הפרטים היבשים:

לייקרס מקבלים: למאר אודום, בריאן גראנט וקארון בטלר, בחירת סיבוב ראשון ב-2006 (ג'ורדן פארמר מיועדנו) ובחירת סיבוב שני ב-2007. 

מיאמי מקבלים: שאקיל. 

קודם כל, אני אציין בקצרה למה בחרתי דווקא בטרייד הזה. הסיבה הראשית, אני רואה דמיון מסוים בין הטרייד הזה לבין הטרייד האחר של מיאמי, זה שפתח את הקיץ השנה, כאשר יאניס אנטטקומבו עבר אליהם ממילווקי. יאניס בן 31, שאקיל בזמן הטרייד היה בן 32. יאניס הוא כנראה הגרסה הכי דומה לשאק בכדורסל המודרני – דומיננטיות מוחלטת, כאשר הוא מחליט להיכנס לסל, אין סיכוי לעצור אותו. מהשחקנים הפעילים, יש רק את זיון וויליאמסון שדומ להם, אבל זה יהיה עלבון לשים את שאק או יאניס באותו משפט עם הילד המגודל הזה. אז כן, בחרתי בטרייד הזה גם בגלל הסיפור, אבל בעיקר בגלל שהיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, לכן ננסה לראות איך הטרייד על יאניס יראה במבחן המציאות. 

הצד של הלייקרס 

נתחיל בזה שמקצועית לא הייתה שום סיבה להעביר את שאקיל. למרות שחצה את גיל ה-30, הוא שיחק 67 משחקים, הוביל את הליגה באחוזים מהשדה (מתוך 19 עונות ב-NBA, שאק הוביל את הליגה באחוזים מהשדה 10 פעם, מעניין אם מישהו חזר על זה). בנוסף, הוא היה בחמישיית העונה הראשונה, כלומר טופ 5 שחקנים בליגה ואול סטאר (כמובן). נכון, הוא היה שמן ואיטי, אבל תזכרו, זה היה כדורסל לגמרי אחר.  אין ריווח ואין כמעט תנועה ללא כדור. סנטרים לא נדרשו לצאת לפרימטר. בנוסף, היה מותר להכניס מרפקים לפרצוף של סנטר יריב. 

עונה 2003-2004 הייתה מאוד מוזרה עבור הלייקרס. היו משחקים שקובי בראיינט הגיע אליהם מיד אחרי הדיונים בבית משפט בקולורדו באשמת האונס (כן כן, לכאורה, לא הוכח כלום, אוהדי קובי תרגעו). עונה זו הסתיימה מצד אחד בהפסד בגמר, אבל הפסד מאוד מביש, 4-1 לדטרויט פיסטונס האפורה. בהתקפה קובי נחנק לגמרי ע"י טיישון פרינס (לטעמי ה-MVP האמיתי של הסדרה) ובהגנה, שאקיל לא היה מסוגל לצאת מהבקבוק וצ'אנסי בילאפס תפר אותם פעם אחר פעם.

במצב כזה לייקרס הגיעו לקיץ.  

רבים רואים בקובי בראיינט האחראי הראשי לטרייד ולפירוק השושלת. האמת יותר מורכבת ותאמינו או לא, הסיבה הראשית לטרייד, איך לא, העניינים הכספיים. 

ובכן, המצב היה כזה: 

• שאקיל – אמנם, יש שנתיים עד סוף החוזה, אך יש לו אופציית שחקן ב-2005. הוא דרש לקבל הארכה ב-30 מיליון לעונה עד 2008. 
• קובי – סיים חוזה ב-2004 ומצפה להארכה של כ-136 מיליון ל-7 שנים, כ-20 מיליון לעונה. 
• תקרת השכר באותה שנה – 54 מיליון (עכשיו זה דמי כיס של דווין בוקר).

עכשיו ברור הלייקרס פשוט לא יכלו להרשות להחתים את שניהם, זה היה הורס את הגמישות הנדרשת בבניית הסגל. 

לאוניל ובראיינט היה הרבה יותר נוח להציג את סיפור האגו והביף ביניהם: אוניל לקח את תפקיד הקדוש המעונה: אני רציתי להישאר, אבל הרשע הזה קובי רצה לקבל קבוצה לבד. בראיינט מצידו גם שמח לקחת את תפקיד הנבל – כן, אני רציתי את שאק בחוץ כי שאק הוא שמן לא מקצוען. תסכימו זה הרבה יותר קליט ומוכר נראטיב מאשר ההסבר המשעמם – שנינו בעלי אגו כל כך גדול שקודם כל אנחנו חייבים לקבל משכורת מעל 20 מיליון דולר, לא נוכל להירדם בלילה אם נקבל אפילו דולר אחד פחות. אם בשביל זה נדרש לפרק את השושלת, אז לא קרה כלום – העיקר למקסם את כושר ההשתכרות. 

הצד של מיאמי 

המצב של ההיט מזכיר את המצב שלהם העונה. סגל מאוד רחב, הקלע המוביל אדי ג'ונס עם טיפה פחות מ-18 נקודות למשחק. היט העפילו לפלייאוף, אבל הודחו בסיבוב השני ע"י אינדיאנה של Jeffoster10. 

השחקן הכי חשוב בקבוצה הוא דווין וייד, רוקי בחירה חמישית של אחד הדראפטים הטובים בהיסטוריה והמיקוד של הפראנצ'ייז – איך לבנות קבוצה נכונה סביבו.

בקיצור, הסגל הרחב, אבל נטול כוכב אמיתי ליד וייד. ה-NBA זו ליגה של כוכבים, אין מה לעשות. הקבוצות של דושאן איבקוביץ' בהם 12 שחקנים משחקים בין 15-20 דקות כל משחק, טובים (אולי) לאירופה, באמריקה אתה מנצח עם סופר סטארים. פט ריילי, השועל הוותיק החליט לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה (ד"ש ללברון) להמר All in על סופרסטאר ולהביא לצד וייד את הגבוה הכי טוב שהוא יכול היה להביא.

Fun Fact האחרון  – בסופו של דבר שאקיל חתם על חוזה נמוך יותר במיאמי מאשר שהוא דרש לקבל בלייקרס – 100 מיליון על 5 שנים. 

התוצאה

בהיסטוריה של הטריידים, זה לא תמיד משחק סכום אפס, ישנם לא מעט מקרים כאשר אפשר לראות שתי הקבוצות מנצחות או שתי הקבוצות מפסידות. כאן, איך שלא מסתכלים, מיאמי יצאה המנצחת הגדולה. חלון האליפות היה מאוד קצר וזה היה ידוע לכולם, אבל מיאמי ניצלו אותו עד תום. גמר אזורי ב-2005 עם הפסד ב-7 משחקים לדטרויט ואליפות בעונה שלאחר מכן. נכון, אחרי זה העסק התחיל להתפרק וב-2008 שאק עזב את המועדון בטרייד תמורת שון מריון, אבל היי! אליפות ראשונה של המועדון שווה את זה. ב-2008 דווין וייד היה 26 ורק נכנס לפריים שלו, עם אליפות והמון ניסיון פלייאוף. היה על מה לבנות.

נעבור לצד של לוס אנג'לס לייקרס. כבר בזמן אמת אוהדי לייקרס הגיבו בזעם עצום שהופנה בעיקר לקובי בראיינט (דיי בצדק). כמו לא מעט טריידים שלא הייתה להם הצדקה מקצועית (ניקו אני מסתכל עליך), לייקרס נכנסו למדבר יבש של כשלונות. על פניו הם קיבלו שחקנים לא רעים, אבל בריאן גראנט כבר לא סחב ופרש אחרי שנתיים, קארון בטלר שיחק טוב, אבל רצו נוכחות משמעותית יותר בצבע ולכן אחרי שנה אחת בלבד הוא הועבר בטרייד תמורת סנטר בחירה ראשונה בדראפט קוואמה בראון… מה (???) נשארנו עם למאר אודום. בשורה התחתונה שאק הוטרד תמורת אודום וג'ורדן פארמר. זו תמורה נמוכה מידי, לכן לא מפתיע שלייקרס היו קבוצה לא רלוונטית ב-3 השנים הבאות.

כמו כל הפוסטים שלי, גם פוסט זה מוקדש לבת שלנו מיכל ז"ל