יש טריידים שמשנים עונה. יש טריידים שמשנים מועדון. ויש טריידים שמשנים את ההיסטוריה של הליגה כולה.
מילווקי קיבלו את: מונטה אליס, אקפה אודו וקוואמי בראון.
גולדן סטייט קיבלו את: אנדרו בוגוט וסטיבן ג'קסון.
כשאוהדי דאלאס ראו את ניקו הריסון שולח את לוקה דונצ'יץ' ללוס אנג'לס, התחושה הייתה שהמועדון ויתר על הפנים של הפרנצ'ייז. ברור שמונטה אליס לא היה שחקן ברמה של לוקה, אבל עבור אוהדי גולדן סטייט במרץ 2012, התחושה הייתה כמעט זהה. הכוכב של הקבוצה, השחקן שבגללו אנשים הגיעו לאורקל ארנה גם בעונות חסרות משמעות, נשלח למילווקי תמורת אנדרו בוגוט הפצוע, שעדיין לא היה ברור מתי בכלל יחזור לשחק.
באותו רגע, כמעט אף אחד לא הבין מה גולדן סטייט עושה. רק שנים אחר כך התברר שהטרייד הזה לא היה על אנדרו בוגוט. הוא היה to unleash את סטף, ועל האומץ של הנהלת הווריורס לבחור בעתיד במקום בהווה. דבר שללא ספק הם עשו גם הקיץ, וספק גדול אם הפעם זאת ההחלטה הנכונה, אך על זה נצטרך לדבר בפעם אחרת.
כדי להבין למה הטרייד הזה היה כל כך מטלטל, צריך לחזור כמה שנים אחורה.
לפני שהווריורס הפכו לשושלת, לפני האליפויות, לפני סטף, קליי ודריימונד, גולדן סטייט הייתה אחת הקבוצות המתסכלות בליגה. בין 1994 ל-2006 היא הגיעה לפלייאוף פעם אחת בלבד, והפכה למועדון שאוהדיו התרגלו לאכזבות. ואז הגיעה עונת 2006/07 – עונת We Believe.
הווריורס נכנסו לפלייאוף מהמקום השמיני במערב עם מאזן 42:40 בלבד, אבל מול הקבוצה הטובה בליגה, דאלאס של דירק נוביצקי עם 67 ניצחונות, הם חוללו את אחת הסנסציות הגדולות בתולדות ה-NBA והדיחו את המאבריקס 2:4. אורקל ארנה רעד, הסיסמה "We Believe" הפכה לסמל, ואוקלנד התאהבה מחדש בכדורסל שלה.
הקבוצה ההיא לא זכתה באליפות, אבל היא החזירה לעיר את התקווה. כשהחבורה ההיא התחילה להתפרק, נשאר שחקן אחד שסימל את כל התקופה – מונטה אליס.
קשה להסביר למי שלא ראה אותו עד כמה מונטה היה אהוב. הוא היה סקורר מחונן, אחד השחקנים המהירים בליגה, כזה שיכול היה לייצר סל מכלום ולהלהיב את הקהל בכל ערב. הוא קלע יותר מ-24 נקודות למשחק, חילק אסיסטים, חטף כדורים והיה הפנים של המועדון. אם שאלתם אוהד ווריורס באותן שנים מי השחקן של הקבוצה, התשובה הייתה מונטה – לא סטף.
אבל הייתה בעיה אחת שלא הופיעה בדף הסטטיסטיקה.
למרות המספרים הנהדרים של אליס, גולדן סטייט פשוט לא התקדמה. שנה אחרי שנה היא נשארה מחוץ לפלייאוף. ההנהלה התחילה להבין שמונטה הוא שחקן שמייצר הרבה ניצוצות, אבל אולי לא כזה שאפשר לבנות סביבו קבוצה שתילחם על אליפות. ובמקביל, היה שם שחקן צעיר בשם סטפן קרי.
הווריורס בחרו בו במקום השביעי בדראפט 2009, אבל השנתיים הראשונות שלו היו רחוקות מלהבטיח עתיד נוצץ. פציעות הקרסול חזרו שוב ושוב, הוא עבר ניתוחים, החמיץ משחקים, ואפילו כשהאריך חוזה ב-2012 תמורת 44 מיליון דולר לארבע שנים, רבים ראו בכך הימור מסוכן יותר מאשר עסקה משתלמת.
כאן בדיוק התחילה הדילמה הגדולה.
במשך שלוש עונות ניסו בגולדן סטייט לבנות סביב שני הגארדים יחד. על הנייר זה נשמע נהדר – שני קלעים מוכשרים, שני שחקנים שיודעים לייצר נקודות. בפועל, הכימיה פשוט לא עבדה. שניהם היו גארדים נמוכים, שניהם דרשו את הכדור ביד כדי להיות במיטבם, ושניהם לא היו שחקני הגנה שיכלו לחפות אחד על השני.
מונטה פרח כשהכדור אצלו. הוא חי על בידודים, חדירות ויצירת זריקות קשות. סטף, לעומת זאת, היה מסוכן דווקא כשהכדור זז, כשהוא נע בלי הפסקה ומכריח את ההגנה לרדוף אחריו. ככל שעבר הזמן, הווריורס הבינו שהם לא עומדים בפני שאלה של "מי שחקן טוב יותר", אלא של "סביב מי אפשר לבנות אלופה".
באותה תקופה, הבעלים החדש ג'ו לייקוב כבר הבהיר שהוא לא קנה את המועדון כדי להילחם על המקום השמיני במערב. הוא רצה אליפות. מי שהוציא את הטרייד לפועל היה הג'נרל מנג'ר לארי ריילי, אך הכיוון היה ברור – להמר על התקרה הגבוהה יותר של סטף קרי, גם אם הדרך לשם תעבור בהחלטה שלא תהיה פופולרית.
וכך, ב-13 במרץ 2012, נשלחו מונטה אליס, אקפה אודו וקוואמי בראון למילווקי, בעוד הווריורס קיבלו את אנדרו בוגוט ואת סטיבן ג'קסון.
התגובה הייתה מיידית.
האוהדים זעמו. תחנות הרדיו עסקו בטרייד ללא הפסקה, ורבים היו בטוחים שההנהלה הרסה את המועדון. כמה ימים לאחר מכן, בטקס לכבוד כריס מאלין באורקל ארנה, עלה ג'ו לייקוב לנאום – והקהל פשוט לא נתן לו לדבר. שריקות הבוז היו כל כך חזקות, שהוא נאלץ לעצור באמצע הדברים. זו הייתה אחת המחאות הזכורות ביותר של אוהדי NBA נגד ההנהלה שלהם.
גם על הפרקט הכול נראה כמו אסון. ללא מונטה, הווריורס ניצחו רק שישה מתוך 27 המשחקים האחרונים של העונה וסיימו עם מאזן 23:43. מבחינת רוב האוהדים, זו הייתה הוכחה נוספת לכך שהטרייד היה טעות.
דווקא ההתרסקות הזו התבררה כאחד הרווחים הגדולים של המועדון.
לבחירת הדראפט של גולדן סטייט הייתה הגנת Top-7 מול יוטה. אילו הווריורס היו מסיימים עם מאזן טוב יותר, הבחירה הייתה עוברת לג'אז. רצף ההפסדים השאיר את הבחירה אצלם, ובדראפט 2012 הם בחרו במקום השביעי את האריסון בארנס – מי שיהפוך שנתיים לאחר מכן לפורוורד הפותח של קבוצת האליפות הראשונה. באותו ערב, בבחירה ה-35, הם מצאו גם את דריימונד גרין. הבחירות הללו, יחד עם ההחלטה ללכת עם סטף, הפכו בדיעבד לשלוש אבני יסוד שעליהן נבנתה השושלת.
וגם אנדרו בוגוט התברר כהרבה יותר ממה שנראה באותו ערב. הוא לא הגיע כדי להיות הכוכב של הקבוצה. הוא הגיע כדי להשלים אותה. הגנה, חסימות, ריבאונדים, מסירות מההיי-פוסט – בדיוק הדברים שלא הופיעו בהיילייטס של מונטה, אבל הופיעו בכל קבוצת אליפות.
שנתיים אחר כך הגיע סטיב קר, והשלים את הפאזל. הוא בנה שיטה שהתאימה בצורה מושלמת לסטף קרי – הרבה תנועה בלי כדור, חסימות, מסירות וקצב. פתאום כל מה שנראה קודם כמו חולשה הפך ליתרון, וסטף הפך משחקן מוכשר עם קרסוליים בעייתיים לשחקן ששינה את הדרך שבה משחקים כדורסל.
השאר כבר הפך להיסטוריה. אליפות בעונה הראשונה של סטיב קר, עונת 73 הניצחונות ששברה את שיא כל הזמנים, צירופו של קווין דוראנט, עוד שתי אליפויות, חמישה גמרים רצופים, ולבסוף גם אליפות 2022 – אולי המרשימה מכולן – שהוכיחה שהשושלת לא הייתה תלויה בכוכב כזה או אחר, אלא בתרבות שנבנתה סביב סטף קרי.
בדיעבד, הטרייד של מונטה אליס מעולם לא היה באמת על מונטה אליס. הוא היה על ההחלטה האמיצה להאמין בשחקן שאיש עדיין לא היה בטוח שאפשר לבנות סביבו קבוצה מנצחת. הוא נתן לסטף את המפתחות, שמר בידי הווריורס את הבחירה שהפכה להאריסון בארנס, ובאותו קיץ גם הביא אליהם את דריימונד גרין. רק שנים אחר כך התברר ששריקות הבוז של אותו ערב באורקל ארנה לא ליוו את נפילתה של גולדן סטייט – אלא את הרגע שבו נולדה השושלת הגדולה בתולדותיה.
ואם אתם שואלים מה קרה עם מונטה והבאקס
מהצד של מילווקי, הטרייד דווקא היה הגיוני לחלוטין. הבאקס ויתרו על אנדרו בוגוט אחרי עונה רצופת פציעות, כשהאמונה שהוא יחזור להיות הסנטר הדומיננטי של תחילת הקריירה כבר הלכה ודעכה. בתמורה הם קיבלו את מונטה אליס בתקווה שיחבור לברנדון ג'נינגס ויהפוך את הקבוצה לרלוונטית במזרח. על הנייר זו הייתה עסקה הגיונית – שני גארדים נפיצים שיכולים לייצר נקודות בכל ערב. בפועל, השילוב ביניהם מעולם לא התחבר. מילווקי אמנם חזרה פעם אחת לפלייאוף, אך הודחה כבר בסיבוב הראשון, ואליס עזב את הקבוצה כשחקן חופשי בקיץ 2013, כך שהבאקס לא קיבלו נכס משמעותי בתמורה לבוגוט. רק כמה חודשים לאחר מכן הם כבר בחרו את יאניס אנטטוקומפו בדראפט ופתחו פרק חדש לחלוטין בתולדות המועדון.
טור מעולה כל הכבוד שחר, הארת לי אישית פינות עלומות לגמרי, הסרטון עם קריאות הבוז מדהים ומנציח רגע אותנטי ..כמו לצפות בתאונת דרכים
תודה רבה
"ככל שעבר הזמן, הווריורס הבינו שהם לא עומדים בפני שאלה של מי שחקן טוב יותר, אלא של סביב מי אפשר לבנות אלופה" – מדוייק.
"הטרייד של מונטה אליס מעולם לא היה באמת על מונטה אליס. הוא היה על ההחלטה האמיצה להאמין בשחקן שאיש עדיין לא היה בטוח שאפשר לבנות סביבו קבוצה מנצחת". – בינגו.
אליס היה גארד מאוד מוכשר אך נמוך וצנום ולא הביא הצלחה קבוצתית. בקיצור מקרה קלאסי של קלוריות ריקות וסטף היה היהלום שצריך ללטש ולתת לו את המפתחות, וכך היה. בוגוט היה בגדר קינוח בלבד בטרייד.
אציין לזכותו של אליס (ששיחק במדי דאלאס), שהוא היה נהדר בסדרה מול הספרס האדירים ב 14' בסיבוב הראשון (שהסתיימה ב 7 משחקים), והם הכי הקשו עליהם מבין כל הקבוצות באותו הפלייאוף.
תקראו לי הורס שמחות, הייטר וכו'. אני אומר את אשר על ליבי – השושלת של גולדן היא השושלת הכי לא טבעית והכי טריקית / מזליקית בהיסטוריה.
באליפות הראשונה (15'), גולדן ניצלה פציעות של ארווינג ולאב וניצחה את הגמר בצורה שרחוקה מלשכנע בהיעדר עזרה מינימלית ללברון שנשאר לבד במערכה, ועדיין לקח 2 משחקים והפך סדרה גמורה לתחרותית.
אחרי ההתפרקות בגמר 16', הקבוצה שהייתה רחוקה פוזשן מריפיט עם 73 ניצחונות עונה קודם, ניצלה קפיצה חדה ולא שגרתית בתקרת השכר כדי לצרף שחקן טופ 3 בליגה שהוא גם הסקורר המוכשר בתולדות המשחק, והיריב העיקרי שלהם במערב. במהלך הזה הם תפסו שני ציפורים במכה אחת – התחזקו באופן דרמטי בשחקן על, וגם הורידו את האיום הכי משמעותי שהיה להם במערב כתוצאה מהחבירה שלו אליהם.
ועדיין הם נזקקו ללא מעט ניסים ונפלאות בהמשך הדרך.
בגמר מערב 17' הספרס היממו אותם בחצי הראשון עם 20 הפרש בחוץ. ואז זאזא זעזע את הקרסול של קוואי וכל האוויר יצא מהמפרשים של הספרס, וזה נגמר בסוויפ חד צדדי. לא אומר שעם קוואי זה היה נגמר בניצחון לספרס אבל גולדן הייתה צריכה (לראשונה בעידן קיידי) להתעלות על עצמה ולעבוד ממש קשה על מנת להכריע אותה.
בגמר מערב 18', הם פגשו את יוסטון הקשוחה שנבנתה על מנת לנצח את הגולדנים נוטפי הכישרון (בדומה למיני 24' נגד דנבר). יוסטון הוכיחה שהבלתי אפשרי נהיה אפשרי עם הובלה 3-2 בסדרה. רק שאז פול נפצע בסוף המשחק החמישי והארדן נשא ביותר מדי נטל התקפי, שגם יתרון 17 בגיים 6 בחוץ ברבע הראשון, ויתרון 11 במחצית בבית בגיים 7 התפיידו להם במהירות שיא מול קבוצה היסטורית ועתירת כישרון שזקוקה למשבר קטן על מנת להכות יריבה שוק על ירך.
הדרך של אליפות 22' לא הייתה מהקשות בלשון המעטה (דאלאס בראשות לוקה הדיחה את פיניקס הפייבוריטית בחצי גמר המערב ועשתה לגולדן את החיים הרבה יותר קלים), שגם בוסטון בגמר הייתה הגרסה החיוורת והבוסרית של מודל 24' שלקחה אליפות באותה עונה. ועדיין גולדן עשתה את שלה על הצד הטוב ביותר לאורך הפלייאוף, גילתה אופי מול בוסטון וניצחה משחק רביעי קריטי בחוץ בפיגור 2-1 בזכות משחק אגדי של סטף (הטוב בקריירה שלו בלי תחרות). משם הם המשיכו את המומנטום לניצחונות בגיים 5 ו 6, שלראשונה גולדן זוכה בטבעת בלי ניסים ונפלאות שמצילים אותה מיכולת לא משכנעת, שסטף הוא ה – מייצג של הסיפור הזה עם הופעת גמר סופר מרשימה (ומחשמלת), ולראשונה בקריירה זוכה במצטיין הגמר.
שצ'ארלס בארקלי טען בנחרצות שקבוצה שמתבססת על שלשות לא יכולה לזכות באליפות (שהוא מתכוון במפורש לגולדנים שהתחילו לעלות לגדולה), הוא טעה בענק במבחן התוצאה אבל לא טעה בהרבה במבחן הדרך. שילוב של יכולת לא משכנעת (בהתחשב שהיה סביבם ימבה כישרון), הרבה מזל ודברים שהלכו לזכותם ברגעים מכריעים, לא הופכים כלל את השושלת הזו ללא היסטורית (להיפך, גולדן עם קיידי היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה או ממש קרוב לזה), אך בהחלט לאחת שהייתה צריכה תנאי גידול מאוד ספציפיים ולא הגיוניים כדי להפוך לכזו.