יומן אליפות שיקגו בולס – סיפורו של דריק רוז / יונתן שגב

הגיע הזמן שאכתוב יומן אליפות מעט יותר אומנותי. יש לציין שכל הכתוב הוא שלי בלבד וזה שאני כותב בגוף ראשון ומתיימר כאילו לייצג את רוז ממש לא אומר שזה מה שהוא חושב. שנית, יש כאן שילוב של מציאות עם הרבה השערות.

מקווה שתהנו.

 

כל חיי חייתי בהצלחה מתמדת. אמנם לא גדלתי באופן האולטימטיבי – בלי אבא, כשסוחרי הסמים אורבים מעבר לכל פינה – אך אני מאמין שזה רק חיזק אותי. רק הפך אותי לתחרותי יותר.

בילדותי מי שגידל אותי הייתה אמי ושלושת אחי הגדולים ששמרו עלי עטוף בצמר גפן. אפילו לא יכולתי ללכת לאימונים לבד, הם אספו אותי מכל מקום ולכל מקום – בשביל שחס וחלילה לא אגיע במקרה למקומות שאיני רוצה לדבר עליהם.

המקום שבו אהבתי לשחק מאוד היה במגרש בשכונה. זה הרגיש לי הכי טבעי. זה גם הוסיף לי הרבה מאוד אלמנטים למשחק שאתם רואים ממני היום.

בינתיים עברתי לתיכון – שם מה שעניין אותי הוא בעיקר כדורסל, כשבלימודים ממש לא השקעתי. ראיתי לאט לאט שמתחילים להגיע מאמנים לפתח ביתי, עיתונאים הגיעו מיד אחריהם והבנתי שחיי כאדם אנונימי מדרום שיקגו נעלמו כלא היו. האמת – לא התגעגעתי אליהם כל כך. כן, זו הייתה משפחה אוהבת ואחיי הגדולים ואימא שלי הם האנשים הכי חשובים לי, אך מהצד השני חיינו בעוני, באזור מגורים לא קל בכלל ואם לא הייתי מגיע לכדורסל, יכול להיות שהיינו נמצאים עדיין כאן.

 

אחרי ארבע שנים בתיכון עברתי לקולג'. ערכנו סיעור מוחות והחלטנו שאבחר בממפיס של ג'ון קלפרי, בגלל המאמן. יצא לו שם של אחד שפיתח שחקנים ורציתי לנצל את זה.

אז נפרדתי מהמשפחה, שבאה לבקר הרבה ופעם ראשונה הרגשתי את הלחץ האמתי של הכדורסל. היינו מתאמנים כמו מטורפים עד שכל הגוף שלי היה כואב ובנוסף הייתי מתאמן גם באופן אישי. אבל זה לא היה הסיפור, הסיפור היה הלחץ לנצח. בכול זאת, דמיינו את עצמכם בסיטואציה – אני, בחור בן 18, כשכל העיניים נשואות עליו שיוביל את הקבוצה להישגים שלעולם לא הגיע עליהם. לקחתי את זה כאתגר, ואף על פי שהגוף שלי נתן לי סימני אזהרה במשך התקופה, אך החלטתי שהגיע הזמן להוכיח לכול אלו שמפקפקים ושואלים "מי זה הילד הזה?" את טעותם.

אז ניצחנו כמעט את כל המשחקים, וככל שהעונה התקדמה – כך הלחץ גבר. בסופו של דבר עשינו הופעה נהדרת והגענו עד לגמר. שם הפסדנו לקנזס. אני ממרר על ההפסד הזה עד היום.

עכשיו הגיעו הקבוצות. המון קבוצות שאלו עשרות שאלות, הסתכלו על הניתור שלי, בחנו אותי, אמרו לי לזרוק, לחדור, לשמור, מה לא. אני חשוב שהייתי יכול להיות אפילו יותר טוב ממה שהייתי, כי בפעם הראשונה נחשפתי למדיה במלוא עוצמתה.

ראיינו אותי לאיזה עיתון לפני הדראפט. התקשרתי לאחים שלי ולסוכן שלי – גם זה חדש – וקיבלתי כמה טיפים: קודם כל, צריך לומר למדיה אך ורק את מה שהיא רוצה לשמוע. אז שאלו אותי מיליארד פעם לאיזו קבוצה אני מעדיף ללכת – מיאמי או שיקגו. האמת היא שבאופן ברור העדפתי ללכת לבולס. בעיקר בגלל הקרבה לבית. אך תמיד אסור לסגור אופציות, לכן החמאתי לשתי הקבוצות ולשחקנים שבהן.

אחר כך שאלו אותי מי יותר טוב, אני או ביזלי. ברור שבלב שלי האמנתי שאני טוב בהרבה, אבל החוק עם המדיה הוא לא לצאת בהצהרות מפוצצות. אז החמאתי לו, ואמרתי כמה שהוא טוב. ידעתי שרוב האנשים חושבים כך. החלטתי שאני אענה להם על המגרש. כבר באותו הרגע סימנתי לי את המטרה הראשונה שלי כשחקן כדורסל מקצועי: להיות רוקי העונה ויותר חשוב – להיות יותר טוב ממייקל ביזלי.

כך ראיתי עוד ועוד תמונות של עצמי באתרי אינטרנט והתקשרתי לאחים שלי. חגגנו את המאורע והתכוננו לליל הדראפט. אני זוכר שלפני שהלכתי לטקס עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי:"לעזאזל, אני לא מאמין שזה קורה! אני עומד להיות שחקן NBA. ולא סתם שחקן, בחירה ראשונה. אין עוד עוני, אין עוד דאגות. ועוד לשחק את המשחק האהוב עלי. אלוהים אוהב את ילדיו." עשיתי תנועת הצלבה קטנה ויצאתי לליל הדראפט.

העולם המשיך להיות טוב עלי, כשנבחרתי ראשון בדראפט, אבל יותר חשוב –  נבחרתי ע"י הבולס, מה שאומר שאשאר קרוב למשפחה בשיקגו.

עכשיו התחיל הטירוף האמתי, עונת ה-NBA. אז אכן עמדתי במטרה שלי. הוכחתי לספקנים ולחלאות מהמדיה שאני טוב יותר. כך קרה שוב – שהם חשבו שלא אוכל להיבחר לאול-סטאר בשנה השנייה שלי בליגה. פעם נוספת החלטתי לענות על המגרש ופעם נוספת הצלחתי.

לפני השנה השלישית פגשתי ברוב מקלאגנן. הוא היה מאמן מחונן והלכתי עם כמה מהחברים הטובים שלי מהליגה כמו קווין לאב וראסל ווסטברוק להתאמן איתו. סוף סוף הבנתי את הבעיה בג'אמפ שלי – יותר נכון הוא הבין אותה – ובנוסף הוא לימד אותי כיצד להגיע לעונשין יותר טוב וגם חדירה לשמאל יותר טובה. הרגשתי מוכן. הפעם אני אשלוט בסיטואציה עם התקשורת. אני עומד להיות ה-MVP בעונה הזו. סימנתי עוד מטרה.

אז אמרתי את זה למדיה. טעות, בעיקרון. אבל ממש נמאס לי כבר בזלזול בי ובחוסר הקרדיט. בנוסף, באמת האמנתי שאני יכול להיות ה-MVP. שכירתו של קואץ' ת'יבודו, שהוא מוח הכדורסל הטוב ביותר שפגשתי עד היום, בנוסף לאימונים שציינתי קודם, חיזוק הקבוצה וגדילתה… הרגשתי שכל הדברים מסתדרים נכון, שאנחנו קבוצה צעירה וחזקה ושהגיע הזמן שאפסיק לפחד מצל המדיה הרודפת אותי.

לעולם לא הרגשתי כל כך טוב על המגרש. נראה שכולם פשוט בהילוך איטי ואני בהילוך מהיר. הצלחתי להיות ה-MVP. אבל זה לא הספיק לנו בפלייאוף. בזבזתי את כוחות הרצון שלי על ה-MVP ולכן לא הצלחתי לגייס מספיק כאלו גם לפלייאוף ולברון העיף אותנו.

בקיץ הרגשתי שהגוף שלי מתחיל לחרוק. הכאבים היו חזקים מתמיד, והחלטתי שהשנה אני מוריד הילוך עד הפלייאוף – אין לי יותר מה להוכיח בעונה הרגילה – ומתרכז במטרת על חדשה: אליפות. אז לקחתי משחק חופש כאן, משחק חופש פה והתכוננתי להתפוצץ בפוסט סיזן.

הבעיה היא, שהברך שלי התפוצצה. בחיים לא כאב לי ככה. רצועה צולבת קרועה.

עכשיו נכנסים לשיקום ארוך. ארוך מידי. עבדתי קשה מאוד, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. חיכיתי עד שארגיש ב-100% כמו פעם. באחד האימונים בחזרה לכושר הרגשתי משהו לא בסדר בברך. עצרתי הכל, ולבסוף התברר שאין שם כלום. הסתכלתי על עצמי במראה:"דריק, תתאפס על עצמך. מה קורה לך?". שוב ביקורות מהמדיה, הפעם על זמן החזרה שלי. החלטתי שהפעם אני לא נכנס לעימות הזה. באמת פחדתי. הכאב הופיע לי בסיוטים בלילה. לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס לעימות התחרותי הזה עוד פעם, כי חשבתי שהגוף שלי לא יעמוד בזה.

בולשיט – הצגה.

 

אבל נאלצתי לטובתי ובעצת אחי וסוכני – למכור את זה שאני חזק מתמיד. האמת, זה היה בדיוק הפוך. בנוסף, החלטתי להשתמש כמה שפחות ברגל השמאלית-והפצועה-לשעבר שלי. פשוט הרגשתי שהיא לא חזקה מספיק ושאם אדרוך עליה אז יש סיכוי לא רע שאפצע.

עשיתי את המקסימום להכין את הדברים הללו לעונה הבאה. הוספתי קליעה משופרת לשלוש וגם פלוטאר, והחלטתי שאני לא חודר לצד ימין – שבו צריך לקפוץ על הרגל השמאלית – בכלל.

כמובן שהעומס הגדול על רגל ימין גרם למיניסקוס המקומי להיקרע. החלטתי לחשוב שוב על הטווח הארוך. אני לא רוצה להיכנס לאופי התחרותי הזה שוב. אני יודע שזה ייגמר ברע.

אז שוב חיכיתי עונה שלמה, ובאתי שוב באותה הגישה. העונה אחרי זה אכן עברה על מי מנוחות. אבל הדבר ששבר אותי סופית היא שהמיניסקוס שוב נקרע. הפעם כמעט ולא שמתי לב לזה. אני אפילו לא ידוע בדיוק מתי זה קרה. אבל נמאס לי לגמרי. החלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב לקחת אליפות. אני רוצה להוציא את השד התחרותי שוב מהארון – כמובן עם אמצעי זהירות מקסימליים.

ואז בא הלילה מול הקאבס. הרגשתי קצת מההילה של העבר. הרגשתי קצת את חיבוקה הכה-נדיר של המדיה. הרגשתי את האקסטזה ואיך כולם התקשרו לברך אותי. אחרי זה, הבנתי – אחת ולתמיד – שכל זה לא שווה את הסבל שבשיקום ארוך ומייגע. זו תחושה משכרת אמנם, אבל לא שווה את זה.

אז לעונה האחרונה החלטתי לצאת בהצהרה מפוצצת ש"אני יוצא לשוק החופשי". ההצהרה הזו היא אך ורק בשביל לכסות על הסיפור הענק שהיה עם החברה שלי שהחליטה שעכשיו אני הכי פגיע ולהתלונן עלי. וכדי שהמדיה לא תיראה עד כמה אני מפחד. אני מפחד לקפוץ על הרגל השמאלית שלי. היא אף פעם לא חזרה לאיתנה – או לפחות כך זה בדמיוני.

גם השנה כבר לא אתן מעצמי את הכול – לפחות כרגע, נראה שאף פעם לא אעשה את זה באופן רציף. יש משחקים שבהם יש טעם אישי מהעבר – למשל אוקלהומה – משחק עם ראסל תמיד מדליק אותי, או קליבלנד. אבל אז אני נותן יותר מעצמי אך ורק בגלל הרצון שלי ולא בגלל השד התחרותי שיוצא מהארון.

אז ככה אני מתכנן להמשיך גם במשך העונה וגם בפלייאוף. למרות שגם בפלייאוף יהיו רגעים שאעשה יותר. זה בטוח. אבל לא אעשה זאת כל הזמן.

כי אחרי מטרות כמו רוקי השנה (צ'אק), אול-סטאר (צ'אק ), MVP (צ'אק) ואליפות, הבנתי שמטרת העל שלי בקריירה היא לסיים אותה כשאני יכול ללכת. יותר מכך, יש לי מטרה לסיים את הקריירה כשאני יכול ללכת, בלי שהמדיה תבין את זה, וכשאני יודע לשלוף את השד התחרותי בדיוק בזמן. לתת את הכל, זאת פעם הייתה הסיסמה שלי. עכשיו אני רוצה לתת את הכל – תחת הנסיבות המאפשרות את זה. אין לי בעיה עם מטרות אחרות, כל עוד הן לא משתלטות על מטרת העל.

יצאתי מהבועה ההוליוודית שהשחקנים והאוהדים חיים בה. אני מבין שאלו חיי האמתיים. אני צריך לגרום לאשליה אמינה ככל האפשר שלא יצאתי מהבועה הזו. כי מי שמראה שהוא יצא – שרוף לעד.

האם הקבוצה יכולה לקחת אליפות בלי הרוז התחרותי שבי? אני מסופק. אך איני עומד לשלוף אותו בזמן הקרוב. איני יודע אם אכן אעשה את זה. כרגע, חששתי שהייתה לי פציעה נוספת. איני יודע כבר מה לעשות עם זה, אך אזהר ככל האפשר.

אם מישהו קורא את זה, כנראה התרמית שלי נחשפה. אבל אני רוצה לפנות אליכם שחקנים יקרים: בבקשה מכם! בואו נפסיק לשחק בהצגה הזו של גיבורי העל. הגיע הזמן לחזור להיות אנשים רגילים, בגוף אנושי – שלא יכול להחזיק לנצח. אני הבנתי את זה. נראה כמה מכם יבינו את זה ומתי תבינו.

 

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. גלעד

    7 ינו 2016 22:41:13

    מעולה ממש. תודה רבה.
    הסיפור של רוז באמת מאוד עצוב מקווה שיצליח כמוך להבין את מעמדו ואת יכולתו כרגע בליגה ויחתום בסוף החוזה הזה על חוזה אחר נמוך וישחק כשחקן שישי במקום שהוא לא שיקאגו ואולי יקבל טבעת מתישהו..

  2. עמרי

    7 ינו 2016 23:36:45

    מצוין יונתן באמת תענוג
    ההערה היחידה שיש לי לומר היא שכרגיל אחרי פציעה אתה דווקא זוכר את הכאב חלש ממה שהוא באמת היה ולא מקבל ממנו סיוטים.

  4. Dalazred

    8 ינו 2016 00:00:43

    וואו, פוסט מעולה. מזכיר לי סיפור דימיוני שכתבו פה פעם על שחקן שמנסה להיבחר בדראפט ונבחר במקום השני ונפצע עם משו בברך ומתמודד מול השחקן שהיה הכי טוב איתו במכללה, מישהו זוכר את זה? לא זכור לי שכתבו לזה סוף וחבל. אני אישית מאוד אהבתי.

  8. Berch

    8 ינו 2016 07:43:05

    מקסים.
    אם זה הולך לכיוון הזה אני מאחל לו כמה שנות מנוחה וקאמבק כמו של גראנט היל.
    שניהם היו עילויים בתחילת הקריירה
    אישיות כובשת
    ורגלים שבירות
    באסה

  10. אפלטון

    8 ינו 2016 11:44:34

    יפה מאוד וכיפי לכתיבה ולקריאה.
    היה מגניב לנסות אפילו להיכנס יותר לראש של השחקן הזה.
    לעבור מ-mvp של הליגה לשחקן פצוע כרוני, מיקיר האוהדים לאחד שקוראים לו 'חלש אופי' ו'פחדן', ובסוף להשלים עם העובדה שהוא כבר לא יהיה שחקן מוביל בקבוצה ושמה שנשאר זה להיות שחקן מס' 2 טוב.
    הוא עבר סיפור קריירה שלם בשנים בודדות. באמת מרתק

  11. Smiley

    8 ינו 2016 13:13:13

    שיקגו גם יסתפקו ב-70% ממה שהוא היה. הוא צריך להבין שעכשיו הוא אמור להיות יותר רכז ומנהל משחק (שמדי פעם מתפוצץ) מאשר לנסות להיות הסקורר המטורף שהיה.

    אה כן… ושיקגו צריכים SF נורמלי

    1. אסף

      8 ינו 2016 20:45:31

      יש להם את דאנליבי כשיחזור את סנל וגם מקדרמוט נראה לי דווקא
      לא רע, למרות שנכסים לטרייד יש להם אם ירצו, לפחות מבחינת אחד הגבוהים שם יש עומס אדיר…
      לגבי רוז צר לי להגיד את זה בשבילו אבל זו כבר לא הקבוצה שלו אלא הרבה יותר של באטלר וגאסול

      1. Smiley

        9 ינו 2016 12:08:00

        דאנליבי כבר מבוגר ופציע מדי, סנל הוא שחקן משלים ובטח לא חמישייה.
        מקדרמוט בעל הכי הרבה פוטנציאל (הבעיה ששיקגו בנויה לאליפות עכשיו ולא לחכות שהפוטנציאל יתממש).
        כל אלה כרגע הם לא SF לחמישייה של קבוצה אלופה

  13. ולדי קוגן

    8 ינו 2016 14:12:45

    כתיבה מעולה. כמו שאמרו החברים מעליי, רוז צריך להבין שהוא לא האלפא דוג בשיקגו, ולנסות להיות שחקן שתורם לקבוצה, ולהשאיר את ההתפוצצויות לבאטלר. ושיהיה בריא כבר.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט