אחד מהרוקיז הכי מבטיחים של השנה הוא הרוקי של מינסוטה, נמניה בילייצה. בניגוד לקארל אנטוני טאונס או טיוס ג'ונס, בילייצה נבחר בבחירה ה-35 בדראפט 2010, ורק אחרי 5 שנים הגיע לאנ.בי.איי. למרות זאת, עד עכשיו הוא נותן 7.6 נק' עם 8 ריב' ו-2.6 אס' למשחק, ובמשחק האחרון של מינסוטה, מול שיקגו, הוא נתן 17 נק' עם 11 ריב' ו-5 אס' למשחק, על הראש של פאו גאסול, ג'ואקים נואה וגם ניקולה מירוטיץ', עוד שחקן שהגיע שנים אחרי שנבחר באמצע הדראפט (בחירה 24 בדראפט 2011) לליגה, והפך לאחד מהרוקיז הטובים ביותר בעונת 2014/15.

ושניהם לא לבד. יש בליגה גם את ראול נטו (הרכז המבטיח של הג'אז, בחירה 47 בדראפט 2013), בוז'אן בוגדנוביץ' (השוטר של ברוקלין, בחירה 31 בדראפט 2011), ועוד רבים אחרים שהגיעו לליגה באותה דרך-נבחרו בבחירה נמוכה בדראפט, שיחקו שנים באירופה, והגיעו לליגה במצב שהם בשלים ומוכנים לתרום. בחלק גדול מהמקרים שהשיטה הזאת נוסתה, היא עבדה-תשאלו את מאנו ג'ינובילי (בחירה 57 בדראפט 1999, הגיע לליגה ב-2002/03), לואיס סקולה (בחירה 56 בדראפט 2002, הגיע לליגה ב-2007/08) ואת טיאגו ספליטר (בחירה 28 בדראפט 2007, הגיע לליגה ב-2010/11), ורבים אחרים.

בדומה להרבה דברים טובים בליגה, גם זה התחיל אצל גרג פופוביץ' בסן אנטוניו. במשך שנים הספרס ניצלו את הבחירות הנמוכות שלהם (מתוקף הצלחת הקבוצה) כדי לבחור שחקנים שבבירור אינם בשלים לליגה, ונתנו להם להתפתח במסגרת בין לאומית תומכת, להפוך לשחקנים מרכזיים, ורק אז להגיע לקבוצה, כשהם יכולים לתרום כאן ועכשיו. השיטה הזאת דאגה ודואגת לסן אנטוניו במשך שנים, ומאפשרת להם להביא רצף של "גניבות דראפט", והשימוש בשיטה הפך להיות אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בהצלחה של הספרס, מה שהוביל לכך שיותר ויותר קבוצות עושות את זה.

היתרון המשמעותי של השיטה הזאת הוא בזה שהשחקנים מגיעים מוכנים בהרבה לליגה. הם בוסריים בעת בחירתם, אבל מגיעים לנבא אחרי שנים של ניסיון ברמות גבוהות (לא ברמה של ה-NBA, אבל גבוהות), ולומדים כיצד להתמודד עם מגרשים מלאי קהל, ביתי ועוין כאחד, ועם תקשורת שעוקבת אחר כל צעד שלהם. בנבא זה שונה לחלוטין, אבל ההכנה שהשחקנים זוכים לה בשנים של כדורסל אירופאי ברמות הגבוהות, לצד זה שהקבוצה מביאה אותם בהזדמנות בה יוכלו לתרום הכי הרבה ולא מיד אחרי בחירתם, מאפשרת ליצור סיטואציה בה השחקן מוצא את עצמו בקלות, ומתחיל לתרום במידי לקבוצתו.

חשוב להדגיש שלא תמיד זה עובד. לפעמים השחקנים לא הופכים למה שציפו, ולא ברמה טובה מספיק לליגה (יותם הלפרין וליאור אליהו למשל, שנבחרו בדראפט 2006), או שהשחקנים מעדיפים מעמד של כוכבים באירופה על תפקיד שולי באנ.בי.איי (סרחיו יוי ואנטה טומיץ' נבחרו בבחירות נמוכות בדראפטים 2009 ו-2008 בהתאמה, וסירבו לחוזים שמנים ביוסטון ויוטה בקיץ). אבל, ברוב המקרים הבחירות הן בחירות סיבוב שני/סוף סיבוב ראשון, והרווח האפשרי שהקבוצה יכולה להשיג גדול פי כמה וכמה מההפסד.

נמשיך לראות את התופעה הזאת בשנים הקרובות. אלכס אברינס, הקלע בן ה-22 של ברצלונה, אלסנדרו ג'נטילה, הסקורר של אולימפיה מילאנו בן ה-23, וסדי אוסמן, הפורוורד הורסטילי של אפס איסטנבול (בן 20) יגיעו בשנים הקרבות לאוקלהומה סיטי, מינסוטה וקליבלנד, ויוכלו לתרום מהרגע שיצטרפו. החוק שמאפשר לבחור בשחקנים בדראפט לאחר שסיימו עונה אחת של כדורסל מקצועני מסביב לגלובוס מאפשר את השגת הזכויות הבין לאומיות לפני שמניותיהם יעלו, ומספר הקבוצות שבוחרות בשחקנים אלו, כדי לצרפם לקבוצה בשלב מאוחר יותר בתהליך הבנייה מחדש שלה, גדל.

בדראפט האחרון, מתוך 14 שחקנים בינ"ל (לא אמריקאיים/קנדים, ולא כולל עמנואל מודיאיי שגדל בארצות הברית), יש רק שני שחקנים שישחקו בליגה כבר השנה-קריסטפס פורצינגיס ומריו הזוניה, שבמקרה נבחרו בבחירות 4 ו-5. כל השאר לא ישחקו השנה בליגה, ויעבירו את העונה בלהתפתח אצל מועדוני כדורסל מסביב לגלובוס. מדובר ב-20% מסך כל השחקנים שנבחרו בדראפט, אחד מכל חמישה.

מאוד סביר שנראה את התופעה הזאת גם בבחירות הגבוהות יותר, וכבר יצא לנו לראות זאת (ריקי רוביו, בחירה 5 בדראפט 2009, הגיע לליגה ב-2011 ונותן עונות לא רעות בנבא). דוגמה יותר מעניינת היא דאריו סאריץ', הבחירה העשירית בדראפט 2014, שיגיע לליגה רק ב-2016/17. באופן לא מפתיע, הקבוצה שבחרה לעשות זאת במקום להביאו לליגה כבר ל-2014/15 היא פילדלפיה, הקבוצה שלוקחת רעיונות שונים מרחבי הליגה ומקצינה אותם מאז שהינקי הגיע. יהיה מעניין לראות כיצד ישתלב בליגה, ואם נראה עוד שחקנים שנבחרים בלוטרי ומגיעים לליגה בשלב מוקדם.

חשוב לציין אלמנט נוסף שבא לידי ביטוי בהעדפת השארת שחקנים בקבוצותיהם לפני הגעתם לליגה. חלק מהקבוצות דורשות buy-out יקר של חוזה השחקן (בדרך כלל באזור 1-4 מיליון דולר) כדי שיוכל להשתחרר מחוזהו ולעבור לליגה הטובה בעולם. כך קרה עם מירוטיץ' ורוביו, וזה מה שמכבי תל אביב עושה עם דראגן בנדר, שמחזיק בחוזה אצל הצהובים כחולים עד 2019/20 (רק אז יוכל לצאת ל-NBA בחינם). זה אלמנט משפיע נוסף, אבל עם חוזה השידור החדש של הליגה, יהיה מדובר בגרושים עבור הקבוצות, ולכן נראה את המגמה הזאת מתחזקת עם הזמן.