מישהו יותר טוב מימנו.
בזריקה שתנצח או תשווה משחק פלייאוף (5 שניות או פחות לסיום)
לנוביצקי יש 1 מ-6 מהשדה.
למאנו יש 3 מ- 10 מהשדה.
אם כולם באחוזים נמוכים כאלה, זאת אומרת שזה מצב קשה ביותר לכולם. אז עליך למצוא את זה שלפחות לא פוחד לקחת את הזריקה האחרונה.
ספאנוליס דוגמה מצוינת. ומי שעוקב אחרי הכדורסל האירופי יודע שעד לפני כמה שנים הוא לא היה ווינר כזה גדול, אבל פתאום משהו השתחרר והוא הפך לווינר הכי גדול באירופה
בספרס בשנים האחרונות רוב הכדורים המכריעים הלכו לג'ינובילי (אולי בשנה שעברה פחות) אבל בדאלאס רוב ההמהלכים המכריעים השנה הלכו דווקא לדרון וויליאמס שמפתיע לטובה.
הנקודה שלך על ראסל ודוראנט מדויקת ומשקפת את המציאות
הדעה שלכם (איתמר, רנדי) לגבי ווסטברוק ודוראנט היא דוגמא מצויינת לפער הגדול שיש בין הזכרון הסלקטיבי שלנו לגבי תפקודם של שחקנים, לבין המציאות.
ווסטברוק קלע 17 מ-56 מהשדה ב-2 הדקות האחרונות של משחקי פלייאוף צמודים.
דוראנט קלע 28 מ-63 מהשדה ב-2 הדקות האחרונות של משחקי פלייאוף צמודים.
מבחינת כמות הזריקות הנתונים דומים, ההבדל הוא באחוזי הקליעה.
המסקנה היא לא שדוראנט בורח מאחריות (בשורה התחתונה – זורק וקולע יותר מווסטברוק) אלא שראסל זורק יות מדי.
יש הבדל תהומי בין 2 המסקנות.
אני חושב שיש שילוב בין הרצון של ראסל לקחת על עצמו את האחריות לבין העובדה שלדוראנט פשוט נוח יותר כשראסל גם לוקח זריקות מכריעות.
אני מת על ראסל אבל דוראנט לדעתי צריך לקבל יותר כדורים במאני טיים והטענה נגד דוראנט (לא שלי) היא שהוא לא מכריח שהכדור יהיה אצלו בכל מהלך מכריע.
אני לא מבין מעולם לא מחשיבים זריקות במצב של שוויון על הבאזר לזריקת קלאץ'. אין שום לחץ. הכי גרוע פספסת? יש הארכה.
1+
קוראים לזה זריקות לברון
וגם כאלה הוא החטיא 2 בגמר בשנה שעברה
ואחת מהן, פייד-אוואי לונג-2 אבסורדי מול איגואדלה, עלתה לו בהארכה. ובברך של קיירי ארווינג. ואולי בסדרה ובאליפות היחידה לקליבלנד בתקופת לברון.
הכי קלאץ' שיכול להיות.
הוא בחר לקחת פייד אוואי קשה כזה בגלל שהיה שוויון והוא יכל רק לנצח ולא להפסיד. במשחק השני זה כבר היה יותר משמעותי בגלל שזאת הייתה פעם שנייה אז פתאום הוא הלך לסל
אני אסמוך גם על דוראנט וגם על לברון וגם על קארי, וגם על ג'ורדן כרפרנס, יותר מאשר על קובי, בגלל שעליהם אני סומך שבמאני טיים לא יאבדו את קור הרוח, שאומר שגם ימסרו אם הם יראו הזדמנות מתאימה, וגם יקלעו כי זה הדבר הנכון. על קובי אני סומך פחות כי יש תחושה (שאולי התעצמה בשנים האחרונות, כשבאמת היה לו פחות עם מי לשחק) שהוא לא ימסור גם כזה באמת יותר נכון למסור.
איתמר כדי להדגיש עד כמה הטיעון שלך בעייתי בעיני אני רוצה להביא דוגמא קלאסית לאיך תחושת ה"אפשר לסמוך עליו" נולדת וכמה היא יכולה להיות מטעה.
