יש טריידים שמשנים עונה. יש טריידים שמשנים מועדון. ויש טריידים שמשנים את ההיסטוריה של הליגה כולה.
מילווקי קיבלו את: מונטה אליס, אקפה אודו וקוואמי בראון.
גולדן סטייט קיבלו את: אנדרו בוגוט וסטיבן ג'קסון.
כשאוהדי דאלאס ראו את ניקו הריסון שולח את לוקה דונצ'יץ' ללוס אנג'לס, התחושה הייתה שהמועדון ויתר על הפנים של הפרנצ'ייז. ברור שמונטה אליס לא היה שחקן ברמה של לוקה, אבל עבור אוהדי גולדן סטייט במרץ 2012, התחושה הייתה כמעט זהה. הכוכב של הקבוצה, השחקן שבגללו אנשים הגיעו לאורקל ארנה גם בעונות חסרות משמעות, נשלח למילווקי תמורת אנדרו בוגוט הפצוע, שעדיין לא היה ברור מתי בכלל יחזור לשחק.
באותו רגע, כמעט אף אחד לא הבין מה גולדן סטייט עושה. רק שנים אחר כך התברר שהטרייד הזה לא היה על אנדרו בוגוט. הוא היה to unleash את סטף, ועל האומץ של הנהלת הווריורס לבחור בעתיד במקום בהווה. דבר שללא ספק הם עשו גם הקיץ, וספק גדול אם הפעם זאת ההחלטה הנכונה, אך על זה נצטרך לדבר בפעם אחרת.
כדי להבין למה הטרייד הזה היה כל כך מטלטל, צריך לחזור כמה שנים אחורה.
לפני שהווריורס הפכו לשושלת, לפני האליפויות, לפני סטף, קליי ודריימונד, גולדן סטייט הייתה אחת הקבוצות המתסכלות בליגה. בין 1994 ל-2006 היא הגיעה לפלייאוף פעם אחת בלבד, והפכה למועדון שאוהדיו התרגלו לאכזבות. ואז הגיעה עונת 2006/07 – עונת We Believe.
הווריורס נכנסו לפלייאוף מהמקום השמיני במערב עם מאזן 42:40 בלבד, אבל מול הקבוצה הטובה בליגה, דאלאס של דירק נוביצקי עם 67 ניצחונות, הם חוללו את אחת הסנסציות הגדולות בתולדות ה-NBA והדיחו את המאבריקס 2:4. אורקל ארנה רעד, הסיסמה "We Believe" הפכה לסמל, ואוקלנד התאהבה מחדש בכדורסל שלה.
הקבוצה ההיא לא זכתה באליפות, אבל היא החזירה לעיר את התקווה. כשהחבורה ההיא התחילה להתפרק, נשאר שחקן אחד שסימל את כל התקופה – מונטה אליס.
קשה להסביר למי שלא ראה אותו עד כמה מונטה היה אהוב. הוא היה סקורר מחונן, אחד השחקנים המהירים בליגה, כזה שיכול היה לייצר סל מכלום ולהלהיב את הקהל בכל ערב. הוא קלע יותר מ-24 נקודות למשחק, חילק אסיסטים, חטף כדורים והיה הפנים של המועדון. אם שאלתם אוהד ווריורס באותן שנים מי השחקן של הקבוצה, התשובה הייתה מונטה – לא סטף.
אבל הייתה בעיה אחת שלא הופיעה בדף הסטטיסטיקה.
למרות המספרים הנהדרים של אליס, גולדן סטייט פשוט לא התקדמה. שנה אחרי שנה היא נשארה מחוץ לפלייאוף. ההנהלה התחילה להבין שמונטה הוא שחקן שמייצר הרבה ניצוצות, אבל אולי לא כזה שאפשר לבנות סביבו קבוצה שתילחם על אליפות. ובמקביל, היה שם שחקן צעיר בשם סטפן קרי.
הווריורס בחרו בו במקום השביעי בדראפט 2009, אבל השנתיים הראשונות שלו היו רחוקות מלהבטיח עתיד נוצץ. פציעות הקרסול חזרו שוב ושוב, הוא עבר ניתוחים, החמיץ משחקים, ואפילו כשהאריך חוזה ב-2012 תמורת 44 מיליון דולר לארבע שנים, רבים ראו בכך הימור מסוכן יותר מאשר עסקה משתלמת.
כאן בדיוק התחילה הדילמה הגדולה.
במשך שלוש עונות ניסו בגולדן סטייט לבנות סביב שני הגארדים יחד. על הנייר זה נשמע נהדר – שני קלעים מוכשרים, שני שחקנים שיודעים לייצר נקודות. בפועל, הכימיה פשוט לא עבדה. שניהם היו גארדים נמוכים, שניהם דרשו את הכדור ביד כדי להיות במיטבם, ושניהם לא היו שחקני הגנה שיכלו לחפות אחד על השני.
מונטה פרח כשהכדור אצלו. הוא חי על בידודים, חדירות ויצירת זריקות קשות. סטף, לעומת זאת, היה מסוכן דווקא כשהכדור זז, כשהוא נע בלי הפסקה ומכריח את ההגנה לרדוף אחריו. ככל שעבר הזמן, הווריורס הבינו שהם לא עומדים בפני שאלה של "מי שחקן טוב יותר", אלא של "סביב מי אפשר לבנות אלופה".
באותה תקופה, הבעלים החדש ג'ו לייקוב כבר הבהיר שהוא לא קנה את המועדון כדי להילחם על המקום השמיני במערב. הוא רצה אליפות. מי שהוציא את הטרייד לפועל היה הג'נרל מנג'ר לארי ריילי, אך הכיוון היה ברור – להמר על התקרה הגבוהה יותר של סטף קרי, גם אם הדרך לשם תעבור בהחלטה שלא תהיה פופולרית.
וכך, ב-13 במרץ 2012, נשלחו מונטה אליס, אקפה אודו וקוואמי בראון למילווקי, בעוד הווריורס קיבלו את אנדרו בוגוט ואת סטיבן ג'קסון.
התגובה הייתה מיידית.
האוהדים זעמו. תחנות הרדיו עסקו בטרייד ללא הפסקה, ורבים היו בטוחים שההנהלה הרסה את המועדון. כמה ימים לאחר מכן, בטקס לכבוד כריס מאלין באורקל ארנה, עלה ג'ו לייקוב לנאום – והקהל פשוט לא נתן לו לדבר. שריקות הבוז היו כל כך חזקות, שהוא נאלץ לעצור באמצע הדברים. זו הייתה אחת המחאות הזכורות ביותר של אוהדי NBA נגד ההנהלה שלהם.
גם על הפרקט הכול נראה כמו אסון. ללא מונטה, הווריורס ניצחו רק שישה מתוך 27 המשחקים האחרונים של העונה וסיימו עם מאזן 23:43. מבחינת רוב האוהדים, זו הייתה הוכחה נוספת לכך שהטרייד היה טעות.
דווקא ההתרסקות הזו התבררה כאחד הרווחים הגדולים של המועדון.
לבחירת הדראפט של גולדן סטייט הייתה הגנת Top-7 מול יוטה. אילו הווריורס היו מסיימים עם מאזן טוב יותר, הבחירה הייתה עוברת לג'אז. רצף ההפסדים השאיר את הבחירה אצלם, ובדראפט 2012 הם בחרו במקום השביעי את האריסון בארנס – מי שיהפוך שנתיים לאחר מכן לפורוורד הפותח של קבוצת האליפות הראשונה. באותו ערב, בבחירה ה-35, הם מצאו גם את דריימונד גרין. הבחירות הללו, יחד עם ההחלטה ללכת עם סטף, הפכו בדיעבד לשלוש אבני יסוד שעליהן נבנתה השושלת.
וגם אנדרו בוגוט התברר כהרבה יותר ממה שנראה באותו ערב. הוא לא הגיע כדי להיות הכוכב של הקבוצה. הוא הגיע כדי להשלים אותה. הגנה, חסימות, ריבאונדים, מסירות מההיי-פוסט – בדיוק הדברים שלא הופיעו בהיילייטס של מונטה, אבל הופיעו בכל קבוצת אליפות.
שנתיים אחר כך הגיע סטיב קר, והשלים את הפאזל. הוא בנה שיטה שהתאימה בצורה מושלמת לסטף קרי – הרבה תנועה בלי כדור, חסימות, מסירות וקצב. פתאום כל מה שנראה קודם כמו חולשה הפך ליתרון, וסטף הפך משחקן מוכשר עם קרסוליים בעייתיים לשחקן ששינה את הדרך שבה משחקים כדורסל.
השאר כבר הפך להיסטוריה. אליפות בעונה הראשונה של סטיב קר, עונת 73 הניצחונות ששברה את שיא כל הזמנים, צירופו של קווין דוראנט, עוד שתי אליפויות, חמישה גמרים רצופים, ולבסוף גם אליפות 2022 – אולי המרשימה מכולן – שהוכיחה שהשושלת לא הייתה תלויה בכוכב כזה או אחר, אלא בתרבות שנבנתה סביב סטף קרי.
בדיעבד, הטרייד של מונטה אליס מעולם לא היה באמת על מונטה אליס. הוא היה על ההחלטה האמיצה להאמין בשחקן שאיש עדיין לא היה בטוח שאפשר לבנות סביבו קבוצה מנצחת. הוא נתן לסטף את המפתחות, שמר בידי הווריורס את הבחירה שהפכה להאריסון בארנס, ובאותו קיץ גם הביא אליהם את דריימונד גרין. רק שנים אחר כך התברר ששריקות הבוז של אותו ערב באורקל ארנה לא ליוו את נפילתה של גולדן סטייט – אלא את הרגע שבו נולדה השושלת הגדולה בתולדותיה.
ואם אתם שואלים מה קרה עם מונטה והבאקס
מהצד של מילווקי, הטרייד דווקא היה הגיוני לחלוטין. הבאקס ויתרו על אנדרו בוגוט אחרי עונה רצופת פציעות, כשהאמונה שהוא יחזור להיות הסנטר הדומיננטי של תחילת הקריירה כבר הלכה ודעכה. בתמורה הם קיבלו את מונטה אליס בתקווה שיחבור לברנדון ג'נינגס ויהפוך את הקבוצה לרלוונטית במזרח. על הנייר זו הייתה עסקה הגיונית – שני גארדים נפיצים שיכולים לייצר נקודות בכל ערב. בפועל, השילוב ביניהם מעולם לא התחבר. מילווקי אמנם חזרה פעם אחת לפלייאוף, אך הודחה כבר בסיבוב הראשון, ואליס עזב את הקבוצה כשחקן חופשי בקיץ 2013, כך שהבאקס לא קיבלו נכס משמעותי בתמורה לבוגוט. רק כמה חודשים לאחר מכן הם כבר בחרו את יאניס אנטטוקומפו בדראפט ופתחו פרק חדש לחלוטין בתולדות המועדון.
טור מעולה כל הכבוד שחר, הארת לי אישית פינות עלומות לגמרי, הסרטון עם קריאות הבוז מדהים ומנציח רגע אותנטי ..כמו לצפות בתאונת דרכים
תודה רבה
"ככל שעבר הזמן, הווריורס הבינו שהם לא עומדים בפני שאלה של מי שחקן טוב יותר, אלא של סביב מי אפשר לבנות אלופה" – מדוייק.
"הטרייד של מונטה אליס מעולם לא היה באמת על מונטה אליס. הוא היה על ההחלטה האמיצה להאמין בשחקן שאיש עדיין לא היה בטוח שאפשר לבנות סביבו קבוצה מנצחת". – בינגו.
אליס היה גארד מאוד מוכשר אך נמוך וצנום ולא הביא הצלחה קבוצתית. בקיצור מקרה קלאסי של קלוריות ריקות וסטף היה היהלום שצריך ללטש ולתת לו את המפתחות, וכך היה. בוגוט היה בגדר קינוח בלבד בטרייד.
אציין לזכותו של אליס (ששיחק במדי דאלאס), שהוא היה נהדר בסדרה מול הספרס האדירים ב 14' בסיבוב הראשון (שהסתיימה ב 7 משחקים), והם הכי הקשו עליהם מבין כל הקבוצות באותו הפלייאוף.
בוגוט לא היה קינוח בטרייד – הוא היה המטרה בטרייד.
מבחינה מקצועית לא ממש. הגיע אחרי עונה של 12 משחקים ולפני שנתיים עונה של 36. כלומר מדובר בסנטר גדול שעבר לא מעט פציעות (הייתה אחת מפחידה אחרי הטבעה), וגולדן לא תלתה את השאיפות שלה בבוגוט עם העבר הבעייתי. הוא כן היה אמור להשתלב במערך אם היתרונות שלו אבל לא ברמה של כוכב או משהו קרוב לזה.
אתה יכול להגיד מה שתרצה. זה מה שהם אמרו.
שיגידו.
אני מתחבר יותר לטייק של שחר שרון שלנו שאומר שהטרייד יותר נועד כדי לתת את המפתחות לסטף ופחות על בוגוט
נכון בגלל זה מי שעשה אותו ישר איבד את המפתחות…
🙂
נוסיף רק שזה היה מהלך מוצהר וידוע מראש. מאיירס היה האיש המיועד של לייקוב. זה רק הטיימינג שקצת מציק.
אתה צודק.
תקראו לי הורס שמחות, הייטר וכו'. אני אומר את אשר על ליבי – השושלת של גולדן היא השושלת הכי לא טבעית והכי טריקית / מזליקית בהיסטוריה.
באליפות הראשונה (15'), גולדן ניצלה פציעות של ארווינג ולאב וניצחה את הגמר בצורה שרחוקה מלשכנע בהיעדר עזרה מינימלית ללברון שנשאר לבד במערכה, ועדיין לקח 2 משחקים והפך סדרה גמורה לתחרותית.
אחרי ההתפרקות בגמר 16', הקבוצה שהייתה רחוקה פוזשן מריפיט עם 73 ניצחונות עונה קודם, ניצלה קפיצה חדה ולא שגרתית בתקרת השכר כדי לצרף שחקן טופ 3 בליגה שהוא גם הסקורר המוכשר בתולדות המשחק, והיריב העיקרי שלהם במערב. במהלך הזה הם תפסו שני ציפורים במכה אחת – התחזקו באופן דרמטי בשחקן על, וגם הורידו את האיום הכי משמעותי שהיה להם במערב כתוצאה מהחבירה שלו אליהם.
ועדיין הם נזקקו ללא מעט ניסים ונפלאות בהמשך הדרך.
בגמר מערב 17' הספרס היממו אותם בחצי הראשון עם 20 הפרש בחוץ. ואז זאזא זעזע את הקרסול של קוואי וכל האוויר יצא מהמפרשים של הספרס, וזה נגמר בסוויפ חד צדדי. לא אומר שעם קוואי זה היה נגמר בניצחון לספרס אבל גולדן הייתה צריכה (לראשונה בעידן קיידי) להתעלות על עצמה ולעבוד ממש קשה על מנת להכריע אותה.
בגמר מערב 18', הם פגשו את יוסטון הקשוחה שנבנתה על מנת לנצח את הגולדנים נוטפי הכישרון (בדומה למיני 24' נגד דנבר). יוסטון הוכיחה שהבלתי אפשרי נהיה אפשרי עם הובלה 3-2 בסדרה. רק שאז פול נפצע בסוף המשחק החמישי והארדן נשא ביותר מדי נטל התקפי, שגם יתרון 17 בגיים 6 בחוץ ברבע הראשון, ויתרון 11 במחצית בבית בגיים 7 התפיידו להם במהירות שיא מול קבוצה היסטורית ועתירת כישרון שזקוקה למשבר קטן על מנת להכות יריבה שוק על ירך.
הדרך של אליפות 22' לא הייתה מהקשות בלשון המעטה (דאלאס בראשות לוקה הדיחה את פיניקס הפייבוריטית בחצי גמר המערב ועשתה לגולדן את החיים הרבה יותר קלים), שגם בוסטון בגמר הייתה הגרסה החיוורת והבוסרית של מודל 24' שלקחה אליפות באותה עונה. ועדיין גולדן עשתה את שלה על הצד הטוב ביותר לאורך הפלייאוף, גילתה אופי מול בוסטון וניצחה משחק רביעי קריטי בחוץ בפיגור 2-1 בזכות משחק אגדי של סטף (הטוב בקריירה שלו בלי תחרות). משם הם המשיכו את המומנטום לניצחונות בגיים 5 ו 6, שלראשונה גולדן זוכה בטבעת בלי ניסים ונפלאות שמצילים אותה מיכולת לא משכנעת, שסטף הוא ה – מייצג של הסיפור הזה עם הופעת גמר סופר מרשימה (ומחשמלת), ולראשונה בקריירה זוכה במצטיין הגמר.
שצ'ארלס בארקלי טען בנחרצות שקבוצה שמתבססת על שלשות לא יכולה לזכות באליפות (שהוא מתכוון במפורש לגולדנים שהתחילו לעלות לגדולה), הוא טעה בענק במבחן התוצאה אבל לא טעה בהרבה במבחן הדרך. שילוב של יכולת לא משכנעת (בהתחשב שהיה סביבם ימבה כישרון), הרבה מזל ודברים שהלכו לזכותם ברגעים מכריעים, לא הופכים כלל את השושלת הזו ללא היסטורית (להיפך, גולדן עם קיידי היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה או ממש קרוב לזה), אך בהחלט לאחת שהייתה צריכה תנאי גידול מאוד ספציפיים ולא הגיוניים כדי להפוך לכזו.
אפשר לחפש להדביק כוכבית כמעט לכל אליפות בדרך הזו.
אני לא רואה את החשיבות של השלשות רק במובן ה"אנליטיקס", אלא גם ככאלו שפותחות את הצבע.
כשמשלבים אותן עם תנועה נכונה וחסימות, זה קטלני.
אין צורך לחפש. זה ממש גלוי לעין. ב 3 האליפויות הראשונות, לקבוצות שהכי איתגרו/עמדו להדיח את גולדן נפצעו כוכבים. עד לאותן פציעות שהכריעו גולדן גם לא הרשימה בלשון המעטה, והאפקט של הפציעות התחיל להשפיע, אז היא נזכרה להשתלט על אותן סדרות. נראה ממש כסיבה מול תוצאה = פציעות ששינו את גורל הסדרות.
כמובן שהאפקט "האמיתי" של השלשות הוא פתיחת הצבע ולא האנליטיקס עצמו. אבל גולדן בלי דוראנט הייתה יחסית חד גונית שלשני הכוכבים שלה כוח העל שלהם היה השלשות ולא נשקים אחרים.
אני רואה את זה בדיוק הפוך.
2015 הייתה אמנם עונה עם פציעות של היריבה בגמר, אבל קליבלנד לקחו שני משחקים בזכות התאמות של בלאט (דלאבדובה על סטף שעבד למשחק וחצי, מוזגוב ותומפסון ששלטו בצבע, ג'יי אר סמית שלראשונה הפך לשחקן יעיל ועוד) וכמובן גם יכולת טובה של לברון. הווריורס היו צריכים לעשות התאמות ולהתעלות כדי לקחת אליפות, ורק הטיפשים שנתנו לאיגודלה את ה-MVP ולא לסטף יצרו נרטיב שגוי לחלוטין כאילו הם ניצחו בצורה "רחוקה מלשכנע".
דווקא 2016 הייתה זו שהוכרעה בגלל פציעות, כי הווריורס כבר הובילו 3- 1 כשאיבדו את דריימונד למשחק 5 ואת בוגוט ל-2 וחצי המשחקים האחרונים. בלי להוריד מההישג המרשים של קליבלנד, אני מרגיש הרבה יותר בנוח לומר שכאן זה השפיע מאשר ב-2015, בה אני מניח שגולדן סטייט היו פייבוריטים גם ככה.
2017 הייתה ריצת הפלייאוף הכי דומיננטית בהיסטוריה, ואת ההפסד היחיד שלהם הם ספגו ביתרון 3- 0 בגמר כשהיריבה הפציצה 24 שלשות. גם אם קוואי לא היה נפצע לא בטוח שהספרס היו מנצחים את זה מול היכולת של סטף ודוראנט בסוף אותו משחק, וגם אם כן, התרחיש הסביר הוא 4- 1 לווריורס.
2018 הייתה יוסטון באמת מצוינת, אבל הווריורס היו בלי איגודלה מאז משחק 3 והפסידו שניים מאוד צמודים בלעדיו, ובעיקר פשוט העלו הילוך בכל פעם שהיה צריך.
2022 זו בסך הכל פיניקס אחת, שלא היה לה אף שחקן שמתקרב לרמה של לוקה, והווריורס היו יותר טובים כל עוד סטף ודריימונד היו בריאים.
בארקלי ללא שום ספק טועה, גם במבחן התוצאה וגם במבחן הדרך. גם אם נעזוב את גולדן סטייט, בוסטון של 2024 זו הדוגמה הכי טובה (וגם קליבלנד של 2016). קבוצה תתקשה אם היא מתבססת רק על שלשות, אבל זה נכון לכל תחום בכדורסל שקבוצה לא יכולה להתבסס רק עליו.
גולדן עשתה התאמות אבל הם היו צריכים לגמור את הסדרה קודם לכן. עם כל הכבוד לצוות הלוחמני של הקאבס, הוא היה תלוי בלעדית בסידור המצבים של לברון שגם כל נטל הקליעה היה עליו מול מגינים אדירים כמו דריי ואיגי. ה mvp final הלך לאיגי כדי לא לתת את זה ללברון שהיה בכמה דרגות מעל היתר אז הלכו על השומר שהוריד לו את היעילות. סטף היה מקבל במידה והיה גומר את הסדרה מוקדם ולא הופך אותה לתחרותית.
לגבי 16' אתה בכלל לא בכיוון. דריי לא נפצע אלא בעט בביצים וגם זה למשחק בודד שהיה עוד 2 משחקים לתקן. בוגוט היה שחקן של 16.6 דקות למשחק בפלייאוף הזה, ופציעה שלו זה לא קרוב לפציעה של כוכב משנה. אתה באמת משווה משחק אחד של דריי (שאפילו לא נפצע אלא הורחק), ו 2 וחצי משחקים של בוגוט לשני כוכבי המשנה של לברון שרק קיירי השתתף בגיים 1? זה לא אותו דבר בהחלט.
אני לא אומר שהספרס היו לוקחים את הסדרה אבל כן היו יריבה בעלת יכולת להדיח אותם. לא אשכח את ההגנה המטורפת של הספרס במחצית הראשונה בבית של גולדן שקפאה, וה 20 הפרש שהשתיקו את הקהל הרעשני שלהם. עם ובלי קוואי זו סדרה אחרת לגמרי, כפי שראינו במחצית השנייה שהכל התהפך ואז הסדרה הפכה לחד צדדית.
איגי היה מס' 5 בהיררכיה ופציעה שלו לא אמורה לשנות את מאזן הכוחות מקצה לקצה. להגיד שהם העלו הילוך כל פעם שהיה צריך זה להתעלם מהמציאות שבלי פול לא השמיכה והנטל ההתקפי על הארדן (שגם איתו היה עצום), היה גדול מדי מכדי להחזיק יתרונות בגיים 6 ו 7.
לגבי 22' אמרתי שגולדן הרשימה לאורך הפלייאוף ויכלה לנצח את פיניקס, למרות שעדיין היה עדיף לה לפגוש את דאלאס שהייתה תלוייה יותר מדי בלוקה.
בוסטון 24' ניצחה כי היא הייתה יותר איכותית ועמוקה מכל יריבותיה בהפרש ניכר. ראינו את הקריסה שלה שנה אחרי בגלל ההתבססות המוגזמת על שלשות שהם יותר טריקיות מכניסות לצבע או חצי מרחק.
בארקלי צדק במבחן הדרך גם אם רק באופן חלקי. גם השלשן הכי טוב בעולם יכול לסיים עם ערב שהוא לא פוגע בכלום, דבר שקורה פחות לשחקן שמתבסס על כניסות לצבע או חצי מרחק.
קבוצה יכולה להפציץ בערב עם 50 אחוז ויום אחרי עם 15 אחוז. שאתה לא מתבסס על הנשק הזה באופן אבסולוטי אך מדוד זה מתכון ליותר יציבות, בטח שזה נוגע לכוכבים שלך.
לכל אלופה בתולדות הליגה אפשר למצוא דברים שהסתדרו לה. זה לא שונה במקרה של גולדן סטייט, אבל הם העמידו את עצמם בסיטואציה טובה והיו יותר קרובים לניצחונות בשני המקרים שהפסידו בגמר מאשר להפסד באחת הזכיות שלהם.
בארקלי לגמרי טועה ובגדול. אי אפשר לקחת אליפות רק עם שלשות בדיוק כמו שאי אפשר לקחת אליפות רק עם כל אלמנט אחד אחר שתבחר, ורצוי לא להגזים, אבל אצל רוב האלופות האחרונות זה היה כלי מרכזי מאוד.
אתה יכול למצוא מקרה פה מקרה שם. לשושלת של גולדן הצטברו אסופה של מקרים בדרך שהלכו לזכותה :
פציעות של כוכבים ב 3 סדרות קשות שהיו בפיגור בהן (אני מחשיב את המחצית של הספרס שהובילה ב 20 הפרש שעם קוואי סביר שהייתה לוקחת את גיים 1)
2.צירוף של דוראנט לקבוצה שהייתה מרחק פוזשן מריפיט ו 73 ניצחונות עונה לפני בקיץ שתקרת השכר קפצה באופן לא מאוזן וחד.
בלי זה כנראה שאין שושלת שרק האליפות ב 22' והגמר ב 16' באמת מתרחשים. כל השאר בעירבון מוגבל מאוד.
בארקלי התכוון בעיקר על כוכבים שמתבססים על שלשות. מרבית הסופרסטארים הגדולים שלקחו אליפויות ושלטו בליגה הם מומחים מחצי מרחק (מייקל,קוואי,קובי וויד,נוביצקי,קיידי)
יש גם מפלצות צבע כמו שאק, יאניס, לברון ווילט.
ויש גם שחקנים שעובדים בצבע עם רגש כמו קארים, האקים, יוקיץ',דאנקן.
אלו סוג הטיפוסים השכיחים ביותר שלוקחים אליפויות ושולטים בליגה, שלמעט יוקיץ' ונוביצקי כולם חיות בהגנה.
הצירוף של דוראנט היה חריג, אבל הוא תוצאה של התנהלות חכמה של הווריורס (מייקל תומפסון, אבא של קליי, חזה את זה יותר משנה מראש). כל היתר לא חריג.
בכדורסל המודרני, חצי מרחק זה חשוב, שליטה בצבע זה חשוב, אבל שלשות זה לא פחות חשוב, ובארקלי טועה
לא היה ולא יהיה תקדים לצירוף של קיידי – שחקן טופ 3 בליגה שהוא היריב העיקרי שלך בקונפרנס לקבוצה שעשתה 73 ניצחונות והייתה רחוקה פוזשן מריפיט, שבגמר שהפסידה הייתה לוקחת אותו ב 8 מתוך 10 הפעמים.
הדבר הכי קרוב לזה מוזס מאלון שהצטרף לפילי שנתקלה בתקרת זכוכית ב 3 גמרים והוא הוביל אותם לאליפות ב 83'.
שוב בארקלי התכוון על כוכבים ופחות על שחקני רוטציה. שהריקוד של סטף וקליי לא עבד הם נתקעו וזה הסיבה שהם הביאו את קיידי שהוא שחקן ייחודי שיכול להיות בשטף וגם לקחת על עצמו זריקות מחצי מרחק שההתקפה נתקעת.
כשאתה מדבר על הווריורס לפני דוראנט, כדי להצדיק למה לא היו מגיעים לשום דבר – הם נשמעים כמו שחקנים שרק יודעים לזרוק מרחוק, ולא באמת מסוגלים להגיע לשום דבר.
כשאתה מדבר על הווריורס לפני דוראנט , כדי להסביר למה זה לא בסדר שדוראנט הצטרף אליהם, הם נשמעים כמו אימפריה שה-נבא טרם ראה.
אל תקצין את דבריי. לא טענתי שהם לא היו מגיעים לכלום אבל לשושלת הזו של 4 אליפויות ועוד 2 גמרים הם בטוח שלא היו מגיעים בלי צירוף דוראנט ופציעות ל 3 קבוצות שהובילו עליהם בפלייאוף. גם לא טענתי שהם רק יודעים לזרוק מרחוק ותו לא אלא שזה הנשק העיקרי של סטף וקליי.
אכן הם הגיעו לשיאם ב 16' אבל עדיין הראו שהם יכולים להיות פגיעים למרות העומק והשלשות. דוראנט הפך אותם לכמעט בלתי עצירים ופגיעים למעט שתי סדרות.
תמיד יש מי שינסה להקטין את הקבוצה ששיחקה את הכדורסל הטוב ביותר ששוחק אי פעם
התכוונת אליי?
אמרתי שגולדן עם קיידי היא כנראה הקבוצה הטובה בכל הזמנים. הדרך שהיא נוצרה היא פשוט לא טבעית וגם היו לה לא מעט מזל עם פציעות של כוכבים יריבים בפלייאוף.
גולדן "הטהורה" של סטף,קליי ודריי ואיגי הייתה קונטנדרית רצינית (שאותה היה יותר קל לאהוד גם מי שלא מת על שלשות אינסופיות כמוני), ולא הייתה צריכה מבחינה מקצועית וספורטיבית לצרף לשורותיה עוד שחקן על כמו דוראנט.
הדבר שהכי מצער שבגלל הצירוף שלו אליהם היריבות ביניהם נמחקה ומאזן הכוחות בליגה היה לא שוויוני, כך שלא יכולנו להעריך עד כמה גולדן "הטהורה" יכלה להשיג ומהו ערכה האמיתי בלי קיידי.
ואם הם לא היו לוקחים אליפות, אלא מפסידים בסיבוב שני או גמר מערב בשנתיים האלה, זה היה יותר "לגיטימי"?
בעיקרון לצרף את השחקן שהוא היריב העיקרי שלך בקונפרנס זה דבר פסול (לשני הצדדים), אבל מבחינת רזומה אין ספק שלהצטרף לקבוצה שלא לקחה אליפות/גמר זה אחרת מאשר סיבוב שני/גמר מערב.
ללברון הייתה מחשבה להגיע לניקס אבל בגלל שהם זכו מה הטעם שלו להיות שם?
הוא בחר אמנם במקום עם הרבה כישרון אך כזה שלא טעם גמר מעל 20 שנה ואליפות מ 83'.
צריך להגיע דרייב ועם משהו לתת משלך.
מה עוזר לדוראנט להגיע למקום שהצליח בלעדיו וניצח אותו שנה קודם לכן חוץ מטבעות מלאכותיות? עד היום הוא מחפש "משהו משלו".(כתבתי בדיוק פוסט עליו שנקרא "נווד מחפש גאולה")
מה עוזר מבחינה ספורטיבית לסטף לקבל את דוראנט יריבו העיקרי בקונפרנס אחרי שניצח אותו שנה לפני מלבד נחיתה רכה אחרי ההתפרקות בגמר?
אצל שניהם זה היה שילוב של פחדנות ורצון לחיים קלים אחרי מפח הנפש של כל אחד מהם באותה עונה.
מי היה בא בטענות לקיידי אם היה בוחר לשחק בכמעט כל קבוצה אחרת? אף אחד. ויותר מזה אתה לא רוצה לשחק עם ראס השתלטן, תדרוש מההנהלה להטריד אותו והם יקשיבו לך כי אתה יותר חשוב ממנו ובמקומו יגיע אחלה תמורה כי ראס היה אז טופ 10 בליגה.
גם גולדן יכלה להתחזק בצורה נאותה, