אתם אחראים על הרבה אנשים העובדים תחתיכם. יש לכם צוות שלם שנתון לבקשתכם, מעובדים פשוטים לפחות פשוטים עם משכורת גבוהה יותר ופחות גבוהה. אחדים עושים x, אחרים עם y ותפקידם של עובדים נוספים הוא בכלל z. אבל גם לכם יש בוסים – בוסים עשירים מאוד, שמצפים לתוצאות גבוהות מאוד וחלק גדול מאוד מהאחריות הזו (להביא תוצאות) נופלת עליכם.
עכשיו, נעשה קלוז-אפ ונסתכל על שניים מהעובדים השייכים לכם – שניים מהעובדים הטובים ביותר שלכם. אחד (נקרא לו עובד א'), בא כל יום לעבודה באנרגיה טובה יחסית. הוא נותן תפוקה קבועה, יום יום, לא משנה מה קורה בביתו, עם אשתו אלא משנה איזה ירקות הוא אכל בבוקר.
העובד השני שלכם (עובד ב') הוא שונה קצת. כשהוא בא במצב-רוח טוב, הוא העובד הכי טוב במשרד ללא ספק ואפילו בפער – טוב בהרבה מעובד א'. אבל הבעיה היא, שהרבה פעמים הוא לא בא במצב-רוח טוב. לפעמים יש לו בעיות בבית, לפעמים הוא עייף מאוד, לפעמים רמת-הריכוז שלו מאוד נמוכה ולפעמים הוא אפילו מחסיר ימי-עבודה בגלל סיבות כאלה ואחרות.
בסופה של השנה, כשמגיעים אליכם הנתונים, אתם רואים שהתפוקה שלהם זהה במאת האחוזים. הבעיה היא, שעקב הוראות מלמעלה (הבוסים המעצבנים שלכם שלא מבינים כלום), אתם צריכים לפטר אחד מהם. במי מהם תבחרו?
קודם כל, אם לא הבנתם, מוניתם כרגע למאמני NBA. אני מאמין, שאם הייתם ממונים לג'וב אחר והייתם אחראים לכל משרד אחר, כנראה הייתם בוחרים בעובד היציב שבא יום יום לעבודה שיישאר אתכם, אבל לא לזה אני רוצה להיכנס. השאלה שאנסה להציג בפניכם, ואשמח שתדונו (או תתווכחו – מנחם) עליה היא מה עדיף למאמן – עובד (שחקן) מהסוג של א' או עובד מהסוג של ב'.
אשאל פעם נוספת את השאלה ללא האנלוגיה: איזה שחקן (הוא הפרנצ'ייז פלייר שלכם כמובן) הייתם מעדיפים לקבוצתכם – שחקן שכל משחק נותן תפוקה פחות או יותר זהה לא משנה מתי ואיפה, או שחקן שלפעמים מתפוצץ ולפעמים משחק בצורה מחפירה (לא יציב) ואף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו?
תת סעיף: איך הייתם מעדיפים את השחקן השני הכי טוב בקבוצתכם? את השחקן השישי שלכם? את השחקן ה-12 שלכם?
אני אפרסם את דעתי המנומקת ואת היתרונות והחסרונות של כל סוג שחקן בפוסט שיפורסם לאחר הדיון.
יונתן יקר אגלה לך משהו , פרימדונות יש בכל מקום ובכל מקצוע.
היחידים שמצליחים להחזיק בתפקידם הם אלו שאין להם תחליף!
כלומר – אם הברוקר שלך אוהב לשות ולחגוג אבל מביא לך את התשואות הכי גבוהות – תפטר אותו ?
אם מאמן ההתעמלות שלך הוא שחצן ומגלומן אבל הוא המאמן הכי טוב בכל המחוז ובגללו יש לך 200 ילדים במועדון – תפטר אותו ?
מנהל/מאמן טוב יודע וחייב לעת להסתדר עם כולם בגבולות מקובלים.
כל מנהל/ ארגון קובעים לעצמם קו אדום ( למשל סמים/עברות פליליות/פגיעה במוניטין של הארגון וכו' ).
מנהל טוב הוא זה שיודע ללכת בין הטיפות
מעניין, אבל ממש לא קשור. תסתכל עוד פעם בשאלה ללא האנלוגיה. מה ששאלתי: מה עדיף, שחקן שיום אחד יקלע 45 ויום אחר 15, או שחקן שיקלע 30 כל יום?
זה מרגיש קצת כמן שאלה מכשילה כי למראית עין התשובה המתבקשת היא שחקנים יציבים עם תפוקה ידועה (נניח קיירי במצב תקין עם המספרים היפים שלו). ככה ההיערכות היא טובה יותר ואתה יודע מה תקבל פחות או יותר.
מאידך, אתה רוצה גם כמה שפנים בכובע, כאלו שיכולים לעלות בערב נתון ולהפתיע בביצועים שלהם.
התשובה שלי היא הרכב שרובו סולידי פלוס מספר מחליפים/שחקנים "משוגעים" שיכולים להתפוצץ.
אני שמחה שלגרף הפעם אין משמעות.. 🙂
יש לו, הקו האדום זה הדופק של אוהדי הלייקרס…
גנבת לי את המילים מהפה.
לא הבן השחור – jojo
זאת שאלה פשטנית מדי.
למיטב זכרוני רוב השחקנים שהיו מסוגלים לקלוע 45 נקודות במשחק ואז להיעלם/ לרדת ל 15 נק', הוא קטן מאוד ואת רובם המכריע לא הייתי מחזיק בקבוצה כי הם יותר הזיקו מאשר הועילו.
שאר השחקנים שמסוגלים לקלוע 30-40 נקודות ולהישאר ברמה של 25+ בממוצע שלהם הייתי משאיר , כמעט לא משנה מה האופי שלהם.
הבחירה שלי תהיה לקחת את השחקן היציב להוביל את הקבוצה, ואת הווילד קארד להיות כינור שני/שחקן שישי, כי במאני טיים, אני אעדיף לתת את הכדור לקרש-סל אנמי ומחושב של דאנקן, ולא לפייד אוואי מה3 של ראסל ווסטברוק .
אמנם האדם *אינו* יצור רציונלי (בניגוד מוחלט למשפט הראשון של עופר העמים מאת אדם סמית'), אך פונקציית התועלת של רוב-בורם של בני האנוש בנויה על הניסיון למקסם תוחלת במינימום שונות (או סטיית תקן אם תרצו). לפיכך, אולי בדיון פילוסופי אפשר להביא טיעונים לכאן ולכאן, ברם, בסופו של יום, הבחירה של 99.9999% מהאוכלוסייה, אם היו במצב הזה במציאות, היתה לבחור בעובד עם השונות הנמוכה יותר, כאשר התוחלת זהה לחלוטין.
אמהמה, שכאשר מסתכלים על היבט של קבוצה, כל שחקן שהוא מעבר לרוטציה הגרעינית, עדיף אותו בשונות מקסימלית, אם ניתן לזהות בנקל ובמהרה את ה"צד עליו קם באותו יום".
*עופר=עושר
*בורם=רובם
כל כך הרבה משתנים, אי אפשר לייצר דיון שיקבע מסקנה חד משמעית או אפילו תיאורטית.
תלוי בסוג השחקן, בעמדה שלו..צריך לבחון אותו בעיניים.
זה כמו לבקש מפסיכיאטר לאבחן הפרעת אישיות של בן אדם על סמך הערות כלליות של איזשהו חבר שלו.
דיון מהסוג הזה אבל פחות תיאורטי התנהל בהופס אחרי כתבה שהשוותה בין ה'סמיתים' בליגה הישראלית – דווין, קרייג ודונטה. השניים הראשונים יותר עונים על הסוג היציב שבא לעבודה כמעט בכל יום. הם נותנים את התפוקה היציבה שאפשר לסמוך עליה. הם מהווים עוגן ואי של יציבות גם מבחינת האופי. דונטה לעומת זאת הוא טייפון על המגרש ומחוצה לו. כולו אש וסערה וכשהוא בא כשכל הברגים מוברגים היריבים צריכים לרדת למקלט. כמו שאמרו לפני השילוב האידיאלי הוא גרעין של שחקנים יציבים סולידיים עם שילוב של שחקנים עם יכולת התפוצצות שיכולה להעניק יתרון במאני טיים. מכבי ת"א בעונה שעברה של דווין סמית, ואוחיון מצד אחד עם רייס היקמן ובלו כשחקנים בעלי יכולת נפיצה היא דוגמא טובה לשילוב כזה.
בתכלס זאת לא שאלה כזו קשה.
כל מנהל יבחר בשחקן\עובד עם התפוקה הקבועה.
ואם לא זה אומר שהוא החסיר כמה שיעורים בתואר שלו… 🙂
(וכן הדבר נכון גם למאמן NBA)
כנראה שהרבה מנהלים באן בי איי אכן החסירו כמה שיעורים חשובים 😉
דווקא אני לא רואה מצבים קיצוניים כמו שהציג יונתן כותב הפוסט.
השחקנים שהם טופ 20 מאוד יציבים.
לא מסכים. לפעמים יש אנשים שאין להם תחליף והם פרסונות קשות.
מנהל טוב יודע להכיל גם אישיות חריגה – אם היא שווה את זה.
גם אני הייתי לוקח את טים דאנקן. פרנצ׳ייז…
שימון .
תמיד נותן תפוקה יציבה ומתלבש הכי יפה במכבי .
ולמיטב ידיעתי התפוקה שלו תמיד קבועה אני בוחר בו לקבוצה שלי .
הבכירים חייבים להיות יציבים, שחקנים 1-7 ברוטציה לפחות. בקצה של הספסל בדרך כלל שמים אנשים שיכולים ערב אחד להתפוצץ ו-10 ערבים להיות זוועה, מפני שלא בונים עליהם יותר מדי.
כמנהל אתה מחפש אנשים יציבים ואמינים במידת האפשר, כדי להיות מוכן לבלתי צפוי ולנסות למנוע אותו ככל האפשר
שתי שאלות:
האם שאר הקבוצה יציבה?
האם התפוקה הקבועה מספיקה מספיקה לנצחונות גדולים?
אם התשובות לשתי השאלות הן חיוביות אז הבחירה ברורה – השחקן היציב!
אם התשובה לאחת מהשאלות היא שלילית אז הבחירה היא בלא יציב
השאלה לאיזה טיפוס לברון משתייך? הרי לפעמים נראה שהוא משחק זוועה, ועדיין הוא מסיים עם כמעט טריפל דאבל
הוא משתייך לסוג השחקנים שהם טופ 10 בכל הזמנים…
מה הכוונה לאיזה סוג הוא משתייך חחחח
כל עוד הוא מספק ממוצעים של 25-6-7 במשך עונה הוא די יציב לדעתי
ג'וג'ו כבר ענתה נכון (לדעתי). רק אוסיף שאם למאמן ישנם שחקנים יציבים הוא יכול להוציא לפועל תוכנית משחק, שזה מכפיל כוח של סך הכשרון בקבוצה. אם השחקנים לא פויים המשחק כאוטי ואין ניצול של הכשרון (אין צורך במאמן).
מה הבעייה?
אני הייתי בוחר רק את השחקנים של "יום 45 נק'" ו"יום של 10". מעלה את החמישה של "היום 45" ונותן להם לשחק את כל המשחק כשהמחליף הוא הששי של "יום 45".
בהמשחק הבא כולם היו מסופסלים והייתי מכניס את השישייה השנייה שזה היום שלהם.
אבל ביתר רצינות, למעשה זה כמעט לא קיים. הסטייה הנורמלית של קלעי בסביבות ה-25 למשחק היא בוודאי לא יותר משתי נקודות, ואותו דבר לשחקן של 10 נק' למשחק, אלא שהסטייה הנורמלית שלו כנראה מעט יותר קטנה.
אני מאמין שלא הבנתי אותך נכון, אבל מה שהבנתי הוא שאתה אומר שקלעי של 25 נק׳ יקלע בין 23-27 נק׳, או שאתה מתכוון לבין 12.5 (תיאורטית כמובן) ל-50 (נשמע יותר הגיוני).
קלעי של 25 נק' למשחק יקלע לרוב 25 +-4-5 נקודות.
צריך איזון בחיים ,בכדורסל בניגוד לכדורגל יש מרווח תימרון .מה שצריך זה תוכנית קבועה עם שחקנים יציבים וכמה שחקנים שיוכלו להתפוצץ.תראו את קליבלנד ארווניג מוביל זה מתכון לאסון ,אבל שהוא כינור שני השמיים הם הגבול
לכדורסל אני הייתי ללוקח את היציב ולטניס את ה"גאון הבלתי יציב".
הסיבה לכך פשוטה: בכדורסל הוא אחד מסגל של חמישה/שמונה/תרייסר ואם אני יודע מה אני מקבל ממנו בכל יום נתון, אני יכול להתאים את שאר הסגל אליו.
בטניס או בכל ענף אישי אחר, ברור לי שהטוב לעולם לא היה זוכה בטורנירים גדולים, ולכן הייתי מעדיף את הגאון שיזכה פעם בשנה בטורניר גדול ויפשל באחרים.
וחוץ מזה, הרבה יותר קל לשפר יציבות מאשר גאונות.