צ'ונסי בילאפס היה שחקן די אפור שהספיק לעבור כמה וכמה קבוצות בחמש השנים הראשונות שלו בליגה עד שנחת בדטרויט ב-2002. בתחילת אותה עונה הוא קובר שני סלים משווים בשניות הסיום ודטריוט מנצחת בהארכה. לקראת סוף העונה בהפרש של שבועיים הוא קובר שתי שלשות מנצחות על הבאזר. צ'ונסי זוכר לכינוי – מר ביג שוט והופך לשם נרדף לקלאץ'
מאותו רגע ועד סוף הקריירה שלו בילאפס יקלע 7 זריקות מתוך 42 נסיונות במצבים של סוף משחק בעונה הסדירה (16.7%) ו-1 מ-9 בפלייאוף (11.1%). אז אני רוצה לשאול אותך בתור אוהד של הקבוצות בהן שיחק היית מעדיף שהוא ימשיך לזרוק בגלל שהוא "קלאץ' '" או שאולי עדיף לנסות למצוא זריקה יותר טובה משחקן שהולך אחד על אחד בזריקת התאבדות?
בסופו של דבר האחוזים תמיד יירדו(לא באמת קובעים) אצל כל שחקן מכל סיבה שהיא(גיל,יכולת,מצב נתון). הסלים הגדולים של בילאפס בסופו של דבר הביאו אותו לטבעת אחת ואמויפי בגמר הנבא.
בימים טובים שלו הוא היה רכז שחוץ מזריקות היה חודר ומוסר לא פחות טוב כשההגנה שלו גם הייתה מצויינת ולא מוערכת.
ביגלל הסלים הבודדים האלה בסופו של דבר הוא יזכר כשחקן יותר גדול מכישרונות אחרים כמו כריס פול,סטיב נאש,ווסטברוק וכד'.
האחוזים שלו לא ירדו בגלל סוף הקריירה הם ירדו מכיוון שהוא לא באמת מר ביג שוט אלא פשוט זו הייתה תנודה סטטיסטית שהקנתה לו את השם.זה בכלל לא קשור לכך שהוא היה יופי של שחקן ולא הזריקות של מר ביג שוט עזרו להם להגיע לאליפות אלא המסירות וההגנה של מר טים-גאי.
הנקודה אבל שאני מנסה להעביר היא שקבוצות מעדיפות בסיטואציות כאלו להסתמך על הירו-בול של שחקן ש"אפשר לסמוך עליו" במקום לנסות לייצר מצב זריקה טוב יותר לשחקן אחר. תשאלו את ג'ורדן מותר גם לסמוך על שאר הקבוצה – זה עובד באחוזים טובים יותר ולא גורע מהתדמית האישית.
אין בזה חוקים,הכי קל להגיד שצריך לייצר זריקה קלה בסוף המישחק אבל ברוב הפעמים הלחץ משפיע,אין מספיק שניות,יוצר בילבול וזריקה קשה בימקום במיקרה הטוב או איבוד כדור במיקרה הרע.
ביגלל זה צריך שחקן עם ביצים שיבצע פעולה אחרונה,אין הרבה כאלה.
בלי הזריקות שלו או הניהול מישחק שלו בקלאצ' דיטרויט לא הייתה מגיעה לשום מקום ועל זה הכינוי שקיבל, וכן גם מייקל ג'ורדן לקח על עצמו כמה זריקות חשובות בסוף המישחק והוא קיבל כינוי קצת יותר גדול.
עצם זה שאתה קורא לבילאפס שחקן "אפור" זה לעשות עוול,הלוואי והיו עוד רכזים כמוהו היום בליגה אבל זה כבר לדיון אחר.
כשדטרויט הייתה צריכה משהו – היא ידעה שבילאפס יהיה שם כדי לתת לה את זה. הרבה פעמים זה היה סל גדול והרבה פעמים פעולות אחרות.
הכל נכנס תחת קלאץ' – והוא היה אחד הגדולים
אוף אתה מוציא דברים מהקשרם. לרגע לא אמרתי שצ'ונסי לא שחקן ענק. התוית אפור קשורה לתדמית שלו לפני דטרויט. אין בכלל ספק שהחלק שלו בהצלחה של הפיסטונס עצום.
הבעיה שלי היא לא עם התפקוד שלו אלא אם הנטייה לשים את הכדור בידיים שלו בשניות האחרונות ולהזיז את כל השאר מהדרך. זו אסטרטגיה מפסידה כי 16% זה פחות מה 30% שבדרך כלל נקלעות בסיטואציות כאלו.
שוב, בעיני בילאפס שחקן ענק וניהול המשחק שלו נהדר אבל התדמית שנוצרה לו הובילה מאמנים לקבל החלטות לא טובות בשניות הסיום.
כל מה שאני יוצא נגדו זה התדמית של הקלעי קלאץ' שיוצרים לשחקנים מסוימים
גילרי כל מילה שלך בסלע. אני רק רציתי להדגיש שישנה לנו הטיה פסיכולוגית להיצמד לאותם מקרים של "ברבור לבן" של הצלחת הרגע ולהצמיד למישהו תווית של "ביג שוט".
אצלנו במדע ישנה תופעה דומה של הצמדת תדמית של גאון או ילד פלא; פתאום מסתבר שהלך הילד והלך גם הפלא.
אותו דבר עם ביג שוטים למינהם.
ישנה עוד בעייה: מעטים הם השחקנים שירצו בכלל לקחת את זריקת ה"חיים" ו"המוות". אז אלה האמיצים לוקחים אותה. מחמיצים? כנראה שהזריקה בשנייה האחרונה תחת שמ=רה סופר חזקה, והשחקן בשיא המתח היא קשה מיסודה, ואולי 20% הוא אחוז כלל לא רע עבורה
אני לא חושב שיש מעטים שירצו לקחת את הזריקה. יש כאלו שפשוט דורשים אותה. כל שחקן חולם על לקלוע את הסל המנצח.
יש הרבה אמת במה שאתה אומר. זריקות עם שמירה צמודה הן הרבה יותר קשות אבל האחוזים מראים ש-30% זה פחות או יותר הממוצע למצבים כאלה.
יכול להיות שהטיעון שלי בעייתי ובוודאי שאפשר להתווכח עליו.
אני חייב להדגיש שתפקוד בקלאץ' מבחינתי זה לא רק זריקות בשניות הסיום של המשחק. מסכים איתך שיש פה עניין גם של דעה שמתקבעת על מישהו ולא תמיד זה מגיע לו אבל זה מה שיש. ובאותה דטרויט נהדרת הייתי מעדיף שצ'ונסי ייקח את הזריקה המכריעה מכולם למרות האחוזים שעכשיו ציינת (אולי ראשיד), וכמו שרנדי כתב בילאפס הוביל אותם לאליפות ולמשחק 7 בגמר שנה אחרי ועוד איזה 3 גמרי מזרח ומי שזוכר אז הוא היה המנהיג האמיתי של הקבוצה הזאת
מה עם ריפ המילטון ?
יכול להיות שהוא לקח זריקות מכריעות אבל אני מודה שאני לא זוכר את רובן. למיטב זכרוני בילאפס הוא זה שלקח את רוב הזריקות המכריעות כי הייתה היררכיה ברורה בינו לבין המילטון אפילו שיש מצב גדול שהמילטון גם היה מספיק גבר בשביל לקחת אותן
מאמר ודיון מצוין, האם כתבו כאן פעם על ג'אמל קרופורד? שחקן אהוב עלי מאוד וקצת אנדרייטד.
קרופורד מהזן של קובי.
שחקן שבאופיו הבסיסי מתאים למשחק יחידני.
שחקן קלאץ' קבוצתי – בעל ביצים בכך שהוא לוקח עליו את ציפיות הקבוצה כולה וקר רוח בבטחונו שזריקתו תיכנס עבורה;
שחקן קלאץ' סוליסטי – בראשו זה יותר אני ואני ולכן על כתפיו פחות לחץ. צריך לעמוד רק בציפיות של עצמו נגד כולם, כמו שהוא רגיל
אני מעריך מאוד את שחקני הקלאץ' הסוליסטיים, אבל מעריך הרבה יותר את שחקני הקלאץ' הקבוצתיים (הורי, בילאפס, שארפ, לארי…)
סופר עארס שלא פוחד לקחת אף זריקה
פוסט משובח.
יש שחקנים עם קרח בוורידים, רוצחים קלאסיים
ויש שחקנים שידיהם ואשכיהם ירעדו ברגעי האמת.
זה מה שעושה שחקן קלאץ' או לא.
שארפ, הורי, בילאפס ולארי הגדול מכולם הם מזן הרוצחים. לאו-דווקא סופרסטארים כפי שאיתמר אמר.
קובי זה מזן אחר וייחודי – מה שמוביל אותו זה הדרייב והתחרותיות והמשחק הסוליסטי, קצת שונה. הוא יותר כמו שחקן טניס שמתעלה ונותן הכל בנקודות המכריעות.
תודה אשך. הוספת וחידדת כמו תמיד
כל התפיסה הזו שיש שחקניפ עם קרח בורידים וכאלו שמשקשקות להם הביצים היא חלק המהבעיה.
כששחקן עם התדמית הנכונה מחטיא זה בגלל שהיה לו האומץ לזרוק. לעומת זאת כששחקן סתמי מחטיא זה בגלל שרעדו לו הידיים. מה לעשות דזה ממד לא מחזיק במבחן המציאות.
אין ספק שיש שחקנים שרוצים את הכדור אצלם בדקות המכריעות, לא תמיד זה הדבר הטוב ביותר לקבוצה.
+1 על כל התגובות שלך בדיון.
אז אתה טוען שאין דפוסי אישיות שונים לאנשים?
אין אנשים קרי רוח בשעת לחץ וסכנה שהלחץ מגביר את הפוקוס שלהם ואת רמת הביצוע, לעומת כאלה שהלחץ פוגע בכושר ההחלטה, התגובה והפוקוס.
שזה לא מחזיק במבחן המציאות לאורך ההיסטוריה, בכל התחומים.
לא כ"כ יודע איך להגיב לטענה כזו מלבד לחזור עליה ולתהות
לא. אני טוען ששחקנים שמגיעים לרמות האלו הם אלה שיודעים להתמודד עם הלחץ. אחרת הם לא היו מצליחים ככדורסלנים. כמובן שיש הבדלים גם בין אלו שנמצאים בליגה אבל איך תשפוט מי עומד בלחץ ומי לא?
לפי זה אפשר לטעון שלצ'ונסי בילאפס משקשקות הביצים כי הוא החטיא כל כל הרבה במאני טיים
מה גם שצ'ונסי האלוף הודה שפציעה מסוימת הכניסה אותו למחסום פסיכולוגי שפגע לו בבטחון העצמי וגרם לו לחשוב פעמים לפני כניסות לסל וכדומה. דבר שבגללו אנשים מכנים שחקנים מסוימים בשמות כמו "ורד" ו "שושנה".
שחקנים וגם אנשים הם יותר מדי מורכבים מכדי להשתמש בתווות של ווינר או לוזר. אני למשל מתעב את הכדורסל של קובי, אבל לא רואה איך אפשר לקרוא לו לוזר על אף האחוזים הנמוכים בקלאץ'.
אנשים הם אנשים.
מה שקובע אם תיכנס לליגה זה בעיקר יכולת כדורסלנית, ואחריה נתונים פיזיים.
בכל רמה של כל תחום תמצא את אותם המאפיינים האנושיים, ביניהם חמידה/חוסר עמידה בלחץ ברמה זו או אחרת.
מסכים, אבל יכולת עמידה בלחצים היא תכונה בסיסית הכרחית לכל ספורטאי בודאי שלכדורסלנים. ועדיין זה לא עונה על השאלה שלי. איך אתה קובע למי יש את היכולת הזו ולמי אין?
מז"א? לוקחים רק את המקרים שזוכרים ושמתאימים לאג'נדה ומבססים עליהם את המסקנה לגבי אופיו של שחקן.
למשל, ניקח שחקן בשם X ונחליט שהוא לוקח רק זריקות במצב של שוויון ולא במצב של פיגור, בלי שתהיה לזה שום מובהקות, ועל זה נחליט לגבי אופיו. כה פשוט.
טרם כתבתי זאת בדיון, אבל כל עניין הזריקה המכרעת (בניגוד לדקות אחרונות למשל), ובעיקר בפלייאוף, מתבסס על מספרים כ"כ קטנים שכל מסקנה תהיה נמהרת, ואני כותב זאת למרות הנתונים שהצגת שמציבים שחקנים מסוימים באור חיובי לעומת אחרים וזה כביכול אמור להתאים לי.
בסופו של דבר ובד"כ השחקנים האלה מגיעים להישגים יותר גדולים משאר הכישרונות.
וזאת אולי הדרך היחידה להשוות בין הכוכבים הגדולים בליגה.
האספקט המנטאלי חשוב יותר מהפיזי ואפשר ליראות את זה שוב ושוב כשיש שחקנים שלא מצליחים להציג את היכולת המיטבית שלהם ב"מאני טיים" וזה נימצא בכל ספורט.
דוגמה טובה לכך היא טרייסי מקגריידי, אחד הגארדים היותר כישרוניים במישחק לא הצליח לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף כשהוא היה ביכולת שיא ביוסטון.
בכדורגל? זלאטן איברהימוביץ' אחד הכישרונות היותר גדולים שראיתי לא מצליח להציג את היכולת המדהימה שלו במעמדים מול קבוצות גדולות ואף פעם לא זכה בצ'מפיונס ליג.
אתה נופל למלכודת הקלאסית של משחקים קבוצתיים – הנטייה שלנו לייחס הצלחות או כישלונות של קבוצה לשחקן בודד.
כמבון שחוסר ההצלחה בפלייאוף הוא גם מנת חלקו של טי-מאק אבל מצד שני הוא בהחלט העלה את הממוצעים שלו בצורה בולטת בפלייאוף.
אז השאלה שכבר העלתי קודם היא איך אתה רוצה לקבוע איך השחקן מתפקד טוב יותר בקלאץ'. מבלי לתת איזשהוא מדד כמותי כל הדיון הופך סובייקטיבי לחלוטין.
עניין התדמית, והדבקת התוויות באמת משפיע וקריטי.
עד היום אני לא מבין איך ג'רי ווסט קיבל את "הלוגו" ואת הכינוי מיסטר קלאץ' עם 1 מתוך 9 גמרים, ועוד בתקופה של 2 – 3 קבוצות.
היום התקשורת היתה עושה ממנו פירה.
רק מי שראה את המשחקים שלו בלייב יכול להגיד לנו. זה באמת מעורר תהיות מה שכתבת.
התדמית קריטית לא רק לצופים אלא גם לשחקן שעליו היא מודבקת
איך אף אחד לא הזכיר את טימאק עם התצוגת קלאץ שלו בתגובות
מעדיף לסמוך על יוגב אוחיון מאשר על קובי בזריקות קלאץ'
עידו אפשר להזמין בדיקה של רודני הוד מול גורדון הייווארד בקלאץ׳? לעןמת הזמן הרגיל
תהיה קצת יותר ספציפי למה אתה מתכוון
עלייה/ירידה באחוזים בקלאץ׳
תגדיר מה זה מבחינתך קלאץ' ותיקח בחשבון שהאחוזים של רבים יורדים בקלאץ' כי יש נטייה/צורך לקחת זריקות קשות יותר.
2-3 דקות אחרונות משחק צמוד (הפרש 5?)
אבל מה היית רוצה לדעת ספציפית?
אחוזי קליעה אפקטיבים:
בקלאץ – הוד-43% הייווארד 36%
סה"כ- שניהם 50%
תודה
דרך אגב גלעד זה חיפוש מאד פשוט באתר הליגה.
הנה הקישור לנתונים של שחקני יוטה בקלאץ':
http://stats.nba.com/league/player/#!/clutch/advanced/?CF=TEAM_ABBREVIATION*E*uta&Season=2015-16&SeasonType=Regular%20Season&ClutchTime=Last%202%20Minutes
תודה. לי תמיד נראה שבקלאץ' הוד ענק והייווארד די חלש. מצד שני נראה שהוד לא מוסר בכלל בקלאץ' ושומר פחות. באמת מעניין.
פשוט כיף לקרוא את הכתבה וכל התגובות.
תודה איתמר.
תודה לך זה משמח. הדיון פה בתגובות הוא אחד המעניינים והאינטילגנטים שהשתתפתי בו למרות ואולי בגלל שאני לא מסכים עם חלק מהאנשים
אני בטוח שישנו משתנה נוסף: באם זריקת הקלאץ' באה בשטף המשחק והשניות ניגמרות ואז בא כדור וחייבים לזורקו, לבין תרגיל כשנשארו 5 שניות לסיום הקובע תרגיל שבסופו של דבר שחקן מסויים לוקח את הזריקה. יש לו יותר מדי זמן ליחשוב עליה, ואני משוכנע שאחוזי הדיוק יורדים.
וכפי שכתבתי קודם, ייתכן מאד שבשניות האחרונות של המשחק, רמת הדיוק יורדת גם בגלל השמירה ההדוקה ביותר, וגם בגלל המתח והחשיבות של החטאה. יכול מאד להיות שבחמש השניות האחרונות קלאץ' שוטס של 20% דיוק הן לא רעות בכלל.
אני משוכנע שבועט פנדלים מכניס בקלות 9 מ-10 באימון. בגמר המונדיאול הסיכוי יורד משמעותית. אין לי מספרים, אבל ראיתי מספיק משחקים שמסתיימים בשיוויון והולכים לפנדלים, ופתאום בועטים מצויינים מפשלים.
זו בדיוק הנקודה. אנחנו רואים יותר מדי מקרים שהכדור הולך לשחקן באחד על אחד במקום הנעת כדור ליצירת מצב לזריקה פתוחה. זה אמנם לא טריוויאלי אבל משתלם כי זה מגדיל את הסיכוי להצלחת המהלך. מי לקח את הזריקה המנצחת של הווריורס מול פילדלפיה? הריסון בארנס – האופציה הרביעית. אבל זו הייתה זריקה םנוייה לחלוטין.
לגמרי. אני חושב שההירו בול וה OPEN במתכונתם הנוכחית גוססים. זה פשוט מהלך יותר מדי צפוי, בגלל שזו המסורת, ומסורת היא ריטואל שקל להתכונן אליו. ההירו בול של העתיד לדעתילא יהיה OPEN אלא
OPEN MIND, לאופציות מסירה וכדומה כתוצאה מתרגיל מתוכנן, כמו הדוגמא שהבאת.
יש גם סטיגמה שאני לא בטוח שהיא נכונה לגבי הסיבה שלא מבצעים תרגיל בסוף שכולל כמה מסירות מחשש לאיבודי כדור. אבל בזכרון שלי יש הרבה הסתבכויות של שחקנים ואיבודי כדור כתוצאה מכניסה עם הראש בקיר.
גם שליטה בשעון. בהנעת כדור אתה זורק כשאתה פנוי. הרבה יותר קשה לתזמן ולהשאיר כמה שפחות זמן ליריב.
מקבל, אבל אפשר אולי למזער את הנזק ולהחליט שמוציאים לפועל בטווח זמן של חמש שניות ומטה או משהו דומה.
שניכם צודקים, אם בקבוצה שלך יש את המחבל ג'יי. אר אתה לא יכול לסמוך עליו שימשיך להעביר את הכדור 7 שניות לסיום כדי שמישהו אחר יזרוק קרוב לסיום השעון. פשוט אין מושג מה הוא יעשה במצב כזה.
אולי גם כי יש שחקנים שעושים את זה פחות טוב?,גם השחקן שמדורג ראשון היום(קארי) לא הוכיח את עצמו כשחקן קלאצ' כי הווריורס בד"כ לא מגיעים להרבה מישחקים צמודים מול היריבות החזקות שלהם.
זה בדיוק העניין, אם כוכבים כורעים תחת נטל הקלאץ', יותר הגיוני לחלק את את כל הנטל עלכל הקבוצה.
לגבי ההירו בול זה שילוב של שליטה בשעון כמו שגילור אמר וגם נתינת הכדור לשחקן שאתה סומך עליו. בכמעט כל חמישייה יש שחקנים שיכולים לעשות שטות במאני טיים ואולי בגלל זה לא משתמשים בתרגיל ארוך שמערב את כל השחקנים. אין ספק שהיום בהירו בול מאד קשה להיכנס לסל עם כל העזרות של השחקנים האתלטים וכמו שהבן השחור אמר זה סיכוי גבוה לאיבוד כדור ולכן רוב הזריקות המכריעות הן ג'אמפ שוט מרחוק בשנים האחרונות לפי מיטב זכרוני
דייויד בלו שנוא נפשי היה שחקן קלאץ ברמה של רוברט הורי
1+
+100 אחד הווינרים הגדולים בתולדות אירופה. ההשוואה להורי מצוינת. כם באותה עמדה וגם היותו חלק כל כך קריטי באליפות
לברון? באמת? אם אתה בעניין של צעדים/עבירת תוקף/איבוד רגיל/פייד מהשלוש בנפילה עם יד על הפנים אז תן ללברון את הכדור.
על פי תאוריה פיסיקלית חדשה, ללברון העתידני יש חלק לא מבוטל באחוזי הקלאץ' וזכות הבחירה של לברון מההווה:
https://www.youtube.com/watch?v=OZ1-HI0xZJ4
חבל שקראתי באיחור אני מנסה לדרג את הארץ של השנים האחרונות (….מאז שנות ה 80 לא כולל זרים )
1. מיקי ברקוביץ
1. דיוויד בלו ( קשה לי להכריע ו…הזמן מבלבל קצת ).
3. עדי גורדון
4. דרק שארפ
5. מאיר טפירו .
אחר כך מזכיר ללא סדר את
עודד קטש, דורון שפר ,מוטי דניאל,ווילי סימס ,גור שלף ( המסירה בנס קובנה והמהפך בפיינל פור 2001). ,יובל נעימי ,טל בורשטיין ( מול סלובניה בשנייה האחרונה והשלשה ההיא בבולוניה ).
בזרים נציין את
שאראס ( אחד מגדולי הקלאץ ביבשת ).
אנתוני פארקר ( למשל השלשה במוסקבה ).
מליק דיקסון ( סל אליפות ).
טולבארט ( שלשת גביע ).
זה קשור למצב מנטלי של אדם שמתעלה בחירום ולא רק בכדורסל, למשל הורה שמנסה להציל את חיי ילדיו עשוי למצוא כוחות בלתי רגילים. האמת שמי שמסוגל לעשות את זה בחירום או בקלאצ' מסוגל לעשות את זה גם בשוטף הוא פשוט לא עושה את זה מסיבות שונות וזה ההסבר הכי טוב לדעתי.
ה גורם לי לחשוב על מה עושה סופרסטאר לעומת שחקן בינוני מינוס, כשאני רואה את אחוזי הרצפה של קובי וכרמלו אני לפעמים חושב שכל שחקן ממוצע אם יזרוק כל ערב 40 פעם הוא ישים 30-40% מהקליעות, לדעתי ספורסטאר זה בעיקרה תפיסה של שחקן את עצמו, חיזוקים חיוביים שקיבל לגביי היכולת שלו ומצב נפשי. מה ההבדל בתכלס בין מייקל לסקוטי? סקוטי היה לא פחות מוכשר ואולי יותר אבל פשוט לא היה לא את המאפיין הזה באישיות שאפשר לו להתפרע ולהשליך זריקות מכל מצב, אם היה לו הוא היה מסיים קריירה עם ממוצעים כמו של לברון.
לפיפן היו 7 עונות רצופות עם מעל 15 זריקות למשחק. מה שחסר לו כדי להיות שחקן התקפה בטופ ההיסטורי זה יותר מעוד כמה זריקות למשחק. זה בעיקר יכולת. הוא קולע באחוזים נמוכים יותר משני השחקנים האחרים שהזכרת והם קולעים יותר מ-10 נק' ממוצע למשחק (ומן הסתם שזה פוגע באחוזים). בקיצור, זו ספקולציה די קלושה. פיפן בשיאו, כשהוביל קבוצה, הוכיח שהוא שחקן מצוין, אבל לא ברמה של טופ היסטורי מבחינת יכולות התקפיות.
האירופאים הגדולים .
לא לפי סדר …אלא מה שעולה בראש בשלף.
ספינוליס ,גאליס,פטרופיץ ,בודירוגה ,קוקוץ,סאבוניס,שאראס ,דורג'ביץ ,נבארו ,גאסול ,( ומי שרוצה יכול לצרף את נוביצקי לאירופה )
לא לפי סדר .. אבל הגדול ביותר החל משנות ה 90 הוא ג'ורג'ביץ ללא תחרות ויסלח לי ספינוליס.
רשימה נהדרת אבל אני לא מסכים לגבי ספאנוליס. מה שהוא עשה אף אחד אחר לא עשה. 3 גמרים ב4 שנים כולל שתי אליפויות כשהוא מוביל לבדו חבורה קשוחה ולא מוכשרת במיוחד תוך כדי תצוגות קלאץ' בכל משחק חשוב.
הוא הווינר הגדול ביותר באירופה.
תודה איתמר .
אני יודע שספינוליס שחקן קלאץ גדול אבל שאני מחפש סל ניצחון במשחק ענק שלו איני מוצא בגמר ( אס' כן ).
דורג'ביץ קלע את השלשה ההיא בפיגור 2 מול חובנטוד בגמר 92 .ואז הצעיד את יוגוסלביה ז"ל לניצחון בגמר 95 מול ליטא ומרצולינס עם 44 נקודות ועשר שלשות או משהו קרוב….מבחינתי הוא….כמעט כמו מיקי
נכון שקשה להשוות בין הכוכבים האלה ואני חוזר בי מקביעה שאפשר להחליט מי יותר גדול מהשני.
לגבי ספנוליס במאמר כתבתי שלדעתי להיות גדול בקלאץ' זה לאו דווקא לקלוע סל ניצחון בשנייה האחרונה אלא גם התעלות במצבים קשים ובסוף המשחק. לדוגמה בשנה שעברה בחצי הגמר מול צסקא הפייבוריטית הוא קלע נקודה אחת עד 3 דקות לסיום ומשם קלע 13 נקודות שהחזירו את היוונים מפיגור 8 (בערך אני לא זוכר במדויק) לניצחון מדהים כולל שלשה 15 שניות לסוף שהעלתה אותם ליתרון 3. השלשה הזאת לא נחשבה ל"סל ניצחון" כי אחרי זה היו קליעות עונשין משני הצדדים אבל לדעתי היא צריכה להיחשב לסל ניצחון
זריקות הקלאץ הגדולות ( סוביקטיבי ).
1. ללא תחרות שארפ 2004 בנס קובנה.
2. אלן כדור אחרון בגמר שש ב2013 .
3. פקסון משחק מספר 6 מול יוטה .
4 . קאר משחק מספר 6 מול פינקס 93.
5. ד'ורג'ביץ גמר יורוליג 92 בפרטיזן מול באדלונה ( גביע אירופה )
6. הולדן גמר יורובאסקט 2007 רוסיה של בלאט מנצחת בספרד.
7. מיקי ברקוביץ מנצח את צ'כוסלובקיה ומעלה את ישראל למונובאסקט .
8. ג'ורדן או וורתי בניצחון של צפון קרולניה 83.
9. מאליק דיקסון מביא אליפות היסטורית לחולון מול מכבי בגמר 2008.
10 .גורדון מביא גביע היסטורי לירושלים מעל ידי צימברס בגמר 96.
11. טולבארט מביא את הגביע לחולון בשלשת ניצחון מול חיפה.
12. לאבן מרסר קולע ומנצח למכבי את סדרת 89 מול חיפה וגודס.
13. פרפניקולו מביא לאולימפיקוס ניצחון סנסציוני על צסקא בגמר 2012.
14. ארלונד משאיר את האליפות בתל אביב בשנת 2007 .
15. כריס פול מנצח את ס.א במשחק 7 סיבוב ראשון 2015.
החלפת בין קאר ופקסון.
תודה
השלשה של טולבארט אחת המשוגעות שראיתי בקלאצ'.
אפשר להוסיף את התצוגה של טייריס רייס בגמר מול צסקא,שחקן שרצו לחתוך באמצע העונה אבל במכבי רצו לפטר גם את בלאט בזמנו.
וקצת פחות גדולים אך זכורים לפחות לי.
1.ר'גי מילר מול הניקס.
2. הארדוואי מול אינדיאנה .
3. ג'ורדן מול קליבלנד.
4. לברון מול שיקגו
5. קוקוץ מול הניקס.
6. דיוויס מול אוקלהומה ( ליגה רגילה שהתברר כקריטי ).
7. ליפין מול פאזרו
8. ג'מצי מול ציבונה מכל המגרש.
9. שחקן פרטיזן בסל ניצחון מטורף בגמר אדריאטית מול הכוכב כמדומני …כמדומני בגמר 2010.
10 .השלשה של הלפרין במדריד ( דווקא הוא).
11.טל בורשטיין מול סלובניה ( מנצח לישראל ומעלה אותה ל 1-8).
12. פארקר במוסקבה
13. בורשטיין בבולוניה .
14. שאראס מול סיינה ( שלשת ניצחון בפיגור 2 אחרי משחק קטסטרופה ).
15. זדובץ בתל אביב .
16. מיצ'ל מנצח את אסטודיינטס ( לא עזר מכבי הפסידה הסדרה).
17. הררוס מביא אליפות ספרד בשלשה בשנייה האחרונה. כמדומני במשחק הפרישה שלו .
18. לייטנר הורס להנפלד את החלום .
19. לא בטוח אבל נראה לי סל ניצחון של גאליס מול ברה"מ בגמר 87.
20 . בנט מנצח בארץ את מכבי ( לא עזר לו …2002).
רשימה נהדרת, תודה. דג'ורג'ביץ' היה כאן בהיכל! וכמה מהם כואבים במיוחד. לייטנר. אוף.
ומה עם באק-טו-באק קלאצ'? טים דאנקן מעל שאקיל, "Shaq was all over him". ואז דרק פישר.
באמת רשימה אדירה. מאחורי כל סעיף נמצא סיפור מדהים
מה באמת אף אחד לא הזכיר את הזריקה של פישר כנשארו 0.4 על השעון?? אחרי זריקה לא פחות מדהימה של דאנקן, לנצח אחד המשחקים המדהימים שראיתי בחיי.
הקלידו את התגובה כאן…
אין על הקלאץ' הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=NSnAvhvfniw
ונו בחייאת איך אפשר בכלל לחשוב על לברון אחרי שצופים בזה:
https://www.youtube.com/watch?v=ACZnF87Iy84
בחייך מול פיניקס, אלה שהמציאו את הפראיירים?
אולי די כבר עם הקשקוש הזה שצריך לגמד את שחקן Y כדי להאדיר את שחקן X. חלק מאוהדי לייקרס פשוט איבד את היכולת לכתוב משהו על קובי בראיינט בלי להזכיר את לברון ג'יימס.