העיר שיקגו. מה נספר עלייך?

העיר שוכנת לה במדינת אילנוי שבצפון מזרח ארצות הברית, על גדת אגם מישיגן, ומאופיינת במזג אוויר קר וברוחות עזות (Windy city). שיקגו נחשבת לשלישית בגודל האוכלוסייה בארצות הברית. הראפר השנוי במחלוקת קנייה ווסט גדל בה, יש בה שתי קבוצות בייסבול, וקבוצת פוטבול בינונית. בשנים האחרונות העיר מככבת גם בתור המיקום של הסדרה המעולה "הדב", שם מתבלטת הסצנה הקולינרית של העיר – בראשה כריך הבשר האיטלקי המפורסם. ומסיבה לא מוסברת, העיר התאומה שלה בישראל היא פתח תקווה.

אבל בואו נהיה כנים, יש סיבה אחת לכך שאנחנו מכירים את שיקגו.

השיקגו בולס

אחד המועדונים המזוהים ביותר ברחבי העולם. כנראה כל ילד בכל מדינה יזהה את סמל השור הזועם והאדום. ריצה בלתי נשכחת בשנות התשעים, בהובלת מייקל ג'ורדן הענק ושותפיו לדרך סקוטי פיפן ודניס רודמן, תבעה את מקומו של המועדון בין הגדולים בכל הזמנים, עם 6 אליפויות באותו עשור, עד לפרישה של ג'ורדן ב-98' (פרישה זמנית, אבל בינינו, עזבו אתכם ממה שהגיע אחרי).

ומאז 98', מה עבר על המועדון המהולל?

התרסקות די מוחלטת ב-6 העונות הראשונות, שאחריהן הגיעה תקופה לא רעה של 3 שנות פלייאוף בהובלת הרכב של צעירים שהאריכו ימים בקבוצה (קירק היינריך, לואל דנג). אחרי זה עוד נפילה קטנה שהביאה אליהם את המשיח – דריק רוז.

רוז היה כל מה שאפשר לבקש – אתלט מסחרר, כוכב מלידה, והכי חשוב, תושב שיקגו במקור.

הוא לקח את שיקגו לריצה מלהיבה שנמשכה כמעט 6 שנים, במהלכן הבולס האמינו באמת ובתמים שאולי אפשר.

אבל פציעות של רוז ודומיננטיות מוחלטת של איזה שחקן בשם לברון ג'יימס גרמו לכך שהשיא המוחלט של הקבוצה המעולה של הבולס היה גמר מזרח ב-2011 (אותה עונה בה רוז זכה בתואר ה-MVP הצעיר בהיסטוריה).

ומאז, מה?

התחיל בשיקגו עידן שאני קורא לו עידן השיממון – לא גרועים מספיק כדי להביא עוד כישרון ענק, לא טובים מספיק כדי להיות מעניינים. שיקגו ביקרה בפלייאוף פעמיים (פעם אחת בימי ג'ימי באטלר המאוחרים, ופעם אחת באיזו עונה נשכחת עם דמאר דרוזן). הם ביקרו בטורניר הפלייאין 3 פעמים, ובאף אחת מהפעמים לא העפילו לפלייאוף.

ובעיקר, נשכחו לאט לאט, ירדו מרלוונטיות לחלוטין, התקשו להתחייב לבנייה מחדש, ולא ידעו מתי לשחרר שחקנים שערכם יורד לאט לאט כבר שנים.

אבל הקיץ רוחות שינוי החלו לנשוב בעיר הרוחות.

ונשאלת שאלה – האם תפסנו כיוון?

בואו נגלה.

השנה שהייתה?

מישהו זוכר ששיקגו פתחה את העונה שעברה במאזן הכי טוב שלה מאז עונת 97'?

גם אני לא.

אבל בתחילת העונה הקודמת, בהובלת ג'וש גידי ומאטאס בוזליס הצעירים עם עוד כמה מוותיקי שיקגו (ניקולה ווצ'ביץ' וקובי וויט), הבולס ניצחו את חמשת המשחקים הראשונים ונראו ממש מעולה. היה כמעט ריח של תקווה באוויר. אולי באמת לא צריך ריבילד?

(גידי ובוזליס – שיהיו בריאים)

התשובה כמובן, הייתה שצריך.

שיקגו שוב שקעה לבינוניות הרגילה, והעונה הם אפילו לא העפילו לפלייאין. סיימו במקום ה-12, במאזן אפור של 31 ניצחונות ו-51 הפסדים, כולל רצף של 11 הפסדים באמצע העונה.

תכלס, נשמעת כמו עוד עונה מסריחה שהלכה לפח, עם מאזן לא גרוע מספיק כדי להרוויח את אחת הבחירות הראשונות בדראפט.

אז מה בכל זאת השתנה?

קודם כל ארתוראס קרנישובס ומארק אוורסלי, שניהלו את הקבוצה, פוטרו לקראת סוף העונה. במקומם הביאו את ברייסון גרהאם (שעשה מספר תפקידים ברחבי הליגה).

הם פיטרו גם את בילי דונובן, המאמן הוותיק, והביאו במקומו את מיודענו טיאגו ספליטר (שהוא לא גדול המאמנים, כך נראה, אבל אולי עוד ישתפר בעתיד).

במהלך העונה, הקבוצה נפרדה מרוב השחקנים הוותיקים שעוד נותרו בקבוצה – ווצ'ביץ', דוסומו, קובי וויט, וקווין הורטר. אומנם לא הרוויחו עליהם הרבה כמו שיכלו בשנים עברו, אבל לפחות היה נראה שתפסו כיוון מסויים. מאוחר מדי, מעט מדי, אבל – יש כיוון.

מה השתנה בקיץ?

קודם כל, הדג הגדול, והסיבה העיקרית שבגללה ישנה רוח של תקווה – כיילב ווילסון.

איכשהוא, התמזל מזלה של שיקגו והיא קפצה עד לבחירה הרביעית בדראפט. ובדראפט שבו ברור מאוד שמי שמקבל את אחת מארבע הבחירות הראשונות זוכה בענק.

ואכן כך קרה. אמנם שיקגו לא זכו בדיבנטסה, פיטרסון או בוזר, אבל כיילב ווילסון זה אחלה פרס ניחומים – אתלט ענק, אישיות חיובית, וכשרון גדול – ווילסון נראה כמי שמוכן לקבל קבוצה, ולהיות הפנים שלה לשנים הקרובות, וביצועיו בליגת הקיץ הרשימו עד מאוד.

(ווילסון משמאל, גרהאם מימין)

מה עוד השתנה?

הגיעו – נורמן פאוול, ניק קלאקסטון, דיילין סוואין (הבחירה ה-15).

עזבו: – לא מישהו משמעותי.

בגדול, קיץ משונה מעט. מצד אחד התחייבו שיקגו להרכב צעיר, לכוכב חדש ולאופי של קבוצה שנבנית מחדש – ומנגד החתימו שחקן כמו פאוול, בדיוק מגיע מעונת אולסטאר ראשונה בקריירה בגיל 32. או ניק קלקסטון, שהוא שחקן לא רע בכלל שלא שיחק כדורסל משמעותי כבר כמה שנים, ודי מחפש כיוון. שניהם שחקנים טובים, אבל האם זה בדיוק מה שהקבוצה צריכה בשלב הזה?

(פאוול, אחלה של סקורר)

סגל

גארדים – ג'וש גידי, נורמן פאוול, טרה ג'ונס, רוב דילינגהם

פורוורדים – מאטאס בוזליס, כיילב ווילסון, דיילין סוואין, אייזיק אוקורו, פטריק וויליאמס, לאונרד מילר

סנטרים – ניק קלאקסטון, זאק קולינס, ג'יילן סמית'

קבוצה נחמדה, אין מה להגיד. גידי הוא אחלה של רכז, גדול, חזק, מוסר טוב. טרה ג'ונס הוא יד יציבה ורכז סבבה לגמרי. פאוול הוא סקורר נהדר, ודילינגהם הוא בעיקר הימור, והתקווה היא שהוא יצליח להפגין קצת מהכישרון שהראה ברמת המכללות.

בוזליס הוא הבטחה, שחקן אגרסיבי, שומר טוב, פייטר, ועם קליעה משופרת נראה שהוא מתפתח בכיוון טוב. ווילסון, כאמור, הוא הפנים החדשות של הקבוצה, והתקווה הגדולה שהם בכיוון חיובי אחרי שנים חשוכות.

סוואין, לעומת ווילסון, התקשה מאוד בליגת הקיץ, והעלה כמה סימני שאלה. אבל סגנון המשחק שלו אמור להשתלב יפה בליגה.

לגבי מצבת הסנטרים, קלקסטון שחקן טוב, קולינס וסמית' סבירים, אך אינם שחקנים שאפשר לבנות עליהם לטווח הרחוק.

התחזית

אופטימי – הכל מתחבר, ווילסון כבר מההתחלה נראה כמו כוכב, ומסתדר עם הקצב של השחקנים הטובים שסביבו. בוזליס עושה את הקפיצה, ומסיים כאולסטאר לראשונה בקריירה. שיקגו מעפילה לפלייאוף מהמקום השישי, ומודחת בסיבוב הראשון.

פסימי – ווילסון נפצע מוקדם, בוזליס לא מצליח לעשות את הקפיצה, קלקסטון ופאוול שמשחקים על חוזים גדולים יותר פוגעים בהתפתחות של הצעירים, ושיקגו קורסת לתוך עצמה בשנית.

ריאלי – עונת מעבר. הם שוב לא יהיו טובים מספיק כדי להעפיל לפלייאין (בטח שלא במזרח החזק של השנה), אבל הם גם לא יהיו הקבוצה הכי גרועה בליגה. ווילסון יהיה טוב ולא יציב, ויראה ניצוצות של הבטחה. יסיימו עונה עם כמה מחמאות אבל לא מעבר במאזן של 29-53.

בקיצור, שיקגו בולס. עוד עונה בלי המון ציפיות. אבל הדברים השתנו, סוף סוף. ואולי, אחרי שנים רבות בחוסר רלוונטיות מוחלט – שיקגו תתחיל מחדש.