בתור מי שמסקר את מיאמי עבור הופס ומנהל את ״הלוהט״, קהילת אוהדי מיאמי היט בישראל, קשה לי להעמיד פנים שאני מגיע לפריוויו הזה בלי דעה מוקדמת. אני אוהד מיאמי, אני רוצה שהקבוצה הזאת תצליח, וברור לי שאסתכל עליה אחרת מאוהד ניטרלי. ועדיין, האופטימיות שלי לקראת העונה הזאת לא נובעת מהיט קאלצ׳ר, מהעבר של המועדון או מהאמונה שאריק ספולסטרה מסוגל להפוך כל סגל לקונטנדר. אני אופטימי כי כשמסתכלים על הקבוצה שנבנתה במיאמי, פשוט יש שם הרבה מאוד כדורסל.

העונה שבה הבינוניות ניצחה

אין דרך יפה במיוחד להגדיר את העונה שעברה. היא הייתה כישלון. מיאמי סיימה במאזן 43- 39 ובמקום העשירי במזרח, הגיעה לפלייאין ולא הצליחה להגיע לפלייאוף. זה קרה למרות שהיא קלעה 120.9 נקודות למשחק, הנתון השני בטיבו בליגה, סיימה רביעית בריבאונדים עם 46.3 למשחק וחמישית באסיסטים עם 29.0. מצד שני היא ספגה 118.5 נקודות למשחק, רק במקום ה 22 בליגה במדד הזה. היו מספרים, היה כישרון, אבל בסוף לא הייתה קבוצה שלמה מספיק.

מבחינתי, הבעיה המרכזית הייתה ההיררכיה. באם אדבאיו, טיילר הירו ונורמן פאוול הם שחקנים מצוינים, אבל שלושתם מרגישים טבעיים הרבה יותר בתור כינורות שניים בקבוצה גדולה מאשר בתור החבורה שאמורה לסחוב אותך לאליפות. היו צעירים עם פוטנציאל, היו וטרנים טובים, הייתה התקפה שיכולה להתפוצץ בערב נתון, אבל לא היה שחקן אחד שמכריח יריבה לשנות סביבו את כל תוכנית המשחק.

גם מבחינה ניהולית הייתה תחושת החמצה. בדדליין שוב חיכינו לדג השמן, שוב דמיינו את יאניס, ובסופו של דבר מיאמי נשארה בלי מהלך גדול. בזמן אמת היה קל לבקר את פט ריילי ולשאול למה הוא שוב מחכה. בדיעבד, מתברר שהדייג הכי מנוסה באוקיינוס האטלנטי פשוט החליט לא לבזבז את הפיתיון על דג קטן.

ואז הגיע יאניס

הקיץ שינה את כל הסיפור. יאניס אנטטוקומפו ובובי פורטיס הגיעו ממילווקי, בעוד טיילר הירו, חיימה חאקז, קל׳אל וור וקספארס יאקוצ׳יוניס היו בין השחקנים שעזבו במסגרת השינויים הגדולים בסגל. נורמן פאוול גם הוא המשיך הלאה, ומיאמי למעשה פירקה חלק משמעותי מהקבוצה של העונה שעברה כדי לפתוח חלון חדש סביב יאניס.

זה לא היה מהלך זול, וזה גם לא שוד. מיאמי ויתרה על צעירים, עומק ונכסים כדי לקבל משהו שהיה חסר לה יותר מהכול, כוכב על אמיתי. בפעם הראשונה מאז שהתקופה של ג׳ימי באטלר החלה להתפרק, אין שאלה סביב מי הקבוצה הזאת בנויה. יאניס הוא הכינור הראשון, וכל השאר יכולים סוף סוף לחזור לתפקידים שמתאימים להם יותר.

אבל איפה הריווח?

זה הטיעון המרכזי נגד מיאמי החדשה, והוא לגיטימי. יאניס ובאם הם שני שחקנים אדירים, אבל שניהם רוצים לפעול באזור הצבע. למיאמי גם אין רכז על קלאסי, ולכן קל לדמיין משחקי פלייאוף שבהם היריבה מצופפת את האמצע ומכריחה את האחרים לנצח אותה מבחוץ.

רק שכאן בדיוק נכנסת הבנייה של הקיץ. טים הארדוויי ג׳וניור הגיע כדי לזרוק, קליי תומפסון הגיע כדי לזרוק, בובי פורטיס מסוגל לרווח מהעמדות הגבוהות, ואנדרו וויגינס כבר הוכיח שהוא מסוגל להעניש הגנות שמשאירות אותו פנוי. גם באם עצמו הפך בעונה שעברה לשחקן שמוכן הרבה יותר לקחת שלשות. אף אחד לא צריך לחשוב שהוא הפך פתאום לסטף קרי, אבל עצם העובדה שההגנה כבר לא יכולה להתעלם לחלוטין מהזריקה שלו עוזרת ליאניס.

קליי גם לא צריך לחזור להיות השחקן שהיה לפני עשור. מספיק שהמגן שלו מפחד לעזוב אותו. הארדוויי לא צריך לנהל התקפה. מספיק שהוא מקבל כדור אחרי החדירה של יאניס וזורק ללא היסוס. זאת בדיוק הסיבה שאני חושב שהדיון על חוסר הקליעה של מיאמי מעט מוגזם.

וזה ממש לא נגמר בחמישייה

אחד הדברים שאני הכי אוהב בסגל הזה הוא שספולסטרה לא יצטרך לחיות רק מהשמות הגדולים. ניקולה יוביץ׳ עדיין שם, ובגיל 23 הוא ממשיך להיות שחקן מסקרן בגלל השילוב בין גובה, יכולת להוביל כדור וקליעה. סימונה פונטקיו נותן עוד גוף גדול שיכול לרווח את המגרש, ודרו סמית יכול לתת דקות של הגנה, לחץ על הכדור ויציבות בקו האחורי. ניק ריצ׳רדס הגיע כדי לתת למיאמי סנטר אמיתי נוסף, משהו שמאפשר לבאם וליאניס לשחק בהרכבים שונים בלי שכל העומס בצבע ייפול עליהם. הסגל כולל גם את קשאד ג׳ונסון, מיירון גארדנר ושחקנים צעירים נוספים שינסו להילחם על דקות.

זה חשוב במיוחד במהלך עונה של 82 משחקים. קליי בן 36, הארדוויי בן 34 ויאניס כבר בן 31. מיאמי לא יכולה להרשות לעצמה להגיע למרץ כשהשחקנים המרכזיים שלה סוחבים עייפות של עונה שלמה. אם ספולסטרה יצליח לייצר רוטציה עמוקה ולמצוא תרומה אמיתית גם משחקנים מספר תשע, עשר ואחת עשרה, זאת יכולה להיות אחת הקבוצות הגמישות ביותר שהיו לו בשנים האחרונות.

והרוקי שמגיע עם אישור לזרוק

אסור גם להתעלם מריאן קונוול. מיאמי השיגה את הבחירה ה 37 בדראפט מאוקלהומה סיטי, ובחרה גארד בגובה 1.93 מטר שמגיע עם דבר אחד שכבר ברור מאוד בפרופיל שלו, הוא לא מפחד לזרוק.

בעונתו האחרונה בלואיוויל קונוול קלע 18.8 נקודות למשחק, אבל המספר היותר מעניין מבחינת מיאמי הוא 9.6 ניסיונות לשלוש בכל ערב. הוא קלע 3.29 שלשות למשחק, הנתון הטוב ביותר באזור שלו ואחד הגבוהים בכל כדורסל המכללות. האחוז באותה עונה היה 34.5, אבל שנה קודם לכן בקסבייר הוא קלע בערך 41 אחוז מבחוץ. כלומר, גם אם הוא עדיין צריך להפוך לקלע יציב יותר ברמת אן בי איי, מדובר בשחקן שהקליעה היא חלק מרכזי מאוד מהזהות שלו.

בליגת הקיץ כבר קיבלנו טעימה מהביטחון הזה, כולל משחק של 26 נקודות מול גולדן סטייט שבו קלע ארבע שלשות. אני לא מצפה ממנו להיכנס עכשיו ולשחק 25 דקות בכל ערב בקונטנדרית, אבל בסגל שבו יאניס מייצר כל כך הרבה תשומת לב בצבע, שחקן צעיר שמוכן לזרוק ברגע שהכדור מגיע אליו הוא חתיכת פרויקט מעניין.

דביון ופלה צריכים לעשות את הקפיצה

מבחינתי, דביון מיטשל הוא אחד השחקנים שהעונה הזאת תלויה בהם יותר ממה שנדמה. לא בגלל שהוא צריך להפוך לכוכב, אלא בגלל שמיאמי צריכה ממנו להפוך מרכז ששומר נהדר לרכז שגם באמת מנהל משחק. הוא צריך לדעת מתי יאניס צריך לקבל את הכדור, מתי להריץ פעולה עם באם, מתי להאט ומתי לתת לקבוצה לטוס קדימה. אם הוא עושה את הקפיצה הזאת, אחת החולשות הכי ברורות של הסגל הופכת להרבה פחות מפחידה.

ולצדו נמצא פלה לארסון, אולי אחד השחקנים שאני הכי סקרן לראות השנה. הוא סיים את העונה שעברה עם 11.4 נקודות למשחק, אבל אצלו המספרים אף פעם לא מספרים את כל הסיפור. הוא ההאסלר של הקבוצה. הוא רודף אחרי כדורים, נכנס בגוף, מגן, מוסר ועושה דברים שלא תמיד מגיעים לבוקס סקור. אפילו יאניס כבר הספיק להתרשם ממנו. אם הוא לוקח עוד צעד קדימה, מיאמי מקבלת שחקן רוטציה שמרגיש כאילו הוא נבנה במעבדה של ספולסטרה.

ההגנה היא המקום שבו אני באמת מתחיל להתלהב

אני לא מתכוון להכריז לפני משחק רשמי אחד שמיאמי היא ההגנה הטובה בליגה. זה צריך לקרות על הפרקט קודם. אבל מבחינת חומר הגלם, קשה למצוא הרבה קבוצות עם פוטנציאל הגנתי כזה.

יאניס ובאם באותו קו קדמי זה כמעט לא הוגן מבחינת האפשרויות שזה נותן לספולסטרה. שניהם יכולים להחליף, לעזור, לכסות שטחים עצומים ולהגן על הטבעת. וויגינס יכול לקחת כנפיים גדולות, דייוויון יכול להציק למובילי כדור, פלה נותן עוד גוף אגרסיבי ופיזי, וריצ׳רדס מאפשר לשחק גם עם סנטר טבעי מאחוריהם. יש כאן כלים להרכבים גדולים, קטנים, מהירים ופיזיים.

אני חושב שהקבוצה הזאת יכולה להיות בצמרת ההגנות בליגה, ואולי יותר חשוב מזה, היא בנויה לנצח גם כשהכדורסל מכוער. יהיו ערבים שבהם השלשות לא ייכנסו וההתקפה תיתקע. מיאמי עדיין יכולה לקחת משחק דרך הגנה, ריבאונד, פיזיות ועצירות בדקות האחרונות. בפלייאוף זה שווה המון.

ארבע עשרה דקות שהספיקו כדי להתחיל לדמיין

משחק הכנה הוא לא ראיה לשום דבר, אבל הניצחון 129- 105 על טורונטו בהחלט נתן הצצה נחמדה למה שהקבוצה הזאת יכולה להיות. יאניס שיחק 14 דקות בלבד וסיים עם 9 נקודות, 4 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. דווקא שבעת האסיסטים הם הנתון שאני לוקח מהערב הזה.

זאת הרי כל השאלה סביב הציוות הזה. מה יקרה כשההגנה תכניס עוד שני שחקנים לצבע כדי לעצור את יאניס? לפחות בהצצה הראשונה, התשובה הייתה ברורה. הוא לא ניסה להילחם בכל פעם בקיר, אלא מצא את השחקן הפנוי. הארדוויי נראה טבעי מאוד בתפקיד שלו, באם כבר זרק מבחוץ, פורטיס נתן עוד אפשרויות מהספסל, והקבוצה נראתה כאילו היא מבינה מה היא מנסה לבנות. זה עדיין אוקטובר, ולכן אין שום סיבה להשתגע. אבל בתור טעימה ראשונה, קיבלנו בדיוק את הדבר שרצינו לראות.

ויש גם דרך שבה הכול משתבש

עם כל האופטימיות, יש כאן סיכונים. חלק משמעותי מהרוטציה מבוגר, הבריאות של יאניס היא גורם קריטי, וההתאמה בינו לבין באם עדיין צריכה להוכיח את עצמה מול הגנות שמקבלות שבעה משחקים כדי ללמוד כל חולשה שלך. אם הקליעה נופלת, אם דביון לא מצליח לנהל את ההתקפה ואם הווטרנים מתחילים להרגיש את הגיל, אפשר בהחלט לדמיין עונה הרבה פחות נוצצת.

גם עומק הוא דבר יפה רק אם השחקנים באמת טובים מספיק בשביל לשחק בפלייאוף. ביולי קל להגיד שלספולסטרה יש 12 אפשרויות. במאי הוא יצטרך לדעת על אילו שמונה הוא באמת סומך. לכן קונוול, יוביץ׳, דרו וכל שאר החבורה הם לא רק קישוט מסביב לכוכבים. אחד או שניים מהם יכולים להיות ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה שבאמת מסוגלת לנצח ארבע סדרות.

התחזית שלי

בעונה הסדירה אני רואה את מיאמי מסיימת בין המקום השלישי לשישי במזרח. הטווח רחב בכוונה, כי הרבה מאוד תלוי בבריאות של יאניס וביכולת של ספולסטרה לנהל את העומס של הסגל המבוגר. אבל אחרי 43 ניצחונות ומקום עשירי בעונה שעברה, מבחינתי הציפייה הבסיסית ברורה, הגיע הזמן לצאת מהפלייאין. הקבוצה הזאת טובה מדי בשביל להגיע שוב לאפריל כשהעונה שלה תלויה במשחק אחד.

בפלייאוף, חצי גמר המזרח הוא מבחינתי יעד ריאלי לחלוטין. משם אני כבר מרשה לעצמי להיות אוהד. יאניס הוא לא האקס פקטור של מיאמי. הוא הכלי הכי גדול בארגז הכלים של אריק ספולסטרה. האקס פקטור האמיתי הוא מה שספו יצליח לעשות עם כל מה שנמצא מסביבו.

אני לא מבטיח גמר מזרח ובטח שלא טבעת. אבל אם מיאמי מגיעה בריאה לחצי גמר המזרח, נשארים שמונה ניצחונות עד אליפות. עם יאניס, באם, קליעה מסביבם, עומק אמיתי והגנה שיכולה להפוך כל סדרה למלחמת התשה, אני לא חושב שזה מופרך לדמיין.

בשנה שעברה היו למיאמי הרבה שחקנים טובים ולא מספיק תשובות. השנה יש לה סגל עמוק יותר, היררכיה ברורה יותר ובעיקר שחקן שכל יריבה צריכה להתחיל את תוכנית המשחק שלה בשאלה אחת.

איך עוצרים את יאניס אנטטוקומפו?