זה לא גן העדן כפי שזה נראה: ערב עבודה של עתונאי במשחק מילווקי באטלנטה / מנחם לס

אחרי 17 שנים הלכתי בשבת למשחק NBA כעתונאי. לפני זה  הייתי במשחקים כעתונאי בשנים 1961 עד 1963 בניו יורק ואוהיו, ואח"כ קבוע מ-1967 עד 1999, 32 שנים של בין 25 ל-35 משחקים בשנה, כולל פלייאוף וכל משחקי האול-סטארס מלבד אלה שבשנות 1970-1973, מחלתה של אשתי ז"ל רינה. בשנותי במיאמי ניכנסתי למשחקים עם כרטיס VIP שקבלתי מדי פעם, כרטיסים עונתיים של חברים רבים שהיו לי וכמעט לא הלכו למשחקים. הייתי באיזה 10-12 משחקים בעונה אבל לא הרגשתי כ-'עתונאי'.

ההליכה למשחקים כשגרתי בלונג איילנד למשחקים היתה רכה כמו טוסיק של תינוק: הייתי יוצא מביתי בגארדן סיטי ב-6:25 בערב – הליכה של 6 דקות, 2 בלוקים מביתי לתחנת הרכבת 'נסאו בוליברד' של הלונג-איילנד ריירוד לתפיסת רכבת האקספרס של 6:35 (שעצרה רק בתחנת ג'מאייקה בקווינס) שהיתה מגיעה לתחנת 'פן סטיישיון' בניו יורק ב-7:06 למשחק של 8:05. תחנת פן סטיישיון הידועה היא הבייסמנט של המדיסון סקוור גארדן. ידעתי בדיוק באיזה קרון לשבת ברכבת כדי לרדת מול ה-ESCALATOR לקומה של המדיסון סקוור גארדן ישר לחלון ה-"WILL CALL" של העתונאים. בשנים הראשונות היה עלי לקבל אקרדיטציה לכל משחק, אבל משנת 1976 ועד 1999 היתה לי אקרדיטציה עונתית אז עליתי ישר ללאונג' של העתונאים לארוחת ערב, ואז למשחק.

בימים שרציתי לראיין איזה שחקן או מאמן הייתי יוצא שעה לפני, ברכבת של 5:25. אותו דבר החזרה הביתה: או ברכבת של 11:05, או 12:05, או כל שעה אחרי, 5 דקות אחרי השעה.

תלוי אם הייתי נשאר לראיונות, והרבה פעמים לבאר של או' צ'ארלי לכמה בירות עם עתונאים, שחקני עבר, מי לא. רד הולצמן מאמן הניקס היה מגיע קבוע לבאר (גם אחרי שפרש מאימון) לשתי כוסיות סקוטש, ואז מנגבן עם פיינט של בירה, ואומר לי 'שולם עליכם'. הרבה פעמים הייתי מחכה לדייב דהבושר, וזוכה לנסוע במכוניתו הביתה (הוא גר שני בתים ממני בגארדן-סיטי). הבאר או' צ'ארלי היה מקום המפגש של כל הקיבצרים והעתונאים אחרי ששלחו את סיפורם, הבאר המפורסם שהיה בשדרה השמינית ורח' 37 (הכניסה ללאונג' העתונאים היה בשדרה השמינית ורח' 34, ז"א שני בלוקים הליכה).

ובקשר למושבים? סטודנטים שלי ל-M.A ב-'מנהל ושיווק ספורט' היו עושים בקביעות את האינטרנשיפ שלהם במדיסון גארדן (וכמובן גם במקומות אחרים – 18-25 סטודנטים כל סמסטר, 8-11 במדיסון סקוור גארדן (במנהלת האולם, בניקס, ובריינג'רס) והם-הם  שעשו את סידור המושבים לכל המדיה. ב-75% מהמשחקים ישבתי בשורה הראשונה ממש ליד עתונאי הניו יורק טיימס, הדיילי ניוז, ניוזדיי, הניו יורק פוסט, והאורנג' של ניו ג'רסי (ועוד כמה). "התרוץ" שעתונאי של איזה "חדשות" או "ידיעות" או "מעריב" יושב עם ההיי סוסייטי של העתונאים (כשמישהו התלונן) היה שאני ה-SUPERVISOR של עובדי המדיה ועלי לבדוק שהכל רץ בסדר.

במקרים מיוחדים שהם לא יכלו להושיבני עם העתונאים הבכירים כי היו בקשות מיוחדות מספורטס אילוסטרייטד וכו', נאלצתי לשבת על הרמפה מול כניסה 64 מעל הסל של הקבוצה האורחת, שהיה עדיף אפילו על ישיבה על השולחן בקו המגרש בגלל הראייה המעודפת. אבל התענוג לשבת 5-6 מטרים מספסל הקבוצה היריבה, או מהניקס ולשמוע את כל המלל והצעקות, היה שווה את הכל.

אז תארו לכם מה היתה הרגשתי בשבת בערב כשאני בסך הכל MENAHEM LESS מ-HOOPS.CO.IL, שכל אחד יודע שהוא ס"ה אתר אינטרנט. בדקתי בין כל 120 מקבלי האקרדיטציות למשחק, ולא היה אף אתר אינטרנט אחר מלבדנו – לא SLAM.COM , לא HOOPS.COM, ולא אף אתר אחר מכל רחבי העולם הגדול, רק אנחנו. נראה הערב במשחק נגד גולדן סטייט אם אנחנו עדיין היחידים מהאינטרנט.

שאלתי את האחראית על נתינת האקרדיטציות במה זכינו (שמה עמנואלה, והיא אנגליה ממשרד ה-NBA בלונדון האחרטית על 'אינטרנשיונל אקרדיטיישיונס') והיא ענתה שהמאמרים ששלחתי לה (ןהיא שלחה למנהל המדיה של ה-NBA בניו יורק) של שלושת כתבינו שכבר היו במשחקים, שיכנעו אותה שאנחנו 'על אמת', וממספר התגובות היא אמרה לנו שב-NBA אנחנו נחשבים עתה ל-MAJOR INTERNET SITE בגלל המאמרים ומספר התגובות.

היי. כבוד גדול!

אוקיי. חזרה למנחם. עלי לנסוע מביתה של בתי בבאק-הד (השכונה היקרתית של אטלנטה בה גרה הפרינצפה) ל'פיליפס ארינה' הצמוד ל-CNN ולג'ורגיה דום (האיצטדיון הסגור לפוטבול של הפלקונס) ללא תו חנייה, ואני יודע שמול ה-CNN בנו FERRIS WHEEL ענק ('הגבוה בעולם' – 40 מטרים רדיוס) שבאים אליו מבקרים מכל מדינת ג'ורג'יה, ונוסף לכל הצרות זאת שבת בערב.

יצאתי ב-5 לנסיעה של 20 דקות שנימשכה שעה למצוא את מגרש החניה 'A' של המדיה, וניכנסתי לראשונה ב-17 שנים כעתונאי למשחק NBA.

 

*******************************************

אני מקבל את האקרדיטציה, וניכנס ללאונג' של העתונאים דרך כמה צילומי ענק של ימים עברו בהאוקס:

a4

 

אני מסתכל על התמונה שצלמתי והיא לא נראית לי מי יודע מה ברורה. לך תדע. אולי בגלל שזה הסמרטפון שה-AARP (האגודה לזקנים) נתנה לנו חינם. סמרטפון פשוט וכנראה זול, אז זה מה יש.

עם האקרדיטציה אני ניכנס ללאונג' העתונאים.

 

a53

 

שוק ראשון!

במדיסון סקוור גארדן הלאונג' לעתונאים היה ממש לאונג' כמו במלון חמישה כוכבים. כורסאות, טלוויזיות, קווי טלפון, שולחנות מהגוני, צילומי שחקנים. באר פתוח וחופשי. הרגשת מיד גדול וחשוב, ואז באמת היית. בשנות ה-70 ה-NBA היתה צריכה את המדיה שיכתבו עליה מילים יפות יותר משהמדיה היתה צריכה את ה-NBA. עשו הכל שנבוא ונהנה. היו פעמים שהליגה הטיסה אותנו – עתונאי ניו יורק – למשחקי הניקס בסלטיקס ולמשחקי פלייאוף.

והארוחה?

אני לא מספר לכם מעשיות: סטייקים עסיסיים; טבח השואל אותך מה אתה רוצה – פריים ריב? פילה מיניון? RARE OR WELL DONE? היו לובסטרים וסקלופס, ומסלז, ואויסטרים. מפות לבנות. סלט-באר עם כל הטוב שבעולם. פירות, עוגות, הכל.

כאן? תנו מבט!

 

 

 

לא שולחנות עם מפות ולא בטיח. ס"כום מפלסטיק. בסיר אחד ירקות אפויים/מטוגנים, סיר שני תפוחי אדמה אפויים/מטוגנים, סיר שלישי כדורי בשר עם פסטה, סיר רביעי סלט עם פטה צ'יז, וסיר חמישי מין אוסף פרות. באר? אתמול נתנו לנו מכונת משקאות קרים וזהו, רק שנסתום את הפה.

היי, ישנם מקומות באפריקה שעבורם זו ארוחת מלכים אז מוטב שאסתום את הפה.

איש לא בא הנה בגלל האוכל, אבל אולי כן? לפני 40 שנה היו מגיעים ראש העיר, קציני משטרה, שחקני פוטבול כג'ו נמט, שחקני בייסבול לפני שיצאו לספרינג טריינינג במיאמי. זאת היתה חגיגת VIP'S שלפעמים היתה שווה יותר מהמשחק.

אתמול כשהגעתי ישבו שם בחדר העתונאים איזה 15 עתונאים משועממים, צלמי טיווי, אנשי רדיו הנראים כאילו חזרו מאיזה מכרה פחם יושבים לפני שולחנות ריקים. כמה עשו טובה ואכלו משהו, כמה שתו קוקה-קולה, וכמה עצמו עין. הרוב הסתכלו על טורניר גולף מברמודה בטלוויזיה היחידה בחדר.

טוב. לפני שאני הולך למצוא את מושבי אני ניכנס לארינה עצמה לראות מה קורה. הראשון שאני קולט הוא קירק היינריך. הוא זורק וזורק. איזה נער נותן לו כדורים. הוא רק הובא משיקגו. כשהוא מתיישב לנוח – הכל מסביב ריק מאדם – אני ניגש אליו ומציג את עצמי מישראל. אני תמיד מוסיף, "אתה יודע, הולי לנד". הם שומעים הולי לנד ומיד כל הפרסונה משתנה. "היי, כל כך הרבה חברים שלי שיחקו במכבי, בהפועל גליל עליון (מבטא את השם מצויין), ואני שמעתי רק דברים נהדרים על המדינה שלכם!"

אני שואל איך הוא מרגיש עם המעבר לאטלנטה: "הופתעתי, אבל אנחנו מקצוענים ומשתדלים לא לפתח רגשות עזים מדי. תמיד יודעים שטרייד הוא תמיד אופציה".אני שואל כיצד היה לשחק תחת תיבודו. "היי, אני יכול להסתדר גם עם השטן כל זמן שהוא נותן לי לשחק. בזה אין לי טענות לת'יבו", באה התשובה. אני שואל אם הוא ישחק הערב והוא עונה שהוא לא מאמין. אני מודה לו, לוחצים ידיים, והלאה.

*

 

אני רואה שחקן באקס בצד השני לבדו. מי זה? לא הייתי בטוח, אבל אז נפל אסימון: ג'בארי פראקר. הוא קובר אותן אחת-אחת. אני מחכה ומחכה. הוא רק זורק וזורק. ניגש אלי אחד מעוזרי המאמנים ומבקש שלא אפריע. "ג'בארי נמצא במין 'היי' ויש לו אמונות טפלות לא לדבר עם עתונאים לפני שהוא משחק". אני מסתכל עליו, איזה פנים רציניים! אני שואל את העוזר מה הרצינות הזאת. הוא עונה לי שהפעם השנייה והאחרונה שג'בארי חייך היתה כשניבחר שני בדראפט. אז אני שואל ומתי היתה הפעם הראשונה, והוא עונה לי שזה היה כשאימו נתנה לו סוכריה על מקל.

*

 

a40

אני חוזר לסל האימונים של אטלנטה. ג'ף טיג שהיה פצוע די הרבה זמן מתאמן עם ילד. וואללה איזה דקות נפלאות היו אלה. טיג ממש שכח מעצמו והפך לילד. כמובן שהוא נתן לילד לעבור אותו, אבל פעמיים או שלוש היו בדיחות פה ושם, וויכוחים אמיתיים בין השניים כשג'ף נישמע ממש כילד בעצמו. אני שומע את טיג אומר לילד שאם הוא קולע הערב פחות מארבע שלשות זאת אומרת שהוא חטף שפעת באמצע המשחק. הילד אומר לו "ארבע שלשות? אתן לך דולאר". השניים לוחצים ידיים בהתערבות.

 

a38

 

אני חוזר לחצי המגרש של הבאקס אבל עוזר מאמן מדבר בלחש עם שני שחקנים מהפרונטליין ואני מחליט שהגיע הזמן לחפש את מושבי.

 

a39

 

אני יוצא מהאולם בדרך למציאת מושבי ואני ניתקל במרתף האולם במקהלת ילדים שבעוד שעה קלה תשיר (נהדר!) את ההימנון לפתיחת המשחק!

 

a36

שוק שני

אני שואל את האחראי על המדיה היכן למצוא את מושבי. כשהוא אומר לי ללכת למעלית ולעלות לקומה התשיעית, התחלתי להבין שאני ניכנסתי כאן לצרה צרורה.

האשה במעלית שואלת אם אני רוצה למדיה – כי היא רואה את האקרדיטציה תלוייה על צווארי. אמרתי "כן".

אז אנחנו עולים

ועולים עוד

ועוצרים בקומה השלישית.

ואז עולים שוב ועוצרים ברביעית.

ואז המעלית עולה בלי לעצור אבל כל קומה הפעמון מצלצל לעוורים, ואני אומר לעצמי שאני שומע יותר מדי צלצולים וזה כלל לא משמח אותי.

בקומה התשיעית היא אומרת לי, "זהו. המעלית הגיעה לסוף".

מולי מזדרון צר. שקט. אף בנאדם. טוב, זה 45 דקות לפני המשחק, אבל בכל זאת. שקט של בית קברות.

אני יוצא מסוף המזדרון ומגיע הנה. המראה כזה בלתי יאומן שאני חייב לקחת עוד תמונה.

כל שולחן 'העתונאים' ריק מאדם. בסוף השולחן אני רואה שלוש או ארבע פיסות נייר לבן (רואים אותן בקושי בסוף השולחן). אחד מהם הוא מושבי. האחרים אחד מרדיו, אחד מעתון מהעיר מקאו, והשלישי ורביעי רק שמות. שום-כלום: לא טיווי, לא קו טלפון, ואני יודע – ב-ט-ו-ח  שלכאן לא יגיעו להביא 'לעתונאים' דפי סטטיסטיקה כל רבע. כאן יושבים חולי השחפת, כמו באי מלאקיי בהוואי שבעבר היו זורקים לשם את כל הנגועים.

 

כך בדיוק הרגשתי, אבל אמרתי לעצמי, "תן לעצמך צ'אנס. אולי עוד יבואו!".

איש לא בא. אתם רואים רק את חצי תא העתונות לחולי שחפת. היו שם לפחות 20 כסאות נוחים, ואף איש חוץ מעבדכם.

אגיד לכם מה: בתחילת המשחק השחקנים נראו כנמלים. בכל ימי חיי לא ישבתי כל כך רחוק. לאט לאט גיליתי כמה דברים נעימים וחדשים, והחלטתי לבלות כאן עד המחצית, ואז אני יורד לתפוס מקום טוב יותר.

השיפוע ענק, וכשהתחילה תצוגת הלייזרים נהניתי ממנה יותר מכולם.

 

a18

 

כשהמשחק התחיל גיליתי PATTERNS של ריצות, סגירות, החלפות, ומה לא שאף פעם לפני כן לא ראיתי, ולאט-לאט השחקנים הפכו ליותר ויותר 'גדולים' עד שהתחלתי להבחין ולהכיר אותם. התחלתי אפילו לאהוב לשבת שם לבדי ולהתאמן עם הטלפון שלי שמשום מה מעולם לא התעניינתי בהפעלתו. תארו לכם שעד שהמשחק החל, לא רק שלמדתי איך לצלם את עצמי, אבל הורדתי אפליקציה שתצלם מתי שארצה כי החלטתי לעצום עיניים לרבע שעה מרוב עייפות. החלטתי לנסות להירדם וראו מה יצא כעבור 12 דקות שכיוונתי את המצלמה שתצלם וקיויתי שאני נח בצורה שהעדשה תקלוט אותי. וואללה שאני גאה על מה שמצאתי!!! המוח הזקן לא התייבש לגמרי. צילמתי את עצמי עם אפליקציה שתצלם אחרי 12 דקות, והבנזונה עבד!

הנה:

a10

חברה, הצילום לא מבויים. ממש נירדמתי ופתאום 'קליק'!

לפני השינה כשהתאמנתי על צילומים עצמיים כשראיתי היכן הושיבו אותי צילמתי ככה:

 

אבל אח"כ כשנוכחתי שזה לא רע בכלל, צילמתי ככה:

 

בין הרבע הראשון לשני הצפלין הלבן  הזה בתמונה פתאום עבר לפני עיני. אתם יודעים במה ניזכרתי? פעם במשחק פוטבול בין הג'טס והפטריוטס של ניו אינגלנד היתה "הצגת מטוסים-מכווני רדיו" באיצטדיון. אני ישבתי בשולחן העתונאים (אם השולחן הזה היה ריק, אז שם ישבו אחד על הראש של השני). פתאום מטוס אחד איבד כיוון וניכנס בקהל אולי 40 מטרים ממני. אח"כ התברר שלאחד הצופים המטוס מלק את הראש. לא צחוק. האמת לאמיתה.

*

a7

 

כשהודיעו שהאולם SOLDOUT עם 18,788 איש, תקעתי מבט למטה. לדעתי שליש אולם לפחות היה ריק. מי רוצה ללכת בשבת למשחק של מילווקי באקס כשביום שני מגיעה הגולדן סטייט? מה שקורה הוא שכל האולם מכור לבעלי כרטיסים עונתיים, ולחברות המחלקות כרטיסים לעובדיהן כצ'ופרים, ואלה לא מופיעים. אז האולם עושה את הכסף שלו אם הוא מלא או ריק, אבל האווירה על הפנים.

מה שקרה במשחק היה שהוא פתאום התעורר במחצית השנייה, ובסוף המשחק עם שתי ההארכות המשחק 'הרגיש' כמו משחק פלייאוף.

תנו מבט במושבים הריקים, וזה כבר כשהמשחק היה לקראת סוף הרבע השני (ומשמאל תנו מבט במושבי העתונאים 'החשובים' עם טיווי לכל אחד  ותראו שגם שם חצי ריק):

 

 

חצי שני:

 

החלטתי לרדת לקומת השרותים שם נמצאים חדרי ההלבשה, מסיבות העתונאים, חדרי המדיה, ו-"חדרים בהם ישנם שדים ורוחות, וכן קופים" לפי קווין מקהייל שנישבע שפעם ראה קוף קופץ מהלפטרים במרתף הגארדן של בוסטון, ומאז לא הסכים בשום אופן ללכת לכל מקום מלבד חדרר ההלבשה.

ירדתי.

הראשונים שאני פוגש הם שתי בובות ההאוקס שהולכות לעשות הצגה בחצי.

a37

אחריהם רק צינורות של מים וגאז ולך תדע מה. מערבולת שלמה של דברים זורמים ולא זורמים, עושים רעשים ולא עושים רעשים. ממש לא נעים להלך שם.

 

a35

זוהי המעלית שלקחה אותי לקומה התשיעית וזאת קומת הקרקע. קשה להאמין שמה שרואים הוא צילום של ג'ף טיג שהוא למעשה דלת המעלית. נפלא ממש!

a30

 

למטה, במרתפי האולם, קיים מועדון 'פרטי'. שומר בכניסה לא נותן להיכנס. מה עושים שם בבייסמנט בעת המשחק רק אלוהים יודע, ואלה הנמצאים בפנים.

 

a31

 

רוב הזמן אני לבדי במזדרונות הריקים ומעט 'מרגישים מוזר' כשלפע מישהו צועד כמוני. מה מימינו ומה משמאלו? לך תדע.

a32

SURPRISE!!! שוק שלישי!

המשחק כבר באמצע הרבע השלישי, וכל העתונאים האלה מעדיפים לחזות בו בטלוויזיה הדי קטנה (אני משער 42 אינטש) התלוייה גבוה על הקיר. צוחקים, מעליבים, כותבים, קמים לאכול פופ-קורן ממכונת הפופ-קורן המספקת אותו חופשי לעתונאים. שום אלכוהול. יושבים משועממים ומחכים לערב הריאיונות עם המאמנים ואז להיכנס לחדרי ההלבשה.

(יושבים שם במקום להיות באולם)

רבע רביעי, ושתי הארכות

כשהחלטתי שיש לי מספיק חוויות לפוסט אחד, החלטתי לרדת למטה ולהתיישב באחד המושבים הריקים. הסדרן עצר אותי ואמר שזה לא המקום לעתונאים, אבל שמתי בידו שטר של $20, ואמרתי לו שבאתי מהולי-לנד ואני חייב לראות את הסוף מקרוב. הוא רק ביקש שאוריד את האקרדיטציה התולה מצווארי. את הרבע האחרון ושתי ההארכות ראיתי מהצד, אבל שורה 3 או 4. אני נעמד לצלם כי הגבר השחור לפני מסתיר לי לצילום, אבל מה לעשות שהמצלמה לא שווה הרבה. אגב, הבובה עם המחשוף נותנת שתייה חריפה וממתקים ליושבי השורות הראשונות שזה כלל אותי, אבל סרבתי תוך מבט מהופנט בשדיה הנפלאות.

 

 

על המשחק עצמו כתב אפלטון בסקירה המצויינת שלו. שחקני ההאוקס עוזבים את המגרש מהר בלי לעצור בדרך לחדר ההלבשה.

לי מתחיל להיות מאוחר מאד. אני מחליט להיכנס רק לאסיפה עם מייק בודנהולצר. יש לי שתיים או שלוש שאלות לשאול.

a3

 

מסיבת העתונאים עם מאמן ההאוקס

 

 

דבר ראשון, הוא נראה לי כמי שהפסיד במשחק ליגה של 'המפסידים – נידונים למוות'.

הוא התחיל באומרו שהוא מרגיש אחרי ההפסד בשתי ההארכות כפי שבוודאי הרגיש הגנרל רומל אחרי שהפסיד במערכה על אל אלמיין, "אבל רומל לא היה צריך לראות הכל עוד באותו הלילה בודיאו"

מישהו שאל אותו מה ההרגשה והוא ענה: "כמו למות מבלי להיקבר".

הוא ענה לעוד שאלה, ואז פשוט קם, אמר 'תודה', ועזב. לא היתה לי הזדמנות לשאול אותו את שאלותי, כשאחת מהן היתה "כעוזר מאמן לשעבר של גרג פופוביץ', מה אתה מאמין שהצלחת לקחת ממנו – אם בכלל – שעובד עם הקבוצה הזאת, ואז רציתי לשאול אם הוא מאמין שיש לו סגל שאיתו ניתן לקחת אליפות. את התשובה אני יודע בעצמי אבל רציתי לשמוע מה הוא יגיד, אבל הוא היה יותר מדי כועס וחסר סבלנות, ופשוט יצא די בגסות.

******************************

בדרך הביתה חשבתי שזוהי אטלנטה בכדורסל. היא אף פעם לא היתה עיר של כדורסל ולעולם לא תהיה כזאת. דומיניק וילקינס הוא תמונת השער של אטלנטה: מצטיין, מלהיב, אבל לעולם לא הגיע למשהו חשוב. אטלנטה היא גם לא עיר ספורט מוצלחת. הוקי נוסה בה פעמיים, וניכשל. פוטבול? מעולם לא הגיע לסופרבול. בבייסבול הברייבס לקחו וורלד סרייס אחד ויחיד. הבעייה של אטלנטה היא שכולם שם באים ממקום אחר ולכן אין לה ממש אוהדים שרופים.

אז זהו. יש לה כדורסל לא רע, ואפילו טוב לפעמים, אבל כאן זה ניגמר. אולם שהוא שליש ריק כבר עתה כשהקבוצה עדיין חמה לא מגיע לו שקבוצתו תגיע רחוק, ואטלנטה לא תגיע רחוק.

מחר (הערב) אלך למשחק השני רק בגלל שזו גולדן סטייט ואולי לא אצליח אפילו למצוא מקום למטה כי האולם יהיה מפוצץ. אם ישימו אותי שוב בקומה התשיעית לא אתלונן, אשאר לשוחח עם סטפן בחדר ההלבשה, אבל אני לא מאמין שרגלי תידרך שוב בכניסה לפיליפס ארינה או איזה שהוא אולם אחר. זה כבר לא עבורי שראיתי כה הרבה, והטיווי של 72" הוא טוב למדי עבור הינוקא.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 87 תגובות

  1. מומי שאוהב חציל בטחינה

    22 פבר 2016 09:21:26

    דוקטור אתה גדול מהחיים
    איזה אוכל בית שימוש , נראה כמו אוכל בכלא ( ומומי מדבר מנסיון )
    תבוא לארץ נארח אותך פיקס עם מיני מאכלים ומאזטים ומה לא גם בלי אקרדיטציה
    מה עם קצת תמונות של מעודדות לחיזוק החציל ולטובת האשך ??

        1. jojo

          22 פבר 2016 13:15:02

          האמון שלך בסן אנטוניו מעורר התפעלות. אנחנו נזכיר לך ולדרור את התחזיות שלכם בעוד שלושה – ארבעה חודשים..
          🙂

  7. IDO

    22 פבר 2016 10:18:43

    מסכים לחלוטין. אם לראות במגרש אז או שורה ראשונה עדיף מאחורי הסל או הספסל או בכלל לא. כתוב מעולה בייחוד התמונה שלך חורפ. ניו ג'רנוליזם במייטבו. אתה עושה ביצפר ליאנגבלאדס.

  8. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

    22 פבר 2016 10:37:16

    הרגת אותי עם התמונות של הצנרת, והאינסטלציה ..

    דוק', עזוב ת' פרובוקציות, ותביא לנו עוד כאלה !

    .

  10. נזיר הנשמה

    22 פבר 2016 11:00:47

    המושבים בקומה התשיעית , זה נראה מפחיד. כמו לראות משחק כדורסל מצוק.אני הייתי תופס את הרגליים ובורח משם.
    יש טעות בכתבה האוכל בטוח היה מיועד לחתולים.מי בכלל נוגע באוכל כזה.
    לפחות היה מלצרית שופעת איברים.אבל את זה אפשר לראות ב SI

  13. יניב

    22 פבר 2016 11:18:15

    מנחם,פשןט החזרת אותי איזה 30 שנה אחרוה,שהייתי מחכה לאמא שלי שתחזור מהעבודה ותביא את העיתון,ואז הייתי חוטף לה את העיתון וישר הולך ל24 שעות בעמודים האחרונים,שם היה תמיד את הסיקור שלך על הNBA.ממש נתת לי שוב את ההרגשה הזאת. כתיבה נהדרת

  14. עומר

    22 פבר 2016 11:22:12

    מנחם, אני מקווה שתמשיך ללכת למשחקים, רק בשביל לקבל כאלו כתבות.
    מדהים, ממש מעביר את ההרגשה, וגם את ההבדל בין אז לפעם.
    מבין שתוקעים את האקרדציות לעיתונאים בין לאומיים, רחוק מכל האקשן.
    אבל נכנסים בחינם, ואפשר גם להסתובב בחדרי ההלבשה, אז אין על מה להתלונן!!

  16. האווי לאסוף

    22 פבר 2016 11:37:28

    דוק, אני יודע שאתה לא נהנה מזה, אבל זה הסבל שלך מול ההנאה שלנו. הייתי מבקש מבעל האתר שישלח אותך כל שבוע, אבל נראה לי שיש לך פרוטקציה אצלו…

  17. captain beefheart

    22 פבר 2016 12:06:44

    מצטרף לממתינים לביוגרפיה. תירכש בוודאות.

    וככל שיהיו בה יותר סיפורי בת גלים ואנקדוטות כגון טרמפים הביתה עם דייב דה בושר – כך ייטב להעם היושב בציון.

  18. אופיר נ

    22 פבר 2016 12:24:14

    מנחם, איזה כיף לקרוא סיקור עיתונאי שלך.
    ואולי לקראת גולדן סטייט, תשדרג את הסמארטפון שלך כדי שתוכל לצלם תמונות איכותיות יותר.
    (אפשר גם עם סתם מצלמה דיגיטלית רגילה, בלי פלאפון..).

  20. גור גולן

    22 פבר 2016 12:28:45

    מנחם פשוט תענוג! מצטרף לרועי : תענוג לכתוב באתר הזה כשאתה בו, אדם מלא נסיון עם כתיבה מעולה שאפשר ללמוד ממנו מלא!

    העברת לי את החוויה בצורה נהדרת ובלי להחסיר פרטים כדי שזה ייראה טוב!

  21. jojo

    22 פבר 2016 13:12:17

    טור נפלא!!! מחכה בקוצר רוח לסיקור המשחק מול הלוחמים (ולעוד הרבה תמונה: ממנחם ועד סוניה או שילוב של שניהם 🙂 )

    1. captain beefheart

      22 פבר 2016 13:21:33

      מנחם כותב ניו ג'ורנליזם מהבטן, מהכבד ומהפנקריאס באופן טבעי ובלי להתאמץ. זאת בניגוד לעשרות כותבים ישראלים שניסו לעשות זאת באופן מלאכותי ומאולץ ויצא להם קש וגבבה.

  23. שגיא נאור

    22 פבר 2016 13:16:27

    מצטרף למשבחים, תענוג צרוף. לא איבדת כלום, מנחם, עדיין כותב נפלא.
    מעניין אם ההבדל הוא בין אז להיום או פשוט בין אטלנטה לניו יורק.
    תהנה מהלוחמים היום. אולי ההוקס ייתנו לך סיבה למסיבה וינצחו את המערבית עם הילדים הטובים.

  25. עגל

    22 פבר 2016 13:45:29

    מנחם גם אני נהניתי מכל מילה. השילוב בין ההווה לעבר הוא אדיר. שים לב שבשאר האולמות ישנו לפעמים אקשן לא רע וגם האוכל יותר מבטיח, כמו שראינו בכתבה של . . .שכחתי מי כתב אותה. (או שאולי זה קשור לפרספקטיבה של כתב צעיר שמתלהב מהאוכל?)
    ניסית לנקות את העדשה של הטלפון? אולי נגעת בה עם משהו שמנוני וזו הסיבה לתמונות העכורות.

  28. פרובוקציה

    22 פבר 2016 13:54:41

    רק שאלה קטנה –
    אז כל הכתבות שלך בתור עיתונאי מהמגרשים והשאלות ששאלת את פופוביץ במסיבות עיתונאים וכו וכו מהשנים האחרונות מה הם היו?

  29. Rondi

    22 פבר 2016 14:00:43

    איזה כייף!!! הקריאה של הפוסט הזה היתה גם חזרה בזמן למי שקרא אותך במליניום הקודם! איך הצלחת להמשיך ברף הכל כך גבוה של עצמך בעולם שהשתנה ללא היכר נשגב מבינתי! אתה מדהים! הפוסט מדהים! וכל האתר הזה מדהים!

  30. שיר

    22 פבר 2016 14:08:10

    מעולה, נהנתי מאוד מהכתבה שלך..
    אין ספק שלראות מהזווית למעלה משנה את הצפייה..
    רואים פתאום את התנועות שבטלויזיה או במגרש אתה מתלונן שלא קורות תוך כדי משחק

  33. עודד

    22 פבר 2016 15:49:48

    אדיר. הכתבה המהנה ביותר שקראתי לאחרונה. מצטרף לתחנונים שתקריב את גופך למען שאר יושבי ההולי לנד כאן ותלך לעוד משחקים.

  35. נתנאל

    22 פבר 2016 16:32:11

    שמע זה מטורף שב2016 אתה מעלה כתבה עם תמונות באיכות הכי ירודה שראיתי מזה שנים, ואפחד לא מדבר על זה בכלל.

    עד כדי כך אתה טוב. תמשיך כך.

  42. יהודה שישליק

    22 פבר 2016 17:48:42

    למה זכורים לי הרבה כתבות מהשנים האחרונות שהתיימרת כאילו היית במגרש? אולי אני הוזה, אבל ממש זכור לי כל מיני שאלות ששאלת את פופ, ותיאורים ממסיבות עיתונאים.
    אז למה להאמין?

      1. יהודה שישליק

        22 פבר 2016 17:52:01

        ממש. האם להאמין לכל אותם דיווחים שלו מאז , או לזה שלא היה במסיבת עיתונאים 17 שנה. זה באמת קצת פאתטי אתה צודק גלעד

        1. מנחם לס

          22 פבר 2016 18:41:10

          זה רבין שכותב את זה. ב12 השנים במיאמי ניכנסתי למשחקים עם ה-VIP של רענן כץ, ואיתו יכולתי להיכנס לחדר הההלבשה של המעודדות, לא רק לחדר ההלבשה של השחקנים.

      2. מנחם לס

        22 פבר 2016 18:45:50

        גלעד, עוד לא היית באתר שאיזה פגוע בראש בשם אלעד רבין היה בצוות, ונאלצתי לזורקו כמו כלב כי הוא היה כתם שחור לאתר(שעכשיו ניכנס הנה בשם יהודה שישליק. הוא כה ניפגע שהוא לא מוותר…). ב-12 השנים במיאמי ניכנסתי למשחקים או עם אקרדיטציה של ה-NBA כל עוד הכרתי שם אנשים, אבל לא כתבתי בשום מקום. אח"כ הייתי הולךלמשחקים עם ה-VIP של רענן כץ, ואיתו יכולתי להיכנס לחדר הההלבשה של המעודדות, לא רק לחדר ההלבשה של השחקנים.

        1. פרובוקציה

          22 פבר 2016 20:11:56

          חחחח גם עוד 40 שנה כל אחד שיגיד משהו נגדך יהיה הטמבל הזה רבין?
          תתבגר… יש עוד אנשים שהאמת חשובה להם וקצת חורה להם לשמוע אותך מתרברב במשך שנים על מסיבות העיתונאים שאתה נמצא בהם ואז פתאום לקרוא כיום שכל זה היה ברבורי ביצים….
          זה הכל. אולי לכל עדת המלחכים זה לא מזיז, אבל יש כמה קוראים באתר שזה מזיז להם.
          ואגב מי זה השושן הזה? שלא יפתחו לו תשושן חחח

          1. שושן

            23 פבר 2016 07:00:28

            אם חורה לך משהו, קח עצמך לאתר אחר ויפה שעה אחת קודם.
            וואלה מחכים לשכמותך בזרועות פתוחות.
            זה האתר של מנחם, ובהתאם מנחם יכתוב מה שהוא רוצה. לא מקובל עליך, גאל אותנו ועוף הרחק הרחק למקום אליו שייכים אנשים קטנים כמוך.

    2. שושן

      22 פבר 2016 17:58:31

      מה בדיוק כואב לך ולמה את גונב ממומי החציל?
      אני מרחם על מישהו כמוך שהפאן שלו זה להציק לכולם תחת שמות מתחלפים. לר הספיק מה שכתבת למעלה תחת השם ׳פרובוקציה׳?
      מנחם הרים אתר אדיר ומשקיע בו את הנשמה. אתה משול לאדם עלוב שדורך לילד על ארמון החול שהוא בנה.
      לא מבין למה לא חוסמים אותך. אתה מבחיל.

  44. עומר

    22 פבר 2016 18:59:27

    מנחם, לפי דעתי הכי טוב עם התמונות זה פשוט לבוא עם איזה מצלמה דיגיטלית פשוטה, או עם סמארטפון יותר מתקדם שתשאיל ממישהו מהמשפחה.
    כנראה שהסמארטפון החינמי שקיבלת פשוט לא משהו בתמונות.

    1. מנחם לס

      22 פבר 2016 19:35:31

      הטלפון 'החינמי' הוא SAMSUNG מתקדם. אני עשיתי שגיאה בצילומים כשלא חיכיתי לזום שיהיה בפוקוס כי חשבתי שהכל אוטומטי. הערב יהיה כברהם גם מפסידות פוקוס כי הן יוצאות קטנות ואני מגדיל אותן!
      תודה

  46. alarum

    22 פבר 2016 20:13:09

    מנחם.מילה של קורא ותיק שלך. שקורא אותך מאז שלמד לקרוא..עניין של איזה 40 שנה.. אתה מבחינתי הניו-זורנליסט האמיתי שכותב עברית..לצד אדם ברוך {ז"ל} ורון {"הלכתי לאיבוד במיין"} מייברג יצרת כתיבה שגדולה מהמושא שלה . גדולה מהספורט. גדולה מהחיים. אני לא יודע אם אתה מודע לאפשרות שמלבד סיקור משעשע ואהבה גדולה לספורט אתה עושה אמנות . אוטנטית. רגישה ונוגעת ללב . ניחנת בעין יוצאת מן הכלל לפרטים ובכל רגע ,בכל כתבה שאתה "מרשה לעצמך" לגלוש בכתיבה ולדבר מעבר לתוצאה ומעבר לדיבור הרגיל של "כמה-כמה,ומי ייקח מחר. ומה אמרו על כך בתקשורת" -אני קורא אמנות. אומרים ש"אין ללמד שועל זקן -טריקים חדשים" אבל פרספקטיבה חדשה -נדמה לי שכן. so long budy. מאחל לעצמי עוד המון שנים של קריאת מנחם.

  49. דרור

    22 פבר 2016 20:44:34

    מעולה מנחם.
    אני עדיין תחת הטראומה מהנרפות של אוקלהומה אהבלים מאתמול. שערורייה. רועי, אני אתך, ס"א לוקחים השנה כשהפופ מעלה את עצמו במשחק שבע לשחק סנטר וקולע סל ניצחון מול בוגוט. ואז מנצחים את לברון בגמר.

    1. jojo

      22 פבר 2016 21:01:01

      לא יעברו את הלוחמים (בוודאי לא עם הצטרפותו של הכוח האדיר מתחת לסל – ורז'או.. 🙂 ).
      אתה ורועי תזכו לשיימינג בעניין אמונתכם בסן אנטוניו ביוני..

  52. אפלטון

    22 פבר 2016 21:24:40

    שמע הייתי חייב לקרוא עוד פעם. והיה עוד יותר טוב.
    כמה פנינים. הסיפורים מהבאר בניויורק, הסמול טוק עם היינריך והעקיצה לת'יבודו, תא חולי השחפת. וזה עוד לפני המחצית!
    פשוט ענק. באמת גדול 🙂

  55. דני מולכו

    22 פבר 2016 22:37:04

    מעולה
    דווק התמונות הבנאליות שלא קשורות למשחק עצמו גרמו לי הנאה- המעלית, מראה המסדרונות, שחקנים מתאמנים לפני המשחק, מובי העינתונאים

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט