אחרי שני משחקים מהנים בזכות אקרדיטציית התקשורת שיש לי העונה בהם ראיתי את שיקגו, גולדן סטייט, קליפרס ואינדיאנה, הגיע המשחק השלישי ואיתו הקבוצה שבאופן אישי עד לפני שבוע הייתי הכי שמח לראות – קליבלנד קאבלירס.

אני מודה, הייתי מהאנשים שהפכו להיות אוהדי קליבלנד בעונה וחצי האחרונות.

עקבתי אחריהם יותר מכל קבוצה, נסעתי לראות אותם רק לפני כחודשיים, התחברתי אליהם, עקבתי באינסטגרם ובטוויטר, ראיתי כל משחק וצעקתי כמו משוגע בסל הניצחון של לברון נגד הבולס בפלייאוף האחרון.

לפני כשבוע – הכל השתנה.

לאחר פיטורי דייויד בלאט(המכוערים יש לומר) קליבלנד נהפכה אצלי לקבוצה שאני שונא יותר מכולן, מייחל להפסדיה ועוקב אחריהם רק כדי לעודד את היריבות ולקוות שיביסו את קליבלנד.

כמו כולם, גם אני שמחתי לחזור ולשנוא את לברון בלי רגשות אשם.

לפני המשחק ידעתי שמול קליבלנד הולכת לעמוד קבוצה קשוחה וחזקה מעיר שלא מוותרת לעולם – דטרויט פיסטונס.

הקבוצה של ואן גנדי השנה היא קבוצה מסקרנת עם אולסטאר טרי ושמחתי שאני בדרכי לראות את קליבלנד משחקת מול קבוצה שתיתן לה פייט רציני.

הגעתי למוטור סיטי בקור של -2 מעלות, אבל ביום די שמשי ונחמד. אביבי בשביל המידווסט.

נכנסתי לפאלס של אוברן הילס וכרגיל התחנה הראשונה הייתה חדר התקשורת.

מכיוון שקליבלנד משחקת, באופן טבעי הסיקור התקשורתי מעט גדול יותר ממשחק רגיל ויכולתי להרגיש שהחדר די עמוס.

ניגשתי לבופה ונתקלתי בסלט טרי, מבחר ירקות, אורז חום וחזה עוף ברוטב.

לא רע, אבל ללא ספק המאכזב עד כה.

בחדר המדיה, חיפשתי כרגיל את שמי בכדי לראות איפה אני ממוקם באיצטדיון ומיד שני דברים בלטו לי לעין:

1. אני יושב ליד כל כתבי הבית של קליבלנד
2. כנראה שדטרויט פיסטונס חושבים שאני מאיטליה, או שסתם לא בא להם לרשום שאני ישראלי, כיוון שתחת השם שלי ושם האתר היה רשום שאני איטלקי.

בכל מקרה, מהארוחה בחדר התקשורת המשכתי לכיוון הפרקט והחימום.

אפשר לראות שבמהלך כל החימום לברון מאוד מרוכז בעצמו(מה חדש?) והוא מתרוצץ על המגרש, זורק ומרקד תוך כדי.

בו בזמן, אימן שאמפרט, ג'רארד קנינגהאם וג'יי אר סמית משתעשעים עם דאנקים והאלי אופים אחד לשני. נחמד.

הצד של דטרויט היה הצד הרציני יותר. בלי יותר מדי חיוכים, זורקים וקולעים לא רע ואנדרה דראמונד אחד שרוב החימום עסוק בתרגילי פוסט אפ משני צידי הסל.

לאחר שצילמתי תמונות והרגשתי לידי את אבק הכוכבים הלכתי לכיוון המושב שלי לצפות בהצגת השחקנים ותוך כמה דקות התחיל המשחק.

לפני שריקת הפתיחה, אוהדי הפיסטונס דאגו להזכיר ללברון כמה הם אוהבים אותו בשריקות בוז צורמות…

המשחק התחיל מאוד אגרסיבי מצד קליבלנד וחמש נקודות של קווין לאב המושמץ עזרו לקאבס לעלות ל10-4 מהיר, אבל דטרויט חזרה מהר מאוד לשיוויון.

בהמשך הרבע, סלים של קווין לאב(סיים את הרבע עם 10 נקודות) הובילו מיני ריצה של קליבלנד ל33-27 בסיום הרבע.

משחק די התקפי, אבל בלי מספיק אנדרה דראמונד עד עכשיו.

לפני שנגיע לרבע השני, אספר לכם שמצד אחד שלי יושב כתב של אתר מקומי בקליבלנד ומהצד השני יושבת לה סינית צעירה שהפייסבוק והאינסטגרם שלה מעניינים אותה קצת יותר מהמשחק. איזה ביזבוז הקצאה…

הרבע השני, הידוע בכינויו "רבע המחליפים", נפתח בשלשה של המחליף האולטימטיבי – מתיו דלאוודובה.

מעניין לראות שטיירון לו מתחיל עם קווין לאב את הרבע השני, מה שהוא לא עשה במשחקי הבכורה שלו עם קליבלנד.

לאב הגיב ברבע שני מצויין בו קליבלנד שלטו כמעט לחלוטין.

שתי דקות לסיום הרבע, טיירון לו החליט לעשות חילופי הגנה התקפה של דלי וקנינגהאם, כאשר בהגנה התפקיד של קנינגהאם זה לעשות האק א דראמונד. סטן ואן גנדי הגיב מיד ודראמונד שהיה מצויין ברבע השני בילה את שתי הדקות האחרונות של הרבע על הספסל.

ההיילייט המרכזי של הרבע היה בלוק של קאלדוול פופ על לברון, שחשב שיש לו שלשה חופשית, אבל לא בבית של הפיסטונס חביבי…

מה עם לברון במחצית הראשונה אתם שואלים? נראה ששומר כוחות לספרס.

בסיומה של המחצית הראשונה 66-58 לקאבלירס.

הרבע השלישי נפתח בריצה מהירה של 7-0 לקליבלנד בהובלתו של לברון שנראה שהתעורר מעט מה שהקפיץ את סטן ואן גנדי לקחת פסק זמן.

כמו שהרבע נפתח ככה הוא גם נמשך וקליבלנד שלטה במשחק באופן אבסולוטי. קווין לאב המשיך להיוצ מצוין והוביל ילד עם לברון את קליבלנד שיתרון שהגיע כבר קרוב ל20 נקודות.

כפי שכבר ציינתי, הקהל בדטרויט לא ממש אוהב את לברון ג'יימס ובאמצע הרבע השלישי הגיע הרגע הגדול הבא:

קליבלנד חוטפת כדור בהגנה, לברון רץ במהירות לבדו בדרכו לטבעת, כולם נעמדים ומחכים לדאנק מפלצתי ולברון עולה גבוה עם יד אחת – ומחטיא את הדאנק.

התוצאה פה כבר לא משנה – מבחינת הקהל זה יותר טוב מהכל.

בסיום הרבע נראה שקליבלנד יכולה להתחיל לחשוב על סאן אנטוניו כשהיא מובילה בבטחה 96-78.

את הרבע האחרון דטרויט פתחה באנרגיות טובות והצליחה לצמק את הפער ל-10 הרבה בזכות רג'י ג'קסון שהחליט להתעורר ולגרום לטיירון לו להזעיק פסק זמן ראשון.

מכאן והלאה דטרויט לא ממש הצליחו להתקרב לקליבלנד, הרבה בזכות השלישיה הגדולה של הקאבס שנתנה משחק מצוין. קליבלנד מנצחת בסיום משחק שהיא שלטה בו לחלוטין 114-106.

לברון סיים משחק סולידי ולמרות ששמר כוחות הצליח לקלוע 20 נקודות, למסור 8 אסיסטים ולקחת 9 ריבאונדים.

קיירי אירווינג היה נפלא עם 28 וקווין לאב היה הטוב ביותר(לשם שינוי) עם 29 נקודות.

כשהלישיה הזאת קולעת ביחד 77 נקודות – קלבילנד לא יכולה להפסיד.

מהצד השני, דראמונד לא הצליח לעשות דאבל דאבל לכבודי וסיים עם 20 נקודות ורק 8 ריבאונדים.

הכתבים של קליבלנד מאחורי ומצדדיי מבסוטים ואנחנו בדרכינו לחדרי ההלבשה.

אז החוויה במסדרונות בדטרויט הייתה ללא ספק המעצבנת שהייתה לי עד כה.

בדרך כלל צריך לבחור האם לבלות יותר בחדר ההלבשה של קבוצת החוץ או הבית, מכיוון שקשה מאוד לשלב בין השניים.

כמובן שהעדפתי להישאר ולהכנס לחדר ההלבשה של קליבלנד, אך למרבה ההפתעה אנשי הקאבס אסרו עלינו להכנס לחדר ההלבשה ואמרו שיוציאו אלינו את המאמן, לברון, לאב וקיירי אירווינג.

ראשון הגיע לו שנראה מבסוט מאי פעם. לאחר מכן, הגיע קיירי וגיליתי שהילד הזה חמוד כמו שהוא נראה.

קיירי התראיין בסבלנות, ענה על כל השאלות וגילה יחס מכבד כלפי כל התקשורת.

הבא בתור היה קווין לאב שבא חסר חשק לחלוטין והסכים לעמוד שם בקושי דקה ולעף לאוטובוס.

הכל בסך הכל תיקתק ואפילו חשבתי שאספיק להגיע לחדר ההלבשה של הפיסטונס ועכשיו רק נשאר לחכות ללברון.

אז חיכינו וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו עוד. ועוד קצת. ועוד טיפה. וחיכינו.

סינדרלה ג'יימס עוד לא הגיע. 40 דקות עמדנו וחיכינו להוד רוממתו שיצא לכמה דקות לענות על שאלות וברח חזרה לחדר ההלבשה.

כמובן שלא הספקתי להגיע לחדר ההלבשה של דטרויט שכבר התקפלו ממזמן הביתה.

כבר יצא לי לראות את סטף קרי, דריימונד גרין, פאו גאסול, מיילס טרנר, כריס פול ואחרים. הכי גרוע היה לברון ג'יימס שחושב שכל העולם יכול לחכות לו שעות כאילו שאין לאנשים האלה שעומדים מחוץ לחדר ההלבשה בשבילו חיים ללכת אליהם.

כנראה מה שאומרים עליו נכון – הוא פשוט טיפוס מעצבן.

כל הזמן שהמתנתי ללברון עמד לידי דייויד גריפין והתלחשש עם דן גילברט. מניח שדייויד היה קשור לשיחה הזאת איך שהוא ואם איך שקליבלנד נראו – כנראה שהוא לא הוזכר לטובה.

לאחר הראיון עם לברון המשכתי להתקדם לכיוון היציאה ונתקלתי בקיירי שהסכים לעצור לכל ילד וילד שביקש להצטלם איתו כולל הילד הגדול שעמד שם(עבדיכם הנאמן).

לעומתו, כשהגיע לברון הוא לא היה ממש מוכן לעצור. גם לא בשביל הילדים הקטנים…

יצאתי מהפאלאס בדטרויט בתחושה שראיתי הצגה נפלאה של שלושת הגדולים של קליבלנד, אבל מצד שני לא הצלחתי להשלים את המשימה ולנקום מעט בשביל דייויד.

אולי בפעם הבאה.