להשאר מוכן/קרלוס בוזר (תרגם: רועי ויינברג)

המאמר המקורי פורסם ב-13.11, באתר המשובח Players Tribune. לחצו כאן כדי להגיע למאמר המקורי.

*

השנה היא 2010. אני עם הג'אז. אנחנו במגרש אימונים בלוס אנג'לס, מרחק יום אחד מלשחק נגד קובי, פאו והלייקרס במשחק הראשון של חצי גמר המערב. הם מקום ראשון בקונפרנס, ואנחנו במקום החמישי. זה המפגש הקבוצתי האחרון שלנו לפני פתיחת הסדרה.

קואוץ' (ג'רי) סלואן על המגרש. הוא צועד, ובוהה בנו-בכל הקבוצה, ממש לאט. הוא לוקח את הזמן כדי להסתכל לכל אחד מאיתנו בעיניים. ואז הוא מדבר. "תראו, במחשבה שנייה…אנחנו אנדרדוגים גדולים בסדרה הזאת..ואנחנו משחקים בחוץ. לא אכפת לי. אנחנו צריכים פאקינג לנצח אותם".

הוא המשיך-"תראו, אם הברך שלי הייתה טובה הייתי עולה לשם ומשחק בעצמי. בכנות, אם הברך שלי הייתה טובה הייתי יוצא לשם ונלחם במישהו מחר. לעזאזל אם זה, אם הברך שלי הייתה טובה הייתי נלחם במישהו עכשיו. אתם יודעים מה? אני רציני. אני אצא לשם ואלחם בלייקרס. אלחם בלייקרס עכשיו!".

למשך רגע, רגע וחצי, יכולת להרגיש שכולם בחדר מעכלים את מה שהמאמן אמר. ראית את כולם מסתכלים סביב, ומנסים להבין מה הוא אמר. הוא צוחק? הוא נרגש? הוא הולך להרביץ ללוק וולטון? זה אחד מרגעי ה-Well, that escalated quickly.

וכמו שאמרתי, השנה היא 2010. סלואן בן 68. שישים ושמונה! מספר לכולנו ברצינות תהומית שהוא היה קושר שרוכים והולך להלחם בלייקרס אם הוא יכל. והוא גרם לנו להאמין שהוא באמת היה עושה את זה, ושגם אנחנו צריכים לעשות את זה. הוא לא רק מראה בפירוט את גישת ה"תעשו או תמותו" שכולנו שמענו מיליון פעמים. הוא מראה לנו.

אני אומר לכם, אחרי הנאום של הקואוץ' הקבוצה שלנו הפכה מ"מפוקסת" למפוקסת. הם היו טובים יותר-2010 הייתה שנה עם לייקרס אלופה-ואנחנו סיימנו את הסדרה עם הפסד. אבל היינו מפוקסים, רצנו איתם לאורך כל הדרך ונלחמנו בהם היטב.

חמש שנים לאחר מכן אני עדיין חושב על הנאום הזה, ואני מספר אותו לאנשים בכל צ'אנס שיש לי. זה היה רגע חשוב.

*

נוכחות וטרנים (אילוסטרציה)

אתם שומעים אנשים מדברים על "נוכחות של וטרנים". קבוצות צריכות "נוכחות של וטרנים", לשחקנים יש "נוכחות של וטרנים" וכו'. בכנות, בשלב מוקדם בקריירה שלי, כשהייתי אחד מהבחורים הצעירים יותר, הבנתי שזה אחד הדברים שאנשים אומרים בלי לדעת מה הם אומרים. הבנתי שזה רק אחד מ"הדברים להגיד"-נוכחות של וטרנים.

מה זה אומר בכלל? מה המשמעות של זה?

אבל עכשיו אני הותיק, ואני יודע. זה קשור לרגעים.

כשאתה בליגה זמן ארוך מספיק, ואתה בקבוצות הנכונות ובמצבים הנכונים, אתה פשוט צובר רגעים כאלו. עם המכללות וה-NBA, אני משחק כדורסל ברמה גבוהה כבר 16 שנה (זה נכון, עוד מלפני מיליניום), ומהזמן שהיה לי עם קואוץ' קיי (מייק ששבסקי-ר.ו), קואוץ' סלואן וקואוץ' ת'יבס (טום ת'יבודאו-ר.ו), ועם כל מה שקרה תוך כדי, הייתה לי קריירה מלאה ברגעים כאלו.

ובכן, לא בדיוק. הייתה לי קריירה כמעט מלאה ברגעים כאלו. החלטתי שאני הולך להמשיך ב-NBA עוד 3-4 שנים, ואז לעבור לשלב הבא בחיי. כשאני יודע שזאת אחת הפעמים האחרונות שבהן אני שחקן חופשי, אני רוצה לוודא שאני עושה את זה נכון. בשבילי, זה אומר להיות סבלני. לא להאיץ את התהליך. לקחת את הזמן.

בנקודה הזאת, בערך עשיתי הכל בליגה. היו לי עונות של 20-10. הייתי באול-סטאר. חתמתי על חוזי מקסימום. הייתי בריצות פלייאוף ארוכות. יש רק דבר אחד בקריירת ה-NBA שלי שאני רוצה להשיג: לזכות באליפות.

כשזה הכיוון שלי, רציתי לוודא שלקבוצה הבאה שלי יש מטרות דומות. אני רוצה לבחור קבוצה שאני חושב שיכולה לנצח את זה, ולנצח את הכל בעוד עונה או שתיים.

ריי אלן. רצה להיות שחקן משפיע בקונטנדרית בסוף הקריירה, והצליח.

במהלך הקיץ הייתה לי שיחה טובה בנושא עם ריי אלן, שעבר תהליך דומה לאחר שעזב את בוסטון. ריי ניסה להיות ספציפי בחיפוש הקבוצה, ולחשוב לעומק לפני שחתם בקבוצה חדשה, כמוני. הוא רצה לסיים את הקריירה בדרך מסויימת, ובסביבה מסויימת. הוא רצה לנצח, והוא רצה לעזור. עבור ריי, זה הוביל לחתימה במיאאמי.

עבורי, זה יכול להסתיים בלחתום אצל כמה קבוצות שונות. אני עדיין עובד על זה. ארגונים נפלאים פנו אליי, והיו לי כבר כמה שיחות יעילות-עם הקבוצות, עם משפחתי ועם עצמי. נראה מה קורה, אבל בינתיים, אני פשוט נשאר מוכן.

מה שהתמקדתי עליו בקיץ היה הג'אמפ שוט שלי. בפלייאוף, רוב הקבוצות מונעות אפשרות של ליי-אפים, אז כדי להצליח בליגה-במיוחד בפלייאוף, ובמיוחד כפאוור פורוורד-אתה חייב אנשים שיוכלו לזרוק על המגרש. אני יודע מניסיון.

כפי שאמרתי, הפלייאוף הוא דאגה עבורי עכשיו. לא משנה איזה קבוצה תחתים אותי, אני אומר כאן ועכשיו שהאוהדים שלה יכולים להיות רגועים. אני לא בא בכושר רגיל, אני בא בכושר של פלייאוף.

*

היתרון הגדול ביותר של פגרה מוארכת, ביי פאר, הוא הזמן הנוסף שמאפשר לי לבלות עם ילדיי. הילדים שלי הם הכל בשבילי. קודם כל אני אבא, כל השאר בא לאחר מכן. ועם כמה שאני נרגש מתחילת העונה, אחד החסרונות הגדולים ביותר של זה הוא הידיעה שהמשפחה שלי נכנסת ללו"ז של ה-NBA. אל תבינו אותי לא נכון-גם כשאנחנו בלו"ז הזה, אנחנו עדיין מתראים הרבה. אני בטוח. אבל כשאנחנו במסע משחקי חוץ, מה שקורה לעתים תכופות בליגה, זה בלתי נמנע שתפספס דברים.

איש משפחה. בוזר, גרושתו (אשתו דאז) והילדים.

בחודשים האחרונים, בבית, לקחתי את היתרונות של הזמן הפנוי. לדוגמה, זכיתי להשתתף במסע "ממתק או תעלול" עם ילדיי בליל כל הקדושים. הבן הבכור שלי, כרמני, היה ליצן חצר-הייתה לו תחפושת, פנים צבועות והכל. ויש גם את התאומים שלי-קיידן היה דרקולה, ואולי אני משוחד (טוב, אני לגמרי משוחד), אבל אני חושב שהוא נראה ממש מגניב. וחבריו של קמרון, התאום השני, התחפשו לזומבים, והוא שחה נגד הזרם והתחפש לצייד זומבים (אתם מבואסים שלא חשבתם על זה בעצמכם, נכון?). היה לנו כיף. כנראה הייתי האבא הגאה ביותר של ליצן חצר, ערפד וצייד זומבים שאי פעם היה.

ויש גם את הדברים הקטנים. להיות "ספורטס דאד"-לאסוף אותם מבית הספר, לשים אותם בחוקי הכדורסל והבייסבול ולעודד אותם במהלך המשחקים. אני לא יכול לקבל מספיק מזה. אפילו רק לראות ספורט איתם, זה מגניב בטירוף. ראינו את כל ערב פתיחת העונה ביחד. קודם כל ראינו את קליבלנד ושיקגו, 2 קבוצות לשעבר שלי, משחקות אחת נגד השנייה. ואז, כמובן, ראינו את סטפן קארי מתפוצץ עם 40 נקודות מול ניו אורלינס (באופן מפתיע, הילדים שלי אוהבים את סטף).

בקרוב הולך להיות הזמן שבו אחזור לעבודה. ולמרות שאני לא מוכן לגלות כלום עדיין, אתם תשמעו ממני שוב, עם כמה חדשות, בשבועות הקרובים. עד אז אני מתכנן להנות מזמן המשפחה שלי, להמשיך לחקור, ולהיות בטוח שאני מוכן לחזור.

*

להתבגרות יש דרך לחשוף דברים חדשים. ב-2010 חשבתי שזה מצחיק שקואוץ' סלואן עמד ללכת מכות עם הלייקרס. הבנתי שזה היה חלק מההצגה, וחלק מנאום מוטיבציה מצויין. אבל עכשיו? עכשיו אני יודע.

הבחור היה רציני.

אני לא בגיל של קואוץ' סלואן, אבל אני מתחיל לחשוב שאני יודע איך הוא הרגיש. אתה מתבגר, משחק את המשחק במשך תקופה ארוכה מספיק, ומבין שכל כך הרבה ממה שדאגת בקשר אליו בתחילת הקריירה שלך לא רלוונטי. הכל מסתכם בכמה רגעי מפתח.

ואז, בסופו של דבר, אתה מבין שנתת כל כך הרבה. לפעמים אתה חייב לצאת ולעשות כמה רגעים כאלו משלך.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. + גדול לתרגום, + גדול לבחירת המאמר.

    דבר קטן וזניח –
    (המקום בו אני סוטה מהעיקר, ומבלבל את המוח)
    "נתנו להם לרוץ"
    זה תרגום מילולי למשפט "and man did we give them a run"

    במאמר המקורי כתוב: "give them a run" ,הכוונה קיצור לביטוי:
    "give them a run for their money"
    שמשמעותו 'לתת מאבק ראוי'.
    מקור הביטוי הוא במירוצי הסוסים, והכוונה היא הסוס האנדרדוג שמצדיק את ההימור בו.

    אולי הייתי בוחר לתרגם את המשפט
    "and man did we give them a run"
    כך:
    "רצנו איתם צעד בצד צעד"
    ("צעד בצד צעד" לקוח מהשיר אנשי חיל-חבל של שאול טשרניחובסקי שכתב:
    "צַעַד בְּצַד צַעַד, גֶּבֶר בְּצַד אִישׁ:אַנְשֵׁי-חַיִל חֶבֶל מֵעַבְדֵּי בֶן-קִישׁ")

  2. אני ממש אוהב את המאמרים האלה של ה- playes tribunes.
    שאפו גדול על התרגום.
    זה שבוזר יושב עדיין בבית זה כי אין קבוצה מועמדת לאליפות שבאמת מעוניינת בו.
    מכל הקבוצות המתיימרות לכוון גבוה יוסטון הכי זקוקה לפאוור פורוורד אבל א'- כמו שהיא נראית אליפות הוא לא יראה שם.
    ב'- ההגנה שלו מתחת לכל ביקורת ואין ביוסטון מקום לשחקן הגנתי חלש.

    מכל קבוצות הפלייאוף הרציניות- אולי אוקלהומה תוכל להיעזר בו ובחצי מרחק שלו, למרות ההגנה הרעועה.

  3. תודה על המאמר והתירגום
    איש משפחה. בוזר, גרושתו (אשתו דאז) והילדים.נקרעתי מצחוק
    דרך אגב חצי מהמאמר נשמע כמו פירסומת מכירות לשחקן כדורסל.
    והאמת איך שאני שומע את השם בוזר=ביזיון בחתימת חוזה\ והאין הגנה

  4. תודה רבה רועי, יופי של תרגום.
    אני אישית מאוד נהנה מהאמרים האלה שבאים מהזווית של השחקן. לפעמים הם נשמעים קלישאתיים ברמות אבל בגדול זה מוסיף הרבה.

  5. אין שום דבר שבנאדם יכול לעשות שהוא יותר מספק וממלא את החיים במשמעות מלהיות עם הילדים, שלו.

    ובוזר שחקן ששום קונטנדרית שמכבדת את עצמה לא תחתים. היו לו הזדמנויות להוכיח את עצמו במאני טיים עם יוטה ושיקגו, ובכל פעם מחדש המחסור המשווע בסנטימטרים, אתלטיות והגנה זעק למרחוק.

  6. רועי, בחרת מאמר מצויין ועשית תרגום מצויין. אני בטוח שאלה שלא סבלו את בוזר (כמוני) עכשיו מסמפטים אותו הרבה, הרבה יותר!

  7. מי זה ?
    בדיוק סיינמת לחפש מכפילים לעדשות הרבה שעות חיפוש במחשב …. אז אין שום סיכוי שאחזור לחפש בוויקיפדיה ואתעניין מה שמו של השחקן המיותר הזה …
    ג'רי סלואן …להילחם בהם ….אני מאמין שסלואן היה רציני …הוא אחד המאמנים הכי מקובעים שאני זוכר …
    תמיד עבד באותה צורה בדיוק לטעמי גם לא חכם במיוחד .
    אבל כנראה שיש במסורת האמריקאית מספיק טפשות ותמימות כדי שאדיוט כזה יצליח ….

    ו

  8. אני דווקא מחבב את בוזר
    שחקן מוגבל אבל עם הרבה נשמה שמחפה על זה.
    סוג של צווארון כחול
    וכמובן יש לו את הגיף המטורף שהוא מכניס אגרוף המחץ לשופט בביצים…. 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט