המשך הסדרה שתעקוב אחרי השינויים בשוק השחקנים האירופאי ותבחן איך שינויי הקיץ במכבי תל אביב, בהפועל תל אביב ובהפועל ירושלים צפויים להשפיע על שלוש הגדולות במהלך העונה הקרובה. לפרק הראשון, לפרק השני.

איך השתנה פרופיל השחקנים שעושים את המעבר מארצות הברית ליורוליג בשנים האחרונות? האם יכולת של שחקן בNBA משקפת את הצלחתו האישית ואת הצלחת קבוצתו ביורוליג? מהי היסטוריית ההצלחה של המעבר הדו צדדי הזה, והאם שחקנים יכולים לבנות עליו כמהלך משנה קריירה? ומה ההשפעה של כל זה על העונה הקרובה באירופה?

מהנ.ב.א ליורוליג

את השינוי המרכזי שקרם עור וגידים באירופה בשנים האחרונות ניתן לחלק לשניים, הראשון הוא מספר השחקנים, שגדל משנה לשנה, שעוברים בקיץ מארצות הברית ליורוליג, והשני הוא פרופיל השחקנים שעושים את המעבר הזה.

בשלוש השנים האחרונות נחשפנו לשחקני רוטציה צעירים, עם דקות מובטחות בקבוצות שלהם, שבוחרים לעשות את המעבר לאירופה במטרה לחזור דרך הדלת הראשית, אלא שכפי שניתן לראות בנתונים המוצגים בטבלה מהלך מסוג זה הוא נדיר ביותר.

דבר נוסף שניתן ללמוד מהנתונים המוצגים בטבלה הוא שבשנה שעברה הצטרפו ליורוליג לא פחות מ-11 שחקנים במהלך העונה, אחרי שלא מצאו את מקומם בסגל של אחת מקבוצות הנ.ב.א לקראת סוף אוקטובר, מועד סגירת הסגלים בארצות הברית. מעניין יהיה לראות האם המגמה הזו תמשיך ונראה קבוצות מתחזקות עוד יותר במהלך העונה.

מהיורוליג לנ.ב.א

בשלושת העונות הקודמות נחשפנו ל-13 שחקנים שעשו את המעבר הישיר מהיורוליג לנ.ב.א, שניים מהם נבחרו בדראפט (הוגו גונזלס וניקולה טופיץ'), ועדיין נמצאים בליגה הטובה בעולם. שמונה שחקנים מצאו את עצמם בשלב מסוים חוזרים ליורוליג (פטרושב, מיציץ', וזנקוב, דוז'ייר, יאבוסלה, ווקר, הייז דיוויס, נדייה), ורק שלושה חזרו לארצות הברית ונשארו שם (קמרון פיין, פרנק קמינסקי ודאנטה אקסום), ואת התרומה שלהם בנ.ב.א תשפטו בעצמכם.

לחבורה הזו הצטרפו העונה ארבעה שחקנים – אלפא דיאלו שעבר לדנבר, מריו הזוניה לקליבלנד (נחכה לראות האם זה באמת יקרה), טאריק ביברוביץ׳ לדאלאס, והמעניין מכולם הוא טרי ליילס שהצליח להיות היחיד לחזור לנ.ב.א אחרי עונה אחת בלבד ביורוליג.

קיימת סברה כי מעבר של שחקני קצה ספסל בליגה הטובה בעולם ליורוליג, יאפשר להם לחזור ולהוכיח את היכולת שלהם, ולהגשים את חלום הנ.ב.א מהדלת הראשית. אבל האם זה באמת נכון? האם שחקנים מצליחים לעשות את החזרה המהירה לרוטציית נ.ב.א?

אז זהו שלא. לא חסרות דוגמאות לשחקנים אמריקאים שהגיעו בקול תרועה רמה ו״נתקעו״ ביורוליג מבלי שהצליחו לחצות בחזרה את האוקיינוס האטלנטי. חלקם מצליחים לעשות קריירות גדולות באירופה – שיין לארקין, מייק ג׳יימס וקנדריק נאן למשל, אלא שאפילו שלושתם שנחשבים לגארדים מהטובים ביותר שהיבשת ראתה, לא מצליחים לחזור למולדתם ולשחק דקות משמעותיות בליגה הטובה בעולם.

חוסר ההצלחה של שחקנים להגשים את הציפייה שלהם לחזור לנ.ב.א מלווה בהרבה תסכול, משום שבסופו של דבר זה חלומם האמיתי.

הקושי בקליטת שחקני נ.ב.א לשעבר ביורוליג

קבוצות היורוליג, שרוצות לממש את הפוטנציאל של הכוכבים, שאינם מכירים את סגנון הכדורסל האירופי, צריכות לייצר את התנאים הנוחים להצלחתם של השחקנים הזרים.

הכדורסל האירופי שונה מאד מהכדורסל שאותם שחקנים למדו לשחק מעבר לים, בהיבטים דוגמת הגנות שאינן מוכרות בארצות הברית, set plays בחצי מגרש שלוקחים 20 שניות מההתקפה עד שמגיעים לפואנטה (גמר המהלך), ואינטנסיביות אחרת לגמרי בעונה הסדירה.

בנוסף לשינויים בכדורסל חשוב לזכור כי רוב השחקנים האלו לא יצאו מעולם מארצות הברית, לא עזבו את המשפחה שלהם, ובטח שלא גרו באירופה.

הסיבות האלה מסבירות את הנתונים העולים מהטבלה – קשה מאוד לחזור בזריזות לנ.ב.א אחרי המעבר לאירופה.

אחד ההבדלים בין מועדונים מצליחים ומאמנים מוצלחים באירופה לבינוניים שבהם, הוא היכולת לגרום לשחקנים הזרים להרגיש בבית, לתת להם את הזמן והסבלנות להתרגל לשיטת המשחק, ובסופו של דבר גם להרוויח שחקנים מוכשרים ורעבים להצלחה.

כאמור, בעונה הקרובה נראה לא פחות מ-28 שחקנים שעשו את המעבר הזה, (עלייה משמעותית מהשנים האחרונות והקיץ עוד לא נגמר). בנוסף לשמות הגדולים שחוזרים אלינו כמו גרשון יאבוסלה, דריו סאריץ׳ וג׳ונאס ולנצ׳יונס, לטעמי יש מספר שמות מעניינים ובעלי פוטנציאל שייכנסו העונה לראשונה ליורוליג ושווה לעקוב אחרי שילובם בקבוצות השונות, דוגמת פטריק בולדווין ג׳וניור בכוכב האדום בלגרד, איי.ג׳יי לאוסון בבאסקוניה, טייריס מרטין בברצלונה, טי.ג׳יי וורן ואלייזה ג'ונסון בפריז, ג׳יילן נואל בבשיקטאש, אית׳ן תומפסון בפרטיזן בלגרד, גרייסון מת׳יוז במילאנו, וג׳יי קראודר בוילרבאן.

וכאן נשאלת השאלה המרכזית של הפרק השלישי והיא – איך שלוש הקבוצות יצליחו לייצר את האווירה הנכונה כדי לאפשר הצלחה לשחקנים החדשים ולקבוצה כולה?

הפועל תל אביב

להפועל תל אביב הצטרפו שני רוקיז, אמיר קופי וג׳ייקוב טופין, שניהם לא נחשבים לשחקנים מרכזיים שעליהם תקום ותיפול הקבוצה, וזה יתרון משמעותי בכל הקשור למידת הסבלנות לה יזכו בתחילת העונה. יתרון נוסף לשילובם הוא העובדה שלצידם ישחקו עוד לפחות 10 שחקנים אמריקאיים דוברי אנגלית ובעלי ניסיון אירופי, שעברו כבר את השלב הזה, ויוכלו לעזור להם להתאקלם בקבוצה.

השחקנים הזרים שסביבם בנויה הקבוצה – וסיליה מיציץ׳, אלייז׳ה בראיינט, תומאס סטורנסקי, איש ווינרייט, דן אוטורו, זאק לידיי, ואנטוניו בלייקני – עבור חלקם חלום הנ.ב.א כבר התממש, וחלקם כבר בעלי מקום של כבוד בכדורסל האירופי.

משימתו המרכזית של דימיטריס איטודיס תהיה לסייע בחיבורם המהיר של קופי וטופין במטרה להרוויח מהם שחקנים משמעותיים לשנים קדימה, במיוחד אם ג׳ייקוב טופין ייחשב לישראלי ויוכל להיות ג׳וקר במסגרת המקומית.

שם נוסף שחשוב להזכיר הוא יוג׳ן ג׳רמן, שאמנם לא הגיע ישירות מארצות הברית אלא שיחק בשנים האחרונות בסין ופורטו ריקו, אבל גם עבורו זו תהיה שנת רוקי באירופה, והעובדה שישחק ליד שניים מהגארדים המנוסים ביותר ביבשת (מיציץ׳ וסטורנסקי) יכולה לעזור לו להשתפר ולממש את הפוטנציאל שצופים לו.

מכבי תל אביב

במכבי תל אביב התוספת היחידה שהגיעה הקיץ מעבר לים היא קיטון וולאס ששיחק בעונות האחרונות לסירוגין באטלנטה הוקס ובקבוצת הג׳י ליג שלה. יחד איתו הגיע ארמנדו בייקוט שאמנם שיחק את עונת הרוקי שלו בעונה החולפת בפנרבחצ׳ה, אבל התחושה היא שבמכבי תל אביב הוא יקבל יותר דקות משחק, והזדמנות לממש את הפוטנציאל האדיר שהראה במכללות.

הכדורסל שקטש מוביל במכבי נחשב למורכב במיוחד עבור שחקנים חדשים, ובוודאי עבור רוקיז שמגיעים מארצות הברית. אם ננסה לפשט את מורכבות המשחק של קטש אפשר לומר שהוא מאמין בהתקפות ארוכות כשהפאנץ׳ (המהלך הסופי של ההתקפה) מגיע אחרי הנעת כדור ארוכה וסבלנות עד לסקנד אקשן. סגנון כזה בנוי הרבה על יכולת לשחק פיק אנד רול, ובעיקר לקרוא סיטואציות, ולחפש את המהלך הנכון תוך כדי שטף המשחק. עבור שחקנים זרים, כדורסל מסוג זה הוא שונה ממה שהכירו בארצות הברית שם ההתקפות מהירות ובנויות על יכולת אישית ומשחק 1 על 1.

במקרה של מכבי יהיה פשוט יותר להסתכל על דוגמאות רק מהעונה שעברה בדמות ג׳ף דאוטין, אושיי בריסט ולוני ווקר שהגיעו מפילדלפיה. בחצי העונה הראשונה שלושתם נראו לא מחוברים וככאלו שהתקשו להגשים את הציפייה מהם. לעומת זאת בחצי השני של העונה הצליח בריסט להתאקלם ובסופו של דבר סיים את העונה כאחד הברגים המשמעותיים בקבוצה, לכן הוא גם היחיד שנשאר לעונה הנוכחית.

מה גרם לבריסט להתאקלם לעומת ווקר ודאוטין? לדעתי זאת הציפייה מהם בתחילת העונה. דאוטין הגיע כרכז המוביל של הקבוצה, ווקר הגיע ככוכב הבלתי מעורער, ואילו בריסט הגיע כפרוורד עם אפסייד הגנתי ופחות לחץ להצלחה מיידית.

אם ננסה להשוות את זה לקיטון וולאס וארמנדו בייקוט, נראה שהגעתם על תקן שחקני רוטציה עם אלמנטים הגנתיים ואפסייד עשויה להוות עבורם קרקע בטוחה לכניסה לכדורסל האירופי. בנוגע לבייקוט, העובדה שבונזי קולסון (שאיתו שיחק בעונה שעברה) מצטרף גם הוא למכבי, מהווה סיבה לאופטימיות עבורו ועבור הקבוצה.

אין לי ספק שאחד המפתחות להצלחה של מכבי העונה תהיה היכולת לשלב אותם, ובמיוחד את קיטון וולאס, בכדורסל של קטש.

הפועל ירושלים

בהפועל ירושלים החליטו העונה להחתים שני שחקני נ.ב.א לשעבר ללא ניסיון אירופי בדמות קני לופטון ג׳וניור ודיוויד רודי, מהלך שלא ראינו כמותו בקבוצה מהבירה בשנים האחרונות. בנוסף חתם גם שייק מילטון, שבעונת הרוקי שלו בפרטיזן הגיע כאחד השמות המעניינים ביבשת, והתרסק על רקע חוסר היציבות של המועדון (פיטורי סאשה אובראדוביץ׳ ועימותים בין הקהל למועדון).

סאשה אובראדוביץ׳ נחשב למאמן מנוסה שמבין את חשיבות שילובם של רוקיז על הצלחת הקבוצה, ואני מאמין שהוא יצליח לייצר עבורם את הסיטואציה הנכונה להצלחתם. בנוסף העובדה שיוקפו בשחקנים כמו ג׳יילן סמית׳ המנוסה, וג׳ראד הארפר שכבר הוכיח שהוא יודע להנהיג את הקבוצה, תהווה יתרון משמעותי.

בעונות החולפות, הפועל ירושלים התקשתה למצות את הפוטנציאל של שחקניה הזרים כמו ג׳רמי לאמב, קשיוס ווינסטון, אוסטין ווילי ואפילו ג׳רמי מורגן שהצליח יותר לאחר שעזב את המועדון.

האם החלפת המאמן תצליח לבנות אווירה חדשה במועדון מהבירה? האם יצליחו לממש את הפוטנציאל העצום של לופטון, רודי ומילטון?

קני לופטון ודיוויד רודי הם שחקנים לא שגרתיים בנוף של הכדורסל האירופי, שחקנים גדולים ביחס לעמדה ונחשבים ״כבדים״ באופן יחסי לדומיהם בתפקיד.

איך סאשה אובראדוביץ׳, שנחשב למאמן בעל אוריינטציה הגנתית, ישלב את החלקים האלה בפאזל מוצלח – זו תהיה אחת השאלות המעניינות ביותר לעקוב אחריהן במהלך העונה של הפועל ירושלים.