אם רק פיסטול פיט היה בסלטיקס רק שנה אחת נוספת… אז גם לו היתה אליפות – חלק שני

"פיסטול" פיט מרוויץ' בתמונה מוויקיפדיה

אם רק פיסטול פיט היה בסלטיקס רק שנה אחת נוספת…    אז גם לו היתה אליפות – חלק שני

[בחלק הראשון ראינו כיצד בעונת 1979-80 נפצע פיסטול פיט מרוויץ', כוכב הקבוצה, במדי הניו אורלינס ג'אז ויובש על הספסל משך חודשיים, גם בשל חילופי מאמנים. בהמשך העונה הוא עבר, חלוד למדי, לשורות הסלטיקס בעונת הרוקי של לארי בירד. הוא סייע בידם להגיע למאזן הטוב בליגה כשהוא משחק בשורותיהם 26 משחקים, כשמשך כשבע עשרה דקות בלבד למשחק הוא קלע 11.5 נקודות ב- 49% מהשדה וב- 91% מקו העונשין. המתרגם].

ונעבור לפלייאוף:

כאלופי הבית קיבלו בוסטון בסיבוב הראשון את יוסטון (הקבוצה מולה ערך לארי בירד הרוקי את משחקו הראשון בליגה) בעונה האחרונה בה היא עדיין שיחקה בקונפרנס המזרחי.

פורד, שקלע 19, הוביל רשימה בת שבעה משחקני הסלטיקס שקלעו עשר נקודות ומעלה בניצחון הראשון של הסלטיקס בפלייאוף מזה שלוש שנים, 101-119. לארי בירד שם 15 ברשת ומרוויץ' קלע ארבע נקודות בהופעה הראשונה שלו בפלייאוף מאז שנת 1973 כששיחק עם אטלנטה במשחק בו קבוצתו הפסידה ל… בוסטון.

בסדרה זו כולה היה לפיט ממוצע של 26.2 נקודות למשחק בעוד לג'ון הבליצ'ק היה ממוצע של 29.7 נקודות למשחק, לג'וג'ו וייט ממוצע של 25.7 נקודות למשחק ולדייב קאונס ממוצע של 19 נקודות למשחק. הונדו (ג'ון הבליצ'ק) השיג שיא פלייאוף של 54 נקודות במשחק הראשון בסדרה, אך הוא פרש שנתיים לפני 1980 ודייב קאונס, השריד האחרון מהסלטיקס של 1973, היה בשלבי הסיום של הקריירה שלו.

במשחק השני ההגנה של הסלטיקס החזיקה את הרוקטס על 75 נקודות והם ניצחו בהפרש של עשרים נקודות. לארי בירד היה הקלע הבולט עם 14 נקודות ופיט קלע שמונה.

במשחק השלישי שנערך ביוסטון נצחו הסלטיקס בקלות 81-100. נייט ארצ'יבלד קלע עשרים נקודות, בירד קלע 18 ופיט ארבע נקודות בלבד. יומיים מאוחר יותר, ב-14 לאפריל, השלימה בוסטון ניצחון חלק 0-4 בסדרה כשניצחה 121-138 במשחק בו ניטרל דייב קאונס את מוזס מלון הצעיר.

לארי בירד קבר 34 לרשת ופיסטול פיט הוסיף שבע כשריק בארי הוותיק קולע 15 נקודות במשחק האחרון לפני פרישתו במדי הרוקטס.

וכעת הגיעה העת לקרב על ראשות הקונפרנס המזרחי מול פילדלפיה 76 שהדיחה מן המרוץ 1-4 את אטלנטה הוקס הקשוחה. במידה וינצחו את הסדרה הזו, ייתכן והסלטיקס יוכלו לעמוד פנים-אל-פנים בסדרת הגמר של האן.בי.איי. מול הלייקרס במאבק סלטיקס-לייקרז לראשונה מאז שירת הברבור של ביל ראסל בשנת 1969…

קל זה לא הולך להיות. פילדלפיה הגיעה לבוסטון גארדן במשחק הראשון הסדרה וניצחה בו 93-96 לאחר 20-32 ברבע האחרון ובכך החזירה לעצמה את יתרון הביתיות.

ד"ר ג'יי קלע 29 נקודות ולארי בירד השיב ב- 27 משלו. אך היה זה דארל דאוקינס, שחקנה הלא-יציב של פילדלפיה שהתעלה באותו יום והיה ההבדל בין שתי הקבוצות כשקלע 23 נקודות. שלושת הסלים הרצופים שלו בסוף המשחק נתנו לפילדלפיה את ההובלה, 90-94 , עליה הם שמרו עד סוף המשחק. פיט מרוויץ' קלע חמש נקודות במספר הדקות המועט בו שיחק ודייב קאונס קלע 14 בלבד.

במשחק השני הראה לארי בירד מדוע הוא נבחר בבירור לרוקי השנה ולחמישיית העונה של הליגה. הוא צלף תשע זריקות רצופות במחצית הראשונה אליה ירדה בוסטון ביתרון של 16 נקודות.

פילדלפיה החזירה מלחמה שערה, אך מרוויץ' קלע ארבע מחמשת זריקותיו בעוד שבירד סיים עם 31 נקודות ותריסר ריבאונדים, וכך הסדרה הושוותה לאחר ניצחון הסלטיקס 90-96.

המשחק השלישי שנערך באולם הספקטרום הנושן בפילדלפיה התברר כמשחק מכריע-הגורלות של הסדרה. ד"ר ג'יי קלע 22 מתוך 28 נקודותיו במחצית השנייה ובאמצע הרבע הרביעי הוליכה פילדלפיה 76-90.

ואז, לארי בירד, שסיים את המשחק עם 22 נקודות ו 21 כדורים חוזרים, הוביל את הסלטיקס לריצה שבסיומה פיגרו בוסטון 97-99 כשנותרו רק 39 שניות על השעון. לאחר שפילדלפיה החמיצה את הכדור היה לסלטיקס סיכוי להשוות את המשחק בפוזשן האחרון.

ואולם, במקום שהכדור ילך לבירד או מרוויץ' שקלע 12 נקודות, הכדור הגיע לקאונס שהיה מכוסה והשמיט את הכדור. מוריס צ'יקס מפילדלפיה הגיע לכדור האבוד והמשיך וכדרר עד ששמר על הניצחון.

במשחק הרביעי הוליכה פילדלפיה לאורך כל המשחק שהסתיים בניצחונם 90-102 ובסופו הם כבר הובילו 1-3 בסדרה. ד"ר ג'יי קלע 30 ודאוקינס קלע 17 מול עשר נקודות של קאונס המבוגר והנמוך ממנו. בירד הוליך את הסלטיקס עם 19 נקודות אך מרוויץ' קלע רק שתי נקודות מאחר ופיץ' כמעט ולא העלה אותו מהספסל. פורד קלע גם הוא רק שתי נקודות.

במשחק החמישי שנערך אף הוא בבוסטון נתנו הסלטיקס קרב עז אך לא יכלו להחזיר את ההתקפה שלהם למסלולה. הם לא הצליחו לקלוע יותר ממאה נקודות מזה חמישה משחקים ברציפות, וזאת למרות שקלעו ממוצע של 113 נקודות למשחק בעונה הרגילה. וכך, הם הפסידו 94-105.

נקודת השפל של המשחק היתה ברבע הרביעי כאשר לארי בירד, בניסיון לקחת ריבאונד, נגע בכדור והכניס "סל עצמי" לטובת פילדלפיה.

ליונל הולינס, הרכז שבדרך כלל לא קלע הרבה של פילדלפיה ומי שהוחתם לאחר שמרוויץ' החליט לא לחתום בפילדלפיה, הוסיף שמן למדורה בכך שהוליך את רשימת הקולעים של פילדלפיה עם 24 נקודות. דאוקינס שיחק את המשחק הטוב ביותר בקריירה שלו עד אז כשקלע 11 מתוך 18 הנקודות שלו ברבע הרביעי.

קאונס, שהיה פצוע ברגלו, קלע במשחקו האחרון במדי הסלטיקס 22 נקודות אך לא עמד במעמסת המאבק עם דאוקינס לאחר שהתגושש עם מוזס מלון שפצע אותו בסדרה הקודמת.

בירד עשה את שלו כשקלע 12 נקודות בעוד שמרוויץ קלע רק ארבע בתבוסה מרה זו. פילדלפיה המנוסה יותר המשיכה לסדרת האליפות בה הפסידה 2-4 ובוסטון הלכה הביתה במטרה לחשוב על מה שעלול היה להיות ולא קרה.

וכך, המצ'אפ החלומי מול הלייקרז והקרב בעל פוטציאל הרייטינג הכביר של "הבירד נגד המאג'יק [ג'ונסון]" בשידור חוזר של מה שארע שנה קודם לכן בקולג', ייאלץ להידחות לשנה שאחרי (בעצם הוא נדחה לארבע שנים אחרי).

"שיחקנו רק משחק אחד טוב לארוך כל הסדרה," אמר בירד בדיכאון אחרי תום הסדרה. פיץ' החליט ללכת בסדרה בראש ובראשונה על פורד וקאר שהיו מגינים טובים יותר ממרוויץ', וזאת למרות שפורד קלע סך הכול ארבע נקודות בשני המשחקים האחרונים של הסדרה בהם הסלטיקס הפסידו.

אך פיט הלך הביתה ועבד קשה מאוד בפגרה כדי להכין את עצמו לעונת 1980-81. הוא ידע שבוסטון נמצאת במדרון עקב אותה אליפות שחמקה להם מהידיים, והוא חש שהוא יוכל למלא את מקומו של פורד, גארד מוכשר פחות ממנו, בשורות הסלטיקס.

הוא עבד משך שעתיים ביום על מכשיר הכושר נאוטילוס, המשיך בשלושת רבעי שעה של הרמת משקולות וספרינטים מהירים. הוא היה נחוש לחזור בסערה ולהפגין את כושר האול-סטאר שהיה לו לפני הפציעה.

למרות שפורד היה שחקן חכם וסולידי ומגן טוב ממנו, הרי גם הוא היה כבר בשנות השלושים לחייו ולא כישרוני ומיומן כפיט. עם כל יתרונותיו לא היה לו את החזון של פיט, לא היתה לו החזקת כדור כמו לפיט ולא היתה לו היכולת להוביל התקפה או ליצור לעצמו מצבי קליעה כפי שהיו לפיט.

בכל משחק נתון יכול היה פיסטול פיט לקלוע שלושים נקודות ויותר. פורד, לעומת זאת,  הגיע לעתים נדירות לעשרים, אפילו בשיאו.

מרוויץ' הגיע למחנה האימונים של הסלטיקס ב- 1980 שרירי כולו ובמשקל של 100 ק"ג כשהוא אינו נראה כלל כפליט הכחוש, המתולתל וחסר הכושר בעל הברך הפצועה שהצטרף לקבוצה שבעה חודשים מוקדם יותר.

אך למרות היעדרותו של הפליימייקר נייט ארצ'יבלד, נראה היה שהמאמן פיץ' אינו מתכוון לתת לפיט סיכוי כלשהו לפתוח בחמישייה. ג'רלד הנדרסון, גארד בשנתו השנייה שהצטיין כמגן אך היה קלע גרוע ופליימייקר בינוני, כמו-גם פורד צוותו לקו האחורי לפני פיסטול פיט, וכל זאת למרות שפיט שיחק טוב למדי והיה בכושר מצוין. בניסיונו להגיע לחמישייה הפותחת, קלע פיט 38 נקודות במשחק פנימי.

ביום שלמחרת, כך דווח, הגיע פיץ' לאימון במצב רוח מחורבן ואלים.

הוא הוציא את הארס שלו על כולם, אך שמר את הרעל הנורא ביותר עבור פיט כפי שקאר נזכר בביוגרפיה "פיסטול" שכתב מרק קרייגל:

כשגבו של פיץ' היה מופנה אליו, בעט קאר את הכדורסל לאורך אולם האימונים. כשהמאמן הסתובב פיט עמד ליד אם. אל. [קאר, המתרגם]…, ופיץ' הניח שמרוויץ' היה זה שבעט בכדור, או שאולי הוא השתמש בהנחה זו כתירוץ לצרוח על "נער הכאפות" שלו.

פיץ' התלקח על פיט בעוד קאר מנסה להתערב ולהתוודות ופיט המיואש ניער אותו מעליו. לאחר שפיץ' סיים לבסוף להשפיל אותו, פיט מלמל לעצמו "אני לא צריך את זה.".

הוא התקשר לחבר ואמר לו: "אני חושב שקלעתי יותר מדי סלים," והחליט לפרוש. לחרדתו של קאר שפיט היה אלילו ושחש חרטה על תפקידו בפרשה, הוא לא הופיע לאימון למחרת.

מרוויץ' המותש ביקש לראשונה בחייו לאפשר לעצמו זמן ללא המשחק. זמן לבלות עם בנו הצעיר, זמן לאפשר לעצמו להחלים מפציעותיו הגופניות לאחר עשרות שנים של כדורסל, וזמן להתגבר על בעיית האלכוהול שלו.

למרות שפירוש הדבר היה לוותר על התואר בו הוא חשק מזה זמן רב, הסופרסטאר הגאה הזה לא רצה לזכות באליפות כשחקן ספסל בזמן שעולים בחמישייה שחקנים שלהבנתו הם נחותים ממנו. אלביס לא שר קולות ליווי!

אז הוא עמד במילתו ופרש. למרבית האירוניה דייב קאונס (שהגיע לליגה באותה שנה כמו פיט, 1970, והתחרה עמו אז על תואר רוקי השנה) פרש אף הוא זמן קצר אחר כך בשל פציעת רגל מטרידה שמנעה ממנו את הנפיצות האתלטית שהובילה אותו להיכל התהילה.

הסלטיקס עשו טרייד ענק במסגרתו הגיע הסנטר רוברט פאריש וכן הם בחרו בדראפט את קווין מקהייל, וכך הקו הקדמי שלהם הפך לפתע למוצף בכישרון.

אילו קאונס ופיט היו נשארים עוד שנה, היתה לסלטיקס הקבוצה בעלת העומק הרב ביותר באן.בי.איי. באותה עונה, היה להם אולי את הספסל הטוב ביותר שהיה לקבוצה כלשהי אי-פעם, ובהחלט היה להם את הקו הקדמי העמוק ביותר בתולדות הליגה.

אם היו עומדים לרשותו בירד, מקסוול, פאריש, קאונס, מקהייל, רובי וקאר בכנף, היה קשה לפיץ' לשמור על כולם מרוצים מכמות הדקות שלהם. קו אחורי ובו ארצ'יבלד ופורד הנתמכים בידי מרוויץ' להתקפה מיידית והנדרסון להגנה, גם הוא לא יכול להיחשב כעלוב.

למרות שפיט ונייט כבר לא היו בשיאם, הרי עדיין הם היו שחקני היכל התהילה ושניהם נבחרו בהמשך, בשנת 1997, לרשימת "חמישים האגדות": חמישים השחקנים הגדולים ביותר. בטוח למדי שהזוג שפרש היה הופך את הקבוצה הגדולה הזו לדגולה עוד יותר.

גם בלעדיהם עדיין זכתה בוסטון באליפות האן.בי.איי.,    התואר ה- 14 בתולדות המועדון. הם ניצחו 62 משחקים, המאזן הטוב בליגה, עברו בסערה 1-3 על פני פילדלפיה במה שהייתה אולי סדרת הפלייאוף הטובה ביותר בהיסטוריה וניצחו אחריה 2-4 את יוסטון בסדרת גמר אזור מזרחי שהיוותה אנטי-קליימקס לקודמתה.

פיט לא יכול היה לגרום לעצמו לצפות בסדרה בטלוויזיה, לא כל שכן באולם עצמו. השחקן שרבים כינו בשם לוזר, מפסידן, רכב אל השקיעה ונעלם מהמשחק ללא טבעת אליפות.

שנתיים קודם לכן, במאמר ב'ספורט אילוסטרייטד' ,כינה את פיט בן קבוצתו באטלנטה הוקס לו הדסון: "השחקן הטוב ביותר ששיחק אי פעם מבחינת הכישרון הגולמי שבו". אך הוא גם הוסיף ואמר: "הוא תמיד יהיה לוזר, לא משנה מה הוא יעשה – זו המורשת שלו.".

מילים קשות ביותר ולא ממש מדויקות. זכייה באליפות עם בוסטון עלולה היתה לשנות את הדעה של חלק מהאנשים על המורשת של פיט, אך יש לזכור שכמעט לכל אורך הקריירה שלו הוא שיחק עם חברי קבוצה שאולי לא היו מעוררי רחמים לחלוטין, אך בהחלט לא היו החומר ממנו קורצו אלופים. כך היה בלואיזיאנה סטייט יוניברסיטי, כך היה באטלנטה וכך היה במיוחד בג'אז.

כאשר סופסוף הוא הגיע ב- 1980 לקבוצה גדולה, עמדו בעוכרו ברך פגועה, מאמן מהגארדייה הוותיקה ורוחות העבר ששחקו אותו בהגיעו לגיל 32. ואז, לאחר שהתאמן בלהיטות לקאמבאק משלו, הוא נרדף על לא עוול בכפו בידי מאמן חורש-רע ולכן עזב ברגע של ייאוש עמוק, והיה גאה מדי מלוותר על כבודו ולסגת ממילתו.

לאחר שהיה סופרסטאר שהוביל קבוצות ובידר מיליוני צופים משך 15 שנים, נמאס לבסוף לפיט היגע מן העומס, והוא שם קץ לדבר. הוא עזב למרות היותו על סף תואר האליפות החמקמק.

האם זה הופך אותו ללוזר? לא לדעתי, אם כי ייתכן שנכון לומר כי פיט מרוויץ' לא הפך לשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים, תואר שאביו רצה שיזכה בו ושאליו כיוון אותו כל ילדותו.

אבל הוא היה כנראה שחקן האן. בי. איי. והקולג' הכישרוני ביותר והמוכשר ביותר מבחינה התקפית ששיחק אי פעם. לא אוסקר רוברטסון, לא לארי בירד ולא מייקל ג'ורדן יכולים להשתוות אליו אם לוקחים בחשבון את הקליעה, את היצירתיות, את ההנעה, את הובלת המתפרצות, את המיומנות בשתי הידיים, את הובלת הכדור, את ראיית המגרש כולו ואת יכולת המסירה.

זכרו נא שלמרות גזרתו הדקה ומראהו הענוג שהלך בכפיפה אחת עם שבריריות, הרי שפיט, מעבר להיותו גאון כדורסל, היה קשוח ביותר. מוצאו היה מעובדי כפיים קשי יום באליקוויפה פנסילבניה, נצר לעובדי פלדה באחת מסביבות העבודה הגרועות ביותר באמריקה.

עם פרישתו הפך פיט לנוצרי מאמין. באופן אירוני הוא ניבא שנים קודם ש"איני רוצה לשחק עשר שנים כדורסל מקצועי ולמות בגיל ארבעים."

פעם אחת, כשהיה אובססיבי לעב"מים אותם הוא חיפש תמיד, הוא גילה כי הוא מבקש מן החיים הללו יותר מאשר את תהילת הכדורסל. וכך, לאחר פרישתו, הוא מצא לבסוף את המנוחה והשלווה והפך למטיף דתי מבוקש.   מהיותו פרפקציוניסט אובססיבי-קולמפולביסי, הוא השליך עצמו, בשר ונפש לדת.

למרבית ההלם, פחות משמונה שנים לאחר שקלע את הסל האחרון שלו במדי הסלטיקס, נפטר פיט מרוויץ' בחמישי לינואר 1988 בגיל ארבעים מהתקף לב. הוא נפטר כשהוא עושה את מה שאהב יותר מכל, ודווח כי מילותיו האחרונות לפני שנפל על מגרש הגדורסל היו: "אני מרגיש נפלא."

רבים מדור הבייבי בומרז [כאלו שנולדו עם תום מלחמת העולם השנייה, המתרגם] חשו לראשונה את היותם בני תמותה כששמעו את הבשורה הנוראית הזו. אוהדי כדורסל ברחבי העולם כולו היו המומים. הוא היה השחקן היחיד שנפטר מקרב אלו שצורפו לרשימת "חמישים האגדות" כעשור מאוחר יותר, וזאת למרות שג'ורג' מיקאן, אחד מחמישים האגדות, פרש ארבעים שנה קודם לכן.

וכך, הקריירה היוצאת מן הכלל שלו הפכה למרשימה אפילו יותר לאחר מותו.

ניתוח שלאחר המוות גילה שפיסטול פיט נולד עם פגם מולד שלא התגלה בלבו, פגם שגורם לרוב הלוקים בו למוות לפני גיל עשרים. הוא נולד ללא עורק כלילי שמאלי, והעורק הכלילי הימני שלו גדל לכן בהרבה במטרה לפצות על החסר. ייתכן ולמותו היה גם קשר למות אביו בגיל 71 מסרטן כמה חודשים מוקדם יותר.

כשחושבים על כך שמרוויץ' היה אחד השחקנים הדגולים ביותר במשחק הכדורסל, שהוא אולי בעל הדרישות האתלטיות והפיזיות הגדולות ביותר שישנן, וזאת למרות שהוא שיחק באופן בסיסי עם חצי לב סתום, הרי זה רק מראה עד כמה גדול היה הלב שלו. לב תחרותי דגול שהניע כישרון בל יאומן שהצטרף לאינטיליגנציית כדורסל, לדימיון, ולכישורים שהושגו בעזרת עבודה קשה.

"חבל שפיט לא נשאר איתנו עוד שנה," אמר לארי מאוחר יותר. אכן חבל ועצוב לפיט, לאוהדיו ולמשחק הכדורסל כולו.

אך אולי, במותו, עם הגילוי על המחלה שקיננה בלבו כל השנים הללו, הפך פיסטול פיט מרוויץ' לשחקן דגול אפילו יותר ולאלוף אמיתי.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. באמת שחקן גדול
    מזכיר למומי את פיסטול מנשה , חבר מהשכונה שהיה עוסק בעבודת ניקיון ובישוב סכסוכים עסקיים
    היה עובד נקי חבל״ז . יום אחד שהיה בשיאו נעלמו עקבותיו
    יש דיבור שזאת עבודה של אלפרד קרמיקות נקם בפיסטול מנשה על זה שיש חשד שהעלים את אחיו של אפלרד מושיקו שנפל לחובות ולשוק האפור

  2. שחקנים גדולים בסוף הקריירה על הספסל זה לא אומר שהקבוצה הופכת לטובה יותר מאשר רול פליירס צעירים במקומם…קחו את הלייקרס עם שאק-קובי וקרל מלון וגארי פייטון בסוף הקריירה כדוגמא שנחלשו לעומת שנים קודמות.

  3. איזו תקופה היתה זו!
    בימים ההם הייתי 'חבר' בקבוצת עתונאים שה-NBA הטיסה מניו יורק לבוסטון, ולפילדלפיה לקחנו את רכבת האקספרס, והייתי עד לאיזה 3 או 4 משחקים גם בבוסטון וגם בפילי. המאמר הזה גרם לי להיזכר ברגעים שנישכחו ממני.
    תודה מולי על תרגום נפלא והעלאת זכרונות מימים עברו!

  4. מזל שיש את שבת בשביל להקדיש זמן ולקרוא מאמרי פנינה כאלו.
    סחטיין מולי על ההשקעה.

    אני זוכר אותו משחק, היה וירטואוז אמיתי

  5. מולי, התרגום שלך הוא פשוט תענוג.
    כתבה מעניינת מאוד שעוסקת בנושא שחביב עליי – "מה אם". הלוואי והיא הייתה חלק מסדרה, הרי גם לאלג'ין ביילור היה מקרה דומה (פרש באמצע עונת 1972 בה הלייקרס לקחו אליפות, שיכלה להיות הראשונה שלו) וכמובן קארל מאלון שפיספס הזדמנות לאליפות ראשונה עם הלייקרס ב-2004).
    מעניין לקרוא שלמאמן ביל פיץ', שנחשב לאליל בקרב מאמנים ושחקנים, יש גם צד פחות יפה. ממש עצוב לקרוא על איך שהתאכזר לפיסטול, אם כי הסיקור מוטה בבוטות לטובת השחקן.

  6. מ ויקיפדיה: כבר בתיכון התגבש כינויו של מרוויץ', "פיסטול (אקדח) פיט", בעקבות זריקתו הדומה ליריית אקדח תופי.

    1. תודה. קיוויתי לאיזה סיפור יותר דרמטי מזה אבל גם זה מתקבל 🙂
      צריך עכשיו לחזור ל-50 האגדות של מנחם כדי להיזכר בתקופות היותר טובות שלו

    2. לקרוא לו לוזר זו טיפשות מעורבת בקינאה.גם הדוקטור ללא מוזס מלון היה גומר ללא אליפות,ומה נגיד על בארקלי,סטוקטון ומלון?!
      לא זכיתי ליראות אותו אולם לפי הסרטונים הוא נראה כמו שילוב של סטוקטון,אייזיאה ומג'יק.

      1. זה עוול אם לא שטות לקרוא לשחקנים שלא הצליחו לזכות באליפות לוזרים
        בארקלי לוזר ? מלון וסטוקטון שסחבו קבוצה של שואבי מים וחוטבי עצים ל 2 גמרים , כנ״ל אייברסון רג׳י מילר
        אלג׳ין ביילור היה שחקן עצום שנתקל שוב ושוב בסלטיקס , כנ״ל נפגעי ג'ורדן
        גארי פייטון זכה באליפות בגיל 38 עם מיאמי , זה נותן לו אקסטרה נקודות זכות ? זה הופך אותו לווינר יותר גדול ?

  7. תודה על המאמר ! בזמנו צפיתי בקלטת של פיסטול פיט מעביר שיעורי שליטה בכדור בקורס מדריכי כדורסל בוינגייט. קלטת של שעה וחצי בה הוא מראה שליטה מטורפת בכדור ותרגילים מדהימים. שווה צפייה

    1. כשיותם התחיל להרגיש שליטה טובה בכדור פתחתי לו יוטיוב של מרוויץ מסביר עקרונות שליטה בכדור, וכמה תרגול נדרש לזה.
      הוא מדגים ומסביר שלצורך רכישה של שליטה מוחלטת נדרשות שנים של תרגול יומיומי, לא של מהלכי פנסי למיניהם, אלא של כדרור פשוט, העברות פשוטות, חזרות וחזרות וחזרות ועוד פעם חזרות, עד שהכדור נהיה חלק ממך.
      מאחל לצעירים של היום ללמוד ממנו.

  8. מולי תודה רבה ! תרגום ביד אמן. לא מרגישים שנכתב בשפה אחרת.
    פוסטים כאלה הם מצווה כדי שפיסטול פיט לא יישאר בזיכרון כסוג של להטוטן ותו לא, אלא יתפוס מקום כשחקן ואדם שלם.
    תודה רבה!

  9. יש יותר סיפורים כמו של מרביץ' מאשר סיפורי הצלחה הוליוודיים. חבל שלא זכה לאליפות וצחוק הגורל שבסוף הוא נפטר בגיל 40

  10. תודה מולי על ההשקעה והתרגום המשובח.
    מרוויץ' מזכיר לי מאד את פטרוביץ' המנוח גם הוא בצוטרת משחקו, וביצירתיות והיכולת לעשות סל מכל מקום ובכל צורה אפשרית. וירטואוז אמיתי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט