המשך הסדרה שתעקוב אחרי השינויים בשוק השחקנים האירופאי ותבחן איך שינויי הקיץ במכבי תל אביב, בהפועל תל אביב ובהפועל ירושלים צפויים להשפיע על שלוש הגדולות במהלך העונה הקרובה. לפרק הראשון
עומק הסגל
אם בפרק הקודם עסקנו בעליית השכר שמרוויחים שחקנים מוכשרים ביורוליג, הפעם נתמקד בפיזור תקציבי הקבוצות על סגל רחב ועמוק שאמור להספיק לשתי מסגרות (ליגה מקומית ואירופאית).
בעונה שעברה התווספו ל-18 הקבוצות ביורוליג שתי קבוצות נוספות, וכך כל קבוצה שיחקה בעונה שעברה 4 משחקים נוספים יחסית לעונה שלפניה. בפועל קבוצות יורוליג משחקות בסביבות ה-80 משחקים בעונה (יורוליג, ליגה מקומית, וגביע מקומי). מספר משחקים כזה גורם ללא מעט שבועות שבהם הקבוצות משחקות 3 משחקים בשבוע. כל משחק כרוך כמעט תמיד בטיסה או נסיעה, מה שמייצר עומס אדיר על השחקנים. העומס על קבוצות היורוליג בשנה שעברה היה דומה מאוד לזה של קבוצות NBA.
לעומת הנ.ב.א, בעונה הסדירה ביורוליג כל משחק מכריע, הניצחונות נספרים בליגה שנצברת לאורך כל העונה והגעה לפלייאוף מחייבת תחרות תמידית על כל משחק. התחרות, יחד עם העומס, על קבוצות היורוליג מאלצת אותן להתמודד עם פציעות בתדירות שלא הכירו לפני כן.
אחד הפתרונות המרכזיים הוא בניית סגל רחב ועמוק מראש בתחילת העונה על מנת להתכונן לחסרונם של שחקנים מרכזיים בסגל. העומק היה אחד האלמנטים שהכריעו את העונה שעברה – קבוצה כמו אולימפיאקוס, שבנתה סגל רחב בהרבה מהמתחרות שלה, הצליחה להגיע לרגעי ההכרעה של העונה בריאה, ועם המון כלים להפתיע את יריבותיה. לעומתה, ריאל מדריד שהגיעה לגמר איבדה לאורך השלבים המכריעים עוד ועוד שחקנים, ובסופו של דבר, לאחר שגארובה נפצע במהלך הפיינל פור, היא הגיעה למשחק המכריע בלי סנטר כלל.
סגל רחב מאפשר למאמנים לבצע שינויי רוטציות בין משחקי הליגה המקומית למשחקי היורוליג, מאפשר להגביל את כמות הדקות של שחקני המפתח בשבועות כפולים ביורוליג, מאפשר התאמות נקודתיות מול יריבות ספציפיות, ולא פחות חשוב סגל ארוך מאפשר תחרות בריאה ורצון של כל שחקן להרוויח את דקות המשחק שלו.
מהצד השני ניהול סגל ארוך עם הרבה שחקנים שרואים את עצמם כראויים לדקות משחק משמעותיות הוא אתגר ענק. קבוצה בריאה, בעלת מטרה משותפת וכבוד בסיסי בין השחקנים והמאמן, היא הכרח לכל קבוצה שרוצה להצליח בכמה מסגרות בעונה אינטנסיבית כל כך.
לא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות של קבוצות שניסו לבנות סגלי ״גלקטיקוס״ עם כוכבי על שקרסו. בעונה האחרונה ניתן לראות את אנאדולו (שיין לארקין, קאי ג'ונס, פי ג'יי דוזייר, ג'ורדן לויד ואייזיאה קורדנייה) שלמרות סגל מרשים על הנייר סיימה במקום ה-19. גם פרטיזן בלגרד (שייק מילטון, סטרלינג בראון, דווין וושינגטון, ברונו פרננדו ואיזק בונגה), שבנתה סגל עמוק לא פחות, סיימה במקום ה-15 בלבד. אפילו פנאתינייקוס שבנתה סגל עם שמות מפוצצים (טי ג׳יי שורטס, קנדריק נאן, קוסטאס סלוקאס, צ׳אדי אוסמן ונייג׳ל הייז דיוויס) לא הצליחה להגיע לפיינל פור באירוחה, מה שנחשב לכישלון ענק בהתחשב בסגל שהיה ברשותה.
הסיבה המרכזית לחוסר ההצלחה של הקבוצות האלו היא חוסר היכולת של המאמנים שלהן לנהל את הסגל כך שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. דווקא שלושת הקבוצות האלו נוהלו על ידי שלושה מאמנים מנוסים במיוחד בכדורסל האירופאי שלא הצליחו לעשות את ההתאמות לניהול סגל מסוג כזה, ושניים מהם (ז׳ליקו אובראדוביץ׳ וארגין אתאמן), אף סיימו את תפקידם בקבוצה, כשפאבלו לאסו קיבל הזדמנות שנייה באנאדולו.
בקיץ הנוכחי מספר הקבוצות שבנו סגלים רחבים (מעל 15 שחקני יורוליג לגיטימיים) גדל בצורה משמעותית, כאשר גם כמות השחקנים בכל קבוצה גדלה, וגם הפרופיל של שחקני הספסל השתנה לשחקנים עם רזומה מרשים יותר, דבר שיהווה אתגר משמעותי למאמני הקבוצות.
מכבי תל אביב
נתחיל ממכבי שמציגה את הסגל הרחב ביותר אי פעם, במיוחד אם מסתכלים על עמדות הפרוורד והסנטר. עמדות הפרוורד בנויות בעיקר סביב בריסט, קולסון, הורד וטי ג׳יי ליף, וסביבם גם וויל ריימן וגור לביא ,שהוכיחו את עצמם בעונה שעברה כשחקני רוטציית יורוליג לגיטימיים.
בעמדת הסנטר מדובר בשינוי הגדול ביותר, שסביב סורקין ותייס הגיעו בייקוט ושיין האנטר, שאמנם לא בעלי ניסיון אמיתי בדקות רוטציית יורוליג אך בעלי פוטנציאל כזה ללא ספק. בעמדות הגארד מכבי נבנית סביב מדר, לונדברג, קלארק ווואלאס, כשלצידם דקות הגיבוי יהיו תחת דיברטולומאו הבלתי נגמר, ועמית עבו שרחוק מלהיות שחקן מוכח ליורוליג.
מצד אחד עמדת הגארד במכבי בעונות הקודמות הייתה עוד יותר ריקה (בטח אם מדובר ביכולת להוביל כדור) ובעונה הקרובה לקטש וחבורתו יהיו יותר אפשרויות לגוון את מוביל הכדור. מצד שני, ארבעת הגארדים המובילים, עם גיבוי של ג'ונדי ועבו בלבד, משאירים את מכבי במרחק פציעה אחת מעומס משמעותי על עמדות הגארד, והקבוצה תצטרך להתמודד עם זה בשבועות הכפולים לצד הליגה המקומית. אם זה לא מספיק, אז דווקא עמדת הגארד, המוטלת בספק ברמת העומק, היא העמדה עם השחקנים הכי פחות בריאים לאורך השנים (מדר, לונדברג, קלארק וג׳ונדי שהחסירו לא מעט משחקים לאורך העונות הקודמות ובעונה שעברה בפרט).
היכולת של מכבי להשיג את מטרותיה בשתי המסגרות תהיה תלויה באופן משמעותי ביכולת של קטש לחלק את העומסים בעמדות הגארד, וביכולת של שחקניו להישאר בריאים ועדיין לשחק באינטנסיביות גבוהה. רישום השחקנים למשחקי היורוליג הוא די ברור כבר עכשיו כשארבעת הגארדים המובילים, ארבעת הפרוורדים המובילים, ושלושת הסנטרים (בייקוט כנראה לפני האנטר) יהיו חלק מהרישום. אליהם יצטרף בכל פעם שחקן אחד מבין שאר שחקני הרוטציה (ג׳ונדי, עבו, לביא וריימן), כשהיתרון המשמעותי הוא שארבעתם יקבלו דקות משמעותיות בליגה המקומית, כשמספר הזרים הרשומים למשחק מוגבל ל-5 בלבד. כך,, על הנייר הסגל של קטש צפוי למצוא את תפקידו בקלות.
הפועל תל אביב
בצד האדום של תל אביב, השאלה היא איך משלבים כמות כזו של שחקנים ומה יהיה תפקידם ברוטציה? זו תהיה השאלה הגדולה ביותר שתלווה את הפועל תל אביב לאורך העונה.
בעונה שעברה הייתה הפועל תל אביב אחת מהראשונות לזהות את הצורך בבניית סגל רחב משמעותית משנים קודמות, וכך הצליחה להגיע רעננה באופן יחסי לשלבי ההכרעה ביורוליג. יחד עם זאת ההחלטה של המועדון לחלק את הסגל בשני מוקדים (סופיה ותל אביב), כאשר יש שחקנים שלא נפגשים כלל זה עם זה, ייצרה אווירה בעייתית ומחנות בתוך הסגל. אין ספק שהמצב הביטחוני בארץ היה הסיבה המרכזית להחלטתם של שחקני המפתח של הפועל כמו בראיינט, בלייקני, אוטורו ומלקולם לא לחזור לפלייאוף בליגה המקומית, ובפועל בתום עונת היורוליג הם לא חזרו לשחק עם הקבוצה – מצב שחוזיהם אפשרו להם מבחינה משפטית.
עם זאת, קשה שלא לתהות אם סגל מגובש יותר, ללא המחנות שהתפתחו בתוך חדר ההלבשה (לפי השמועות מדובר על מחלוקת בין הישראלים לשחקנים הזרים), היה מייצר אצל השחקנים הזרים מוטיבציה גדולה יותר לחזור לארץ ולנצח כקבוצה. כמו כן, חציית הכביש של ים מדר למכבי תל אביב נגרמה בעיקר בגלל אכזבתו מכמות הדקות בהן שותף בעונת היורוליג.
אם נסתכל על בניית הסגל לעונה הקרובה נראה שלפחות על הנייר לא השתנה הרבה, כמות השחקנים לא השתנתה ועדיין חתומים בסגל הקבוצה 11 שחקנים זרים כשצפוי להגיע עוד סנטר זר (מיציץ׳, ג׳רמן, אניס, סטורנסקי, בראיינט, בלייקני, ווינרייט, קופי, לידיי, אוטורו, אודיאסי). להבדיל מהעונה שעברה, עבור השחקנים הישראלים הסיטואציה היא יותר ברורה, מי שתיכנן לקבל דקות משמעותיות ביורוליג, כמו ים מדר עזב, ואילו השחקנים שנשארו יודעים לאיזו סיטואציה הם נכנסים. אלו שמצבם עדיין לא ברור הם דווקא החתומים החדשים בקבוצה כמו קאדין קרינגטון, תמיר בלאט (ככל הנראה יושאל ולא ייפתח את העונה בהפועל) וג׳ייקוב טופין, שיחד עם תומר גינת, רואים עצמם כשחקני יורוליג פוטנציאליים ואילו כמות השחקנים החתומים לא נראית כמאפשרת כלל את רישומם למשחקי הקבוצה באירופה.
בהסתכלות על מטרותיה של הפועל תל אביב ההפרדה בין הצלחה ביורוליג להצלחה במסגרות המקומיות היא הכרחית. הסגל המוכשר והעמוק של הפועל תל אביב צפוי להוביל אותה להצלחה במסגרת האירופאית, ויש לה יתרון משמעותי על מתחרותיה באפשרות שלה להלביש את כוכביה למשחקי היורוליג בלבד, מבלי צורך להטיס אותם למשחקים בליגה המקומית. מהצד השני, בליגה המקומית ובגביע יצטרכו חניכיו של איטודיס, והמאמן עצמו, להוכיח שהם יכולים לנהל שני סגלים מקבילים ולהצליח בשתי המסגרות, כי לפחות על הנייר לא נעשה שינוי מהעונה שעברה, בה הקונספט הזה נחל כישלון בכל הקשור לזכייה בתארים.
הפועל ירושלים
המצב של הפועל ירושלים שונה מזה של יריבותיה הישראליות, בעיקר מכורח מספר המשחקים הצפויים לה בעונת 2026/27. להבדיל מהלוז העמוס של היורוליג, שכולל 38 משחקי עונה סדירה, עבור הפועל ירושלים במסגרת היורוקאפ מובטחים רק 14 משחקי עונה סדירה לפני שלב שמינית הגמר. ככל שיורדת כמות המשחקים, העומס הצפוי על השחקנים יורד, אבל הצורך בניצחון המשחקים נהיה קריטי.
בעונה הנוכחית הפועל ירושלים תפגוש במסגרת היורוקאפ קבוצות מוכשרות ומרשימות הרבה יותר מאלה שהורגלה אליהן בשנים הקודמות – קבוצות כמו אריס סלוניקי ופאוק סלוניקי בנו סגלים יקרים ומרשימים במיוחד. תחרות מסוג כזה חייבה את הפועל ירושלים להעמיק את הסגל שלה, בעיקר ברמת השחקנים ואיכותם (פחות בכמות השחקנים כמו שמתואר במצבן של התל אביביות). החתמות כמו ג׳יילן סמית׳ ודושאן מיליטיץ׳, שיעלו מהספסל ויצטרפו לסגל הישראלי שיתמוך מהספסל (זוסמן, הובר, נמרוד לוי, בורג) הן שיפור מהשנים הקודמות. בנוסף החתמות של שייק מילטון, דיוויד רודי, קני לופטון ג׳וניור ודבונטה קאקוק, הן תוספות נהדרות לצד ג׳ראד הארפר.
בעבר התרגלנו שבהפועל ירושלים בונים סגל אחד שרץ בשתי המסגרות בצורה דומה יחסית, לדעתי יצטרכו העונה בירושלים לבנות בצורה חכמה יותר את חלוקת העומסים על שחקניהם. בהתחשב בעובדה שהליגה הישראלית מוכרעת בפלייאוף בחודשי מאי ויוני, לדעתי יצטרכו בירושלים לפחות סביב שלבי ההכרעה ביורוקאפ לנצל את הסגל הישראלי שלהם, ולסמוך עליהם להוביל את הקבוצה במשחקי הליגה המקומית.
הפועל ירושלים, ששמה בראש סדר העדיפויות את הזכייה ביורוקאפ וזכייה בכרטיס המוביל ליורוליג, צריכה לפעול בהתאם. בשונה מהעונה שעברה מספר השחקנים הישראליים בקבוצה עלה (4 שחקני רוטציה בעונה שעברה לעומת 6 בעונה הקרובה) עם הגעת איתן בורג, יותם חנוכי, וחזרתו מהפציעה של גבי צאצאשווילי. לעומת זאת בשלבים המכריעים של הליגה המקומית דווקא העובדה שבהפועל ירושלים חתומים 7 שחקנים זרים, לעומת 9 במכבי ו-11 בהפועל, תאפשר להם לשמור על סגל מגובש עם תפקידים ברורים בהשוואה למתחרות שלהן.
שאלות מפתח
כל עוד המצב הביטחוני בארץ לא ישתנה, וקברניטי הכדורסל האירופאי לא יחזרו בהם מההחלטה למנוע קיום משחקים בישראל, הקושי הגדול ביותר שיצטרכו להתמודד איתו הנציגות הישראליות במסגרות השונות יהיה אירוח המשחקים מחוץ לישראל. ריבוי הטיסות והמעברים בין מדינות, ללא יכולת להתאמן ולנהל שגרה של קבוצת כדורסל מתוקנת, יהיה האתגר המרכזי. יחד עם זאת אני ממליץ להסתכל על מספר תהליכים בסגלי הקבוצות שייתנו לנו הצופים תמונה על אופן ניהול הסגל ותפקידם של שחקני הרוטציה:
מכבי תל אביב – בעמדות הגארד, הברומטר המרכזי יהיה מספר הדקות של ג׳ון דיברטולומאו. למרות הערכה ענקית שיש לי לקפטן הצהוב, בקבוצת יורוליג ששמה לה למטרה להגיע לפלייאוף הוא לא אמור לשחק יותר ממספר דקות מדי פעם. אני לא אופתע אם בחודשי ינואר-פברואר, כשהפציעות מתחילות, יחליטו במכבי להחתים גארד נוסף במחיר זול, ואז נשאלת השאלה האם לא יהיה נכון להקדים תרופה למכה ולהחתים כבר עכשיו גארד נוסף?
הפועל תל אביב – ניהול הסגל הישראלי ביורוליג והשחקנים הזרים בליגה המקומית. מה רמת הקשר של השחקנים הישראלים מול איטודיס? איזה שחקנים זרים נרשמים לליגה המקומית? ומה מידת המחויבות של שחקני המפתח ביורוליג לליגה המקומית? שני מדדים מעניינים יהיו, לכמה משחקים יירשם תומר גינת ביורוליג, וכמה פעמים יחזרו בראיינט, לידיי ואוטורו לשחק יחד במשחקי ליגה?
הפועל ירושלים – האם יצליחו בירושלים להוריד את העומס על ג׳ראד הארפר במשחקי הליגה המקומית? האם יצליחו לשמור את השחקנים הזרים המרכזיים טריים לרגעי ההכרעה ביורוקאפ? האם יצליחו השחקנים הישראליים להוביל את הקבוצה בליגה המקומית? שני המדדים ששווה לעקוב אחריהם הם דקות המשחק של הארפר בליגה, והיכולת של יובל זוסמן להוביל בליגה.