בגזרה האיטלקית – מחזיקת הסופר קאפ האיטלקי מילאנו מקווה שאולי מנטרת הקראמה והנאחס תשבר הפעם בעוד שסגניתה וירטוס מציגה סגל עם ניסיון יורוליג דליל ביותר. בגזרה הצרפתית – פריז ממשיכה להלל את ההתקפה ולהזניח את ההגנה, והפרויקט של וילרבאן משלים התאוששות קלה מקריסת המגדל.

מילאנו

את ניצני הלוזריות של המועדון המעוטר ביותר באיטליה כבר ניתן היה לזהות באותו משחק היסטורי העונה לשם נס מילאנו שאין צורך להכביר מה קרה באותו משחק. מרגע לאחר אותו מאורע מילאנו הספיקה להפסיד את סדרת ההצלבה מול מכבי ת"א, לראות מהבית את הפיינל פור שאותו היא מארחת מהבית, לנשור ליורוקאפ, 4 פעמים לסיים מחוץ לעשירייה לעומת פלייאוף אחד ופיינל פור אחד בעונת הקורונה. כמעט בכל קיץ הכסף שם, השמות שם, והתחושה היא שעוד רגע זה מתחבר — ואז מגיע מבחן התוצאה ומחזיר הכול לקרקע. לא משנה כמה שחקני NBA וכוכבי יורוליג נוחתים, תקציבים מהגבוהים ביבשת, ובסוף שוב עונה שנגמרת מוקדם מדי או סדרה שבה ההיריבה מגחעה לטרוף ומילאנו בגדר משתתפת. מעל הכול נמרחה במשך שנים סאגת מסינה, כשגם כשהיה ברור שהפרויקט דורך במקום, התעקשו עוד קצת ועוד קצת, כאילו הבעיה היא תמיד הפציעה הבאה או השחקן שעוד לא הגיע. בסוף נשאר מועדון שמבזבז כבר יותר מדי זמן וכסף על הניסיון להוכיח שהוא שייך לטופ, במקום פשוט להיות שם. אז נדמה שגם השנה יחזיקו אצבעות שזה הולך להשתנות ושאר הליגה תמשיך להחזיק אצבעות לצחוק בפרצוף של מועדון לוזרי ולקטוף ממנו ניצחונות במהלך העונה.

פנים חדשות:

עמדה 1 מתחזקת בדבון הול (31, 1.96) שחוזר לקדנציה נוספת ו-דריוס תומפסון (31, 1.93) – שני רכזי יורוליג עם כל החבילה שהקריירה שלהם לא התניעה. גם אר ג'יי קול (27, 1.85) יסייע לשניהם בהובלת הכדור ו-גריסון מת'יוס (29, 1.96) העונה להגדרה "צלף אמריקאי" מגיע בשביל לייבא את השלשות גם לאירופה.

אין הרבה, אולי בכלל, גארדים ביורוליג עם סט יכולות שכולל הכל. הגנה, לחץ על הכדור, יכולת חדירה, יכולת מסירה, התמצאות וקליעה טובה. דבון הול הוא אחד שבורך בכל האלמנטים אבל גם קולל בחוסר מזל בבחירת הקבוצה המתאימה לשחקן שהוא. בכל תחנה אליה הגיע, הוא לא הצליח למצוא את הנישה שלו, להתברג כמו שצריך ולהוציא מן הכוח אל הפועל את השחקן האדיר שהוא יכול להיות. עכשיו כשהוא חוזר לקבוצה שגם בה בין השאר הוא לא פרח – הוא ינסה להמציא את עצמו מחדש.

גם אצל תומפסון, שכבר נדמה היה שמצא את מקומו ביורוליג אחרי עונה מדהימה בבאסקוניה – העסק נתקע ומאז די עומד במקום. עונות חלשות ובעיקר לא יציבות באנדולו ובוולנסיה הורידו אותו מהמסלול בדיוק כשנדמה היה שהוא בדרך להתקבע כרכז בכיר ביבשת. היכולת עדיין שם — גודל, קצב, חדירה ומסירה ברמה גבוהה — אבל בשנים האחרונות הוא פשוט לא הצליח לחבר את זה לעונה שלמה טובה. אולי העונה זה יחזור.

בשונה מהם, אר ג'יי קול מגיע אחרי מסלול הרבה יותר נקי כלפי מעלה. הוא התחיל בלבריו ביוון, עבר דרך ריטאס וילנה ושם כבר בלט מאוד בליגת האלופות עם 15.1 נקודות למשחק ו־43.9% לשלוש, ובעונה האחרונה בוונציה המשיך בקו הזה גם ביורוקאפ. הוא רכז קטן אבל מאוד ישיר, כזה שחי על חדירה, פיק אנד רול וקצב גבוה, ובניגוד להול ותומפסון הוא מגיע למילאנו כשהקריירה שלו דווקא במגמת עלייה. כרגע הוא לא אמור להיות האיש המרכזי, אבל יש לו בדיוק את הפרופיל של שחקן שיכול לנצל הזדמנות ולגנוב לעצמו יותר דקות ממה שתוכנן.

את עונת 23/24 סיים גריסון מת'יוס במקום ה-4 באחוזים לשלוש ב-NBA עם לא פחות מ-44%. מעבר לקליעה הוא לא מביא יותר מדי. הוא לא יוצר גדול, לא מנהל משחק ולא שחקן שמוסיף הרבה עם הכדור. אבל אם הזריקה שלו תעבור כמו שהיא, מילאנו לא צריכה ממנו הרבה מעבר לזה. מספיק שכמה שלשות ייכנסו ברצף כדי שההגנה תתחיל להידבק אליו מהרגע הראשון.

לעמדת הסמול מצטרף ג'ייסון בארנל (29, 2.01) שהיה מחוזר מאוד אחרי מכבי ת"א לאורך זמן. בארנל הוא שחקן יעיל מאוד, כזה שלא צריך הרבה זריקות כדי להגיע לנקודות שלו. הוא בוחר טוב את המצבים, קולע באחוזים טובים מבחוץ, מסיים טוב כשהוא מגיע לצבע ובדרך כלל לא כופה יותר מדי. זאת בדיוק הסיבה שהוא הפך בשנים האחרונות לשם מאוד מבוקש גם מחוץ לאיטליה, למרות שבחר להישאר במגף.

לעמדת הפאוור פורוורד מגיע שם ענק בדמותו של אלק פיטרס (31, 2.06) ואיתו גם ניקולה אקלה (30, 2.03) שסוג של חוצה את הכביש מהיריבה בולוניה.

הגיע הזמן. אחרי ארבע עונות באולימפיאקוס, אלק פיטרס סוף סוף יוצא מהחיים בצילו של סשה וזנקוב ומקבל קבוצה שבה הוא אמור להיות ה־4 הפותח בלי כוכבית. וזה לא שפיטרס לא הוכיח שהוא מסוגל ליותר — להפך. בעונה שבה וזנקוב היה ב־NBA הוא כבר הראה מה קורה כשנותנים לו דקות ותפקיד, וגם כשחזר לספסל נשאר אחד השחקנים היעילים ביורוליג: קליעה כמעט אוטומטית כשהוא פנוי, תנועה חכמה בלי הכדור, סיומת טובה סביב הטבעת וכמעט אפס שטויות מיותרות. באולימפיאקוס זאת הייתה פריבילגיה כמעט לא הוגנת; רוב קבוצות היורוליג היו שמחות שפיטרס יהיה ה-4 הראשון שלהן, ובפיראוס הוא מצא את עצמו עולה מאחורי וזנקוב ומנסה להספיק להשפיע בתוך דקות מוגבלות. במילאנו הוא אמור לקבל הרבה יותר כדורים, הרבה יותר דקות ובעיקר פחות סיבות להסתכל לספסל אחרי טעות אחת. הכישרון שלו מתאים בדיוק לשחקן שיכול לפרוח ברגע שמפסיקים להתייחס אליו כאל מותרות. השאלה היחידה היא למה, אחרי שחיכה כל כך הרבה זמן להזדמנות להיות סוף סוף ה־4 של קבוצה, הוא החליט שהמקום להגשים בו את החלום הוא דווקא בית הקברות האחרון לקריירות מבטיחות שנקרא מילאנו.

ניקולה אקלה מגיע ממקום הרבה פחות נוצץ. בבולוניה הוא התרגל להיות זה שעושה את העבודה השחורה, לשמור ולסגור לריבאונד. במליאנו הוא יקבל חלק מדקות המנוחה הקצרות של פיטרס.

מוזס רייט (27, 2.07) הוא עוד שם ענק שנוחת ישר לעמדת הסנטר. מי שפילס את דרכו כגיבוי לא מוכר שנחת באולימפיאקוס משום מקום לאחד השמות המבוקשים ביבשת – עשה את זה בעיקר בזכות האתלטיות, האגרסיביות והיכולת שלו לסיים כמעט כל דבר שמגיע אליו באזור הטבעת. הוא לא סנטר שצריך הרבה תרגילים בשבילו ולא אחד שיחיה עם הגב לסל, אבל הוא רץ נהדר, חוסם, קופץ לריבאונד ומשחק מעל הטבעת ברמה שמעטים ביורוליג מסוגלים לה. עכשיו, אחרי שכבר הוכיח שהוא שייך לרמה הזאת, הוא מגיע למילאנו לא בתור הפתעה נחמדה אלא כאחד שאמורים לבנות עליו באמת.

חמישייה מסתמנת:

PG: דבון הול/דריוס תומפסון (אר ג'יי קול, דייגו פלקאדורי)

SG: גריסון מת'יוס (מרקו גודוריץ', סטפנו טונוט)

SF: לאנדרו בולמארו (ג'ייסון בארנל)

PF: אלק פיטרס (גיאמפולו ריצ'י/ניקולה אקלה)

C: מוזס רייט (דווין בוקר, עוסמאן דיופ)

דירוג העמדות:

עמדת הרכז: 7/10- הול ותומפסון רכזים איכותיים שיכולים לתרום כל אחד בכל ערב נתון אם תפתח להם הצ'אקרה. קול מהספסל יוכל לחצוב את הדקות שלו אם לא ילך להם ופלקאדורי לא צפוי לקבל דקות יותר מדי.

עמדת הקלע: 6/10- מת'יוס יתן את השלשות שלו אבל שם זה בגדול יסתכם, גודוריץ' שחקן טוב אבל כבר די מעבר לשיא וטונוט גם לא צפוי לתרום יותר מדי.

עמדת הסמול פורוורד: 6/10- בולמארו שחקן מגוון אבל נוטה להתפזר ובארנל יצטרך להוכיח את עצמו לראשונה ביורוליג.

עמדת הפאוור פורוורד: 6/10- פיטרס נהדר ויתרום בערך 30 דקות בעמדה שלו, אבל ריצ'י ואקלה הם לא קרובים ללהיות גיבויים רציניים לרמות האלה.

עמדת הסנטר: 7/10- מוזס רייט הוא מהסנטרים הטובים ביבשת כיום בעוד שבוקר הוא עוד שחקן שמעבר לשיא (אופציה לא רעה כסנטר שני). דיופ מעולם לא הצליח לתפוס מקום.

תחזית: מקום 13

פיטרס. חיה שמשתחררת מהכלוב.

וירטוס בולוניה

אצל בולוניה אין את הפער הקומי בין השמות לתוצאות שיש במילאנו, אבל גם שם כבר כמה שנים מרגישים שהמועדון תקוע איפשהו באמצע. מספיק טוב כדי להקשות על כל קבוצה, מספיק עמוק כדי להיראות מסוכן על הנייר, אבל רחוק מלהיות באמת חלק מהחבורה שסביבה נבנה המאבק בצמרת. בעונה שעברה זה שוב נגמר במאזן שלילי ביורוליג, והקיץ הביא איתו עוד שינוי כיוון עם אלכס מומברו על הקווים וסגל שעבר לא מעט תזוזות. מה שמעניין הפעם הוא שהקבוצה פחות בנויה על שמות מוכרים מהעבר ויותר על ניסיון למצוא שחקנים שעדיין יש להם לאן לעלות. יש שם כמה הימורים, כמה שחקנים שמגיעים אחרי עונות טובות בליגות אחרות, והרבה פחות תחושה של "עוד סיבוב עם אותו גרעין". אם זה יתחבר, בולוניה יכולה להיות הרבה יותר לא נעימה ממה שהסגל שלה משדר במבט ראשון, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד: כרגע זה נראה בדרך לעוד עונה שבה היא תנצח כמה גדולות בבית ובחלומות הוורודים תבלה את רוב הזמן בלרדוף אחרי הפלייאין.

פנים חדשות:

הקו האחורי משנה את פניו לגמרי עם הגעתם של מרכוס קאר (27, 1.88) אקס גליל עליון, ו-ראשיד בלו (23, 1.83) לעמדת הרכז. את עמדת הקלע יפקדו טרנט פרייזר (28, 1.88) הרקדן מזניט, וונדל מור (25, 1.96), והשחקנים המקומיים – דוידה קסארין (23, 1.97) ו-תומאסו בלדאסו (28, 1.90).

מרכוס קאר מגיע לבולוניה אחרי שכבר עשה לעצמו שם בישראל, תחילה בהרצליה ואחר כך בגליל עליון, שם קיבל הרבה יותר אחריות והראה שהוא מסוגל גם לייצר נקודות וגם לנהל משחק. משם הוא עבר לווירצבורג והמשיך לעלות מדרגה, עם עונה מצוינת בגרמניה ובליגת האלופות שבה היה אחד הגארדים הבולטים של הקבוצה. הוא רכז מהיר, אגרסיבי עם הכדור ומסוגל להגיע לצבע, אבל לא רק סקורר – המספרים שלו בווירצבורג הראו שגם ניהול המשחק והמסירה התקדמו משמעותית.

לצידו, מי שפרץ בגיל מאוד צעיר הוא ראשיד בלו, שהוא אחד השמות היותר מסקרנים בסגל הזה דווקא בגלל שהפריצה שלו הגיעה מהר מאוד. בעונה הראשונה שלו באנטוורפן הוא היה המנוע של קבוצה שלקחה טרבל היסטורי, כולל שבירת רצף של 14 אליפויות של אוסטנד, וסיים גם כ־MVP של סדרת הגמר. הוא קטן אבל מאוד אגרסיבי גם כן, חודר הרבה, מייצר לאחרים בקצב גבוה וגם יודע ללחוץ על הכדור ולגנוב. הקליעה מבחוץ הייתה טובה לאורך העונה המקומית, אבל פחות יציבה באירופה, כך שהשאלה הגדולה היא כמה מהמשחק החופשי והדומיננטי שלו יישאר כשהרמה והקצב עולים ביורוליג.

במשך ארבע עונות הפך טרנט פרייזר משם אלמוני לגארד המרכזי בזניט, קיבל את סרט הקפטן ובשנה האחרונה סיים עם 12.7 נקודות ו־5.3 אסיסטים למשחק ב־VTB. יש לו יד טובה מבחוץ, הוא יודע לשחק פיק אנד רול ולייצר לאחרים, ובעיקר כבר הוכיח שהוא מסוגל להיות שחקן מוביל בקבוצה שרצה גבוה. עכשיו מגיע המבחן האמיתי, כי כל הריקודים האלה ברוסיה נראו טוב מאוד, אבל היורוליג זאת במה אחרת לגמרי וצריך לראות כמה מזה שורד כשההגנות גדולות, חכמות וצפופות יותר.

וונדל מור הוא הימור מסוג אחר. שחקן שהגיע ל־NBA בעיקר בזכות ההגנה, הגוף ומוטת הידיים והרגליים החריגה שלו, אבל כמעט לא הצליח לייצר שם תפקיד יציב. בהתקפה הוא פחות מלוטש, במיוחד ביצירה לעצמו וקליעה יציבה, ולכן באירופה יהיה מעניין לראות אם יצליח להפוך את האתלטיות וההגנה לבסיס של שחקן רוטציה אמיתי ולא להישאר רק שומר טוב שנזרק מדי פעם מהספסל.

קסארין עדיין מגיע יותר כפוטנציאל מאשר כשחקן שאמור להחזיק תפקיד גדול כבר עכשיו. יש לו גודל טוב לעמדה, הוא קורא את המשחק לא רע ויודע להגיע לנקודות גם בלי להיות קלעי מובהק, אבל עדיין חסרה שם יציבות כדי לסמוך עליו לאורך זמן. בבולוניה יקוו בעיקר שהמעבר לרוטציה עמוקה יותר יעזור לו להפוך את הכישרון לדקות אמיתיות.

בלדאסו הוא בדיוק מסוג השחקנים שיכול לשנות קצב בלי הרבה זמן על הפרקט. בנבחרת איטליה זה כבר יצא ממנו לא פעם, ובקיץ האחרון הוא אפילו התפוצץ ל־29 נקודות ב־17 דקות מול קרואטיה, כולל 7 שלשות. הוא לא תמיד יציב', אבל עשוי להיות נשק מעניין מהספסל.

לעמדת הפאוור פורוורד נכנסים אקס הפועל ת"א נוסף – קסלר אדוארדס (26, 2.04) ו-בובי קלינטמן (23, 2.05).

המשחק הטוב ביותר של אדוארדס בעונה הקצרה שלו באדום הגיע במשחק מספר 3 בסדרת הפלייאוף נגד ריאל מדריד, שם הוא אמנם קלע רק 5 נקודות, אבל לקח 10 ריב', הוסיף אסיסט, חטיפה וחסימה ב־30 דקות ובעיקר הגנת אחד על אחד יוצאת סופן וסיים עם מדד 15 בניצחון של הפועל. וזה פחות או יותר הסיפור איתו. הוא לא צריך הרבה זריקות כדי להיות מורגש. הערך שלו מגיע מהגודל, מהריבאונד ומהיכולת לתת דקות טובות גם בלי שההתקפה עוברת דרכו.

קלינטמן לעומתו, הרבה יותר נוח עם הפנים לס ומסוגל יותר לקלוע מבחוץ כך שהמשחק איתו פחות צפוף והרבה פחות תלוי בפיק אנד רול קלאסי. הוא עדיין לא מוצר מוגמר, אבל היכולת שלו לשחק גם כמו פורוורד ולא רק כמו גבוה הופכת אותו לכלי מאוד מעניין ברוטציה.

את עמדת הסנטר סוגר אחד ממצטייני מחזיקת היורוקאפ הטרייה בורג – קווין קוקילה (25, 2.05). הוא חי מריבאונד התקפה, תנועה לצבע וסחיטת עבירות, ובעונה האחרונה גם העלה את התרומה שלו בריבאונד ובהגנה על הטבעת. ביורוקאפ זה כבר עבד יפה מאוד, ועכשיו המבחן הוא אם אותה פיזיות ואותה יעילות יישארו אפקטיביות גם מול גבוהים גדולים ומנוסים יותר ביורוליג.

חמישייה מסתמנת:

מרכוס קאר (ראשיד בלו, דניאל האקט)

טרנט פרייזר (וונדל מור, תומאסו בלדאסו, דוידה קסארין)

דרק אלסטון ג'וניור (פרנצ'סקו פרארי)

קסלר אדוארדס (בובי קלינטמן)

מומו דיוף (קווין קוקילה, אליו דיארה)

דירוג העמדות:

עמדת הרכז: 5/10- גם קאר וגם בלו מגיעים אחרי עונות טובות מאוד בליגות המקומיות אבל בלי שום ניסיון יורוליג. להאקט יש ניסיון והרבה אבל כבר מבוגר מאוד ולא ממש משמעותי.

עמדת הקלע: 4/10- פרייזר אחרי עונה מצוינת אבל בזניט אבל בלי שום ניסיון מעבר לגבולות רוסיה. מור יתן הגנה אבל מוגבל מאוד התקפית וקסארין ובלדאסו לא ממש אמורים להיות גאנרים.

עמדת הסמול פורוורד: 5/10- אלסטון עשה קפיצה יפה לאורך עונת הרוקי שלו וצפוי להמשיך אותה. פרארי, מאז שזכה בתואר ה-MVP אם נבחרת העתודה של איטליה, לא מצליח לממש אפילו חלק מהפונטציאל שיש לו. אולי העונה נראה משהו.

עמדת הפאוור פורוורד: 4/10- אדוארדס יתן סייז והגנת אחד על אחד טובה על הגבוהים, קלינטמן ינסה יותר לסייע בהתקפה, אבל גם כאן יש הרבה חוסר ניסיון ובשר.

עמדת הסנטר: 6/10- דיוף הוכיח שהוא סנטר יורוליג אנדרייטד והשנה הוא אמור לעשות עוד קפיצה ולהיות עוד יותר טוב, קוקילה יביא את האיכויות שלו מבורג ודיארה הגנה שגם לא מוערכת מספיק בדקות המשלימות. זו העמדה שאיכשהו משאירה את בולוניה בתמונה.

תחזית: מקום 17

פרייזר, בלו וקאר. עונות טובות בליגות המקומיות.

פריז באסקט

כשהמועדון נכנס לעונת הבכורה ההיסטורית שלו רק לפני שנתיים, אף אחד לא ציפה לכניסה דרמטית ואגרסיבית במיוחד. איכשהו, כמעט בלי שאף אחד שם לב, הכול התחבר בחצי הראשון של העונה: טי.ג'יי שורטס ניהל את העסק, פריז בילתה לא מעט זמן במקום הראשון ובשלבים מסוימים אפילו שיחקה את הכדורסל הכי טוב ביבשת. הקצב היה מטורף, הכדור זז, כולם רצו, והיריבות פשוט לא הצליחו לעמוד בזה. הבעיה היא שמאז נדמה שפריז קצת התאהבה בסיפור של עצמה. היא עדיין מהירה, עדיין מיוחדת ועדיין מסוגלת לפרק קבוצה שתזלזל בה בערב טוב (מכבי זוכרת?). אבל ההגנה כמעט לא קיימת ודי מוזנחת לחלוטין והמשחק לעיתים נהיה מבולגן מדי. והתחושה היא שהיא ממשיכה לרכוב על מעמד האנדרדוג במקום לעשות את הצעד הבא ולהפוך מקבוצה מגניבה לקבוצה באמת שלמה שמסוגלת לשאוף למקומות התחרותיים.

פנים חדשות:

פרנק ניליקינה (28, 1.94) מגיע לאייש את עמדת הרכז במקומו של ג'סטין רובינסון, וגם הקומבו גארד – סקורר טייסון אטיין (27, 1.84) מגיע לחזק את הקו האחוריץ

אנשים כבר כנראה הספיקו לשכוח שניליקינה סיים את אליפות אירופה עד גיל 18 ב־2016 כ־MVP, אחרי טורניר שבו צרפת זכתה בזהב והוא קינח עם 31 נקודות ו־7 שלשות בגמר מול ליטא. אז הוא נראה כמו רכז עם גודל, קליעה, מסירה וביטחון, אבל ב־NBA הצד ההתקפי הזה הלך ונעלם. הקליעה לא התייצבה, הוא כמעט לא קיבל חופש לייצר, ובהדרגה כל הטיקט שלו הפך להיות הגנה על הכדור, אורך ולחץ על גארדים. זה הספיק כדי להשאיר אותו בליגה כמה שנים, אבל לא כדי להזניק את הקריירה שלו באמת. עכשיו, אחרי שגם בניסוי הכלים בפרטיזן ובאולימפיאקוס זה לא ממש צלח, השאלה היא אם אפשר להחזיר ממנו קצת מהשחקן שהיה לפני שה־NBA צמצם אותו כמעט רק לתפקיד הגנתי והאם כבר לא מאוחר להפריח את הקריירה חזרה למעלה.

טייסון אטיין הוא קודם כל סקורר, מהסוג שיכול להיכנס מהספסל ולייצר נקודות מהר מאוד. יש לו ביטחון, יד טובה ויכולת לקחת על עצמו. מצד שני, ביורוליג הוא עדיין סימן שאלה גדול, לא כי חסר כישרון, אלא כי עוד לא ראינו אותו מחזיק תפקיד כזה לאורך זמן ברמה הזאת ומעבר לג'י ליג ודקות מעטות ב-NBA.

מצטיין הבועה טי ג'יי וורן (33, 2.03) מגיע משום מקום לתחנה האירופית הראשונה ואולי האחרונה בקריירה שלו ומצטרף לעמדת הסמול. לעמדת ה-4 מצטרפים אליזה ג'ונסון (30, 2.06) עם ניסיון NBA גם כן ו-מאוזיניה פררה (26, 2.03) הברזילאי.

טי ג'יי וורן הוא שם שקשה לראות בלי להיזכר מיד בבועה של 2020, אז הוא נכנס לרצף כמעט לא הגיוני עם 53 נקודות מול פילדלפיה, עוד משחקים של 30+ והפך לכמה שבועות לאחד הסקוררים החמים ב־NBA. מאז הפציעות קטעו לו את התנופה והוא אף פעם לא באמת חזר לאותו מעמד. עכשיו השאלה היא האם מדובר בעיקר בשם נוסטלגי עם סיפור טוב, או שעדיין נשאר שם מספיק מהסקורר ההוא כדי לתת משהו אמיתי ביורוליג.

ג'ונסון הוא קודם כל ריבאונדר חריג לפורוורד, וזה בערך הדבר הראשון שקופץ בכל תחנה שבה קיבל דקות אמיתיות. ב־NBA הוא אף פעם לא הצליח להתבסס, אבל בפרקי זמן שבהם שיחק יותר ראו שחקן שחי על לוחות, תנועה בלי כדור וסיומות קרובות לטבעת. בג׳י ליג המספרים כבר קפצו לרמות של כמעט דאבל־דאבל אוטומטי, כולל עונות של יותר מ־12 ריבאונדים למשחק. הוא גם מוסר לא רע בכלל לגודל שלו, כך שהוא לא רק “שחקן אנרגיה”. מצד שני, הקליעה מבחוץ תמיד הייתה נקודת חולשה ברורה, ולכן בפריז הערך שלו יהיה תלוי מאוד בכמה הם יצליחו להשתמש בו בלי לחנוק את הריווח.

פררה הוא בעיקר הימור על אתלטיות ופוטנציאל. בליגת הקיץ הוא הראה כמה דברים יפים בריבאונד, בריצה למגרש הפתוח ובסיומות באזור הטבעת, והצליח לבלוט גם בלי שהכדור היה אצלו הרבה. ביורוליג הוא עדיין יצטרך להוכיח שיש שם מעבר לכלים הפיזיים, אבל לפריז זה מסוג ההימורים שמתאים לקחת.

חמישייה מסתמנת:

PG:פרנק ניליקינה (נדיר היפי)

SG: טייסון אטיין (ג'ארד רודן, סבסטיאן הררה)

SF: טי ג'יי וורן (ג'רמי מורגן)

PF: אליזה ג'ונסון (לאופולד קבאלייה, מאוזיניה פררה, דלטון הומס)

C: מומו פאיה (אלאן דוקוסי)

דירוג העמדות:

עמדת הרכז: 6/10- ניליקינה יצטרך לעשות צעד העונה ולהראות שהוא מסוגל להוביל קבוצה מהחמישייה. אם זה לא יעבוד היפי יכנס לעמדת הרכז וימשיך להיות סקורר מפלצתי וגם ליצור, מה שיכול להוביל להרבה בלאגן. הם ישחקו בהרכבים שונים גם ביחד.

עמדת הקלע: 5/10- אטיין יביא את הנקודות שלו אבל ספק אם יסתגל לבמת היורוליג כמו שצריך. רודן יסייע בתפוקה גם, הררה קצת שלשות אבל חוץ מזה אין כאן עומק תחרותי.

עמדת הסמול פורוורד: 5/10- טי ג'יי וורן הוא שם גדול שכבר די שייך לעבר ועשוי להתברר כגימיק, מורגן גיבוי נחמד מהספסל.

עמדת הפאוור פורוורד: 4/10- ג'ונסון הוא מכונת ריבאונד אבל המחליפים שלו מהספסל הם פשוט לא ברמה ולא ברור מי נותן נקודות מהעמדה הזאת.

עמדת הסנטר: 3/10- פאיה ודוקוסי שניהם אתלטים וריבאונדרים לא רעים אבל גם הם לא יצרני נקודות בכלל.

תחזית: מקום 19

טי ג'יי וורן. ניחוחות של קורונה באוויר.

וילרבאן

בקיץ האחרון לרגע היה נדמה שוילרבאן, הנמושה הקבועה של היורוליג בשנים האחרונות, הופכת פתאום לסיפור הסינדרלה של השוק. טוני פארקר דיבר על תקציב מפלצתי של 59 מיליון יורו, שמות כמו סילבן פרנסיסקו, ארמוני ברוקס, ניק ויילר־באב ודניאל תייס כבר היו בפנים, והתחושה הייתה שהמועדון סוף סוף יוצא מהשוליים ונכנס למשחק של הגדולות. אלא שאז הכול קרס כמעט בבת אחת: הכסף מהמשקיע האסייתי לא קיבל את האישורים הדרושים, התקציב נחת והכוכבים התחילו להתפזר עוד לפני שהפרויקט באמת יצא לדרך. פרנסיסקו עבר לפנאתינייקוס, תייס למכבי, ברוקס ויילר־באב הושאלו, וכל הקיץ הנוצץ הפך תוך שבועות לסוג של תזכורת אכזרית לכך שבכדורסל אירופי אפשר לבנות ארמון שלם על מצגת, ואז לגלות שאין מי שישלם על הלבנים.

פנים חדשות:

פאטי מילס (38, 1.81), טיי טיי וושינגטון (24, 1.89), טרמונט ווטרס (28, 1.80), הוגו בסון (25, 1.94) ו-מארק אוון פודזו-דאדא (19, 1.87) – תופסים קו אחורי חדש, מחודש, מאולתר ומגוון.

השם המוכר והוותיק ביותר כאן בסגל הוא פאטי מילס, שאחרי קריירה מרשימה ב־NBA עבר לטנריפה במרץ האחרון וכעת ממשיך את הפרק האירופי שלו בוילרבאן. מעבר לניסיון וליד שעדיין יכולה להתחמם מהר, יש כאן גם סגירת מעגל נחמדה: מילס מתאחד עם טוני פארקר, האיש שאיתו חלק את הקו האחורי של סן אנטוניו במשך שנים ואף זכה לצדו באליפות ה־NBA ב־2014. עכשיו, רק כשהתפקידים קצת השתנו, פארקר הוא זה שמנסה לסחוט ממנו עוד פרק אחד טוב לסיום.

טיי טיי וושינגטון הוא עדיין שם שחי לא מעט על הפוטנציאל מהשנים הראשונות שלו. הוא רכז עם יד טובה, שינויי קצב ויכולת להגיע לזריקה שלו מהכדרור, אבל ב־NBA ובג'י ליג הקריירה שלו אף פעם לא באמת התייצבה על מסלול אחד. בוילרבאן הוא מקבל הזדמנות מעניינת יותר: פחות להיות עוד גארד ברוטציה ויותר לבדוק אם הוא מסוגל להפוך את הכישרון שתמיד היה שם לתפקיד משמעותי וקבוע.

טרמונט ווטרס כבר הראה במדי פורטו ריקו שיש לו הרבה יותר ממשחק של גארד נמוך ומהיר. באליפות העולם הוא ניהל את הנבחרת ביד בטוחה, יצר לאחרים בקצב גבוה, קלע מבחוץ וידע גם לקחת על עצמו כשצריך — כולל ערב ענק מול הרפובליקה הדומיניקנית. הוא סיים את הטורניר כאחד המוסרים הבולטים בו, ומה שהיה יפה במיוחד זה שהשליטה שלו במשחק לא נשענה רק על מהירות אלא גם על קריאה טובה של הפיק אנד רול וקבלת החלטות. עכשיו נשאר לראות אם הוא מסוגל להביא את אותה השפעה גם לאורך עונת יורוליג שלמה.

תחזיקו חזק, מארק אוון פודזו־דאדא. כן, זה השם של הפרוספקט והכישרון המבטיח בן ה־19. הוא גדל במערכת של נאנסי, כבר קיבל בעונה שעברה דקות אמיתיות בליגה הצרפתית הבכירה, ובנבחרת צרפת עד גיל 19 הראה שהוא לא רק שם אקזוטי אלא גם שחקן עם הרבה מאוד ביטחון. במונדובאסקט לנוער הוא סיים עם 12.4 נקודות למשחק, כולל הופעות יפות מול ארה"ב, סין וסרביה, ובעיקר הראה יכולת להגיע לצבע, לסחוט עבירות ולייצר לעצמו גם כשהמשחק נתקע. יהיה מעניין לראות אותו מקבל דקות עם פאטי מילס שגילו כפול משלו!

הוגו בסון הוא שחקן צרפתי שכבר עבר לא מעט תחנות מחוץ למולדתו, ובשנים האחרונות בעיקר ניסה לתרגם את הכישרון ההתקפי שהיה ברור אצלו מגיל צעיר ליציבות אמיתית. במניסה הוא כבר נתן עונה מצוינת והראה שהוא מסוגל להיות סקורר משמעותי, ובטופאש המשיך להיות שחקן דו־ספרתי קבוע. הוא אוהב לשחק עם הכדור, להגיע לזריקה שלו ולצבור נקודות מהר, אבל עדיין לא הוכיח שהוא יכול לעשות את זה ברמת יורוליג — וזה בדיוק המבחן שמחכה לו עכשיו.

ג'יי קראודר (36, 1.95), בות' גאץ' (27, 2.00) , נייט ססטינה (29, 2.03), מיילס קייל (27, 1.98) ו-איב פונס (27, 1.98) – יתפרסו על עמדות הפוורורד.

עוד שם נוסטלגי שנוחת כסוג של אלתור הוא ג'יי קראודר. בשיאו הוא היה אחד הפורוורדים היותר שימושיים ב־NBA, שומר חזק, קלעי לא רע ושחקן שאפשר היה לזרוק לחמישייה טובה בלי שיפריע לה לעבוד. אלא שהשנים האחרונות כבר נראו אחרת, עם ירידה חדה במעמד ובכמות הדקות, כך שקשה לדעת כמה נשאר מהשחקן שהיה חלק קבוע מקבוצות פלייאוף. אם הגוף עדיין שם והיד מבחוץ לא נעלמה לגמרי, הוא יכול לתת לוילרבאן ניסיון וקשיחות שחסרים לה.

בדומה לקוקילה שעשה את המעבר מבורג לבמת היורוליג, ובדומה לכמה שחקנים דרום־סודנים שכבר הראו את עצמם על אותה במה, גאץ' מקבל עכשיו את הצ'אנס שלו. בבורג הוא היה חלק משמעותי מהקבוצה שזכתה ביורוקאפ, עם עונה יעילה מאוד שבה קלע טוב מבחוץ, תקף סגירות והשתמש באורך ובאתלטיות שלו גם בהגנה. הוא לא מגיע ככוכב ולא כאחד שאמור לשנות קבוצה לבד, אבל כן כווינג שכבר הראה שהוא יודע לתרום בכמה דרכים בלי לדרוש הרבה כדור. עכשיו נשאר לראות אם זה מחזיק גם קומה אחת למעלה.

ססטינה הוא כבר שם שמכיר היטב את אירופה, ואפילו את ישראל אחרי הקדנציה בחולון, שם הראה בדיוק את מה שהוא מביא בדרך כלל — קליעה מבחוץ מעמדת הפנים, תנועה טובה בלי כדור ויכולת להיכנס מהר למשחק. מאז הוא הספיק לנדוד בין כמה תחנות ביבשת בלי באמת להשתקע במקום אחד לאורך זמן. האם הפעם יצליח להפוך מעוד תחנה בקריירה לתפקיד יציב באמת?

מיילס קייל מגיע אחרי עונה די חלבית בברצלונה, שבה כמעט לא קיבל קרדיט אמיתי ולא הצליח לייצר לעצמו רצף. כשהוא כן היה על הפרקט ראו עדיין את הגוף, הריבאונד והיכולת לסיים חזק בצבע, אבל בלי דקות קבועות קשה היה לקבל ממנו הרבה מעבר להבלחות.

איב פונס חוזר לוילרבאן אחרי שב־2022/23 כבר קיבל שם דקות יורוליג, אבל אז היה הרבה יותר שחקן של אנרגיה ואתלטיות מאשר שחקן שלם. מאז הוא עבר דרך ג'ירונה ואנדורה, ובעונה האחרונה דווקא עשה צעד יפה מבחוץ עם מעל 40% לשלוש בליגה הספרדית. לכן החזרה שלו עכשיו נראית קצת אחרת: עדיין מדובר בפורוורד שמביא הגנה, ניתור ויכולת לשמור על כמה עמדות, אבל אם הקליעה באמת התייצבה, הוא כבר הרבה פחות חד־ממדי ממה שהיה בקדנציה הראשונה.

לעמדת הסנטר נכנסים ג'ואל בולומבוי (32, 2.04) ו-מאתיס דוסו-יובו (25, 2.06)

בולומבוי הוא כבר סנטר יורוליג מוכר מאוד, ובשנים האחרונות גם הרבה יותר יציב ממה שהיה בתחילת הדרך. הוא נותן נוכחות אמיתית בצבע, ריבאונד ברמה גבוהה, חסימות ויכולת לסיים חזק ליד הטבעת, אבל בלי לדרוש הרבה כדור או לשנות את כל ההתקפה סביבו. הוא כבר הראה שהוא מסוגל לתת דקות משמעותיות גם בקבוצות עם שאיפות גבוהות, ולכן בוילרבאן הוא אמור להיות אחד השחקנים היותר בטוחים בסגל. השאלה פחות אם הוא שייך לרמה הזאת, ויותר כמה הוא יצליח להחזיק קו קדמי שלא תמיד ייתן לו הרבה עזרה מסביב.

מי שפחות מוכר הוא דוסו־יובו, שעובר מפריז לוילרבאן אחרי מסלול קצת עקום. הוא בכלל היה MVP של ה־Pro B בסן־קנטן, המשיך לעונה טובה בליגה הראשונה, ובפריז קיבל רק טעימות קצרות מהיורוליג לפני שעבר לנאנטר, שם שוב קיבל תפקיד גדול והחזיר עם עונה מצוינת של כמעט 18 נקודות ויותר מ־7 ריבאונדים למשחק. הוא סנטר שחי מאוד קרוב לטבעת, חזק בריבאונד התקפה ומסיים באחוזים לא רעים בכלל.

חמישייה מסתמנת:

PG: פאטי מילס (טיי טיי ושינגטון, טרמונט ווטרס, מארק אוון פודזו-דאדא)

SG: הוגו בסון (אדווין ג'קסון)

SF: :בות' גאץ' (ג'יי קראודר, מיילס קייל, דיוויד לייטי)

PF: איב פונס (נייט ססטינה)

C: ג'ואל בולומבוי (בודיאן מסה, מאתיס דוסו-יובו)

דירוג העמדות:

עמדת הרכז: 5/10- מילס על ניסיון וקליעה, וושינגטון אנרגיה וקליעה גם קצת, ווטרס חדירות מדי פעם ופודזו דאדא על הדקות שישארו. כל זה לא שווה יורוליג, לפחות לא כרגע.

עמדת הקלע: 2/10- בסון נתן כמה הופעות יפות ב-BCL וג'קסון כבר לקראת סוף הקריירה שלו. בלתי מספיק לעמדה כזו ביורוליג גם אם מילס יפזול לשם מדי פעם.

עמדת הסמול פורוורד: 6/10- יש כאן שמות לא רעים, השאלה אם זה יוכל להתחבר ותלוי בהסתגלות של גאץ' וקראודר, כל אחד בהתאם לתחנה שממנה הגיע ולגילו.

עמדת הפאוור פורוורד: 5/10- פונס עושה רושם שחוזר יותר בשל, ססטינה יצטרך להראות יותר קשיחות מהביקורים הקודמים שלו ביורוליג.

עמדת הסנטר: 4/10- בולומבוי מנוסה אבל כבר מבוגר בשביל להחזיק קו קדמי בצבע. מסה נותן גוף ומסה אבל ודוסו-יובו עוד צריך הרבה בשביל להוכיח את עצמו.

תחזית: מקום אחרון

פודזו-דאדא ומילס. שני דורות באותה עמדה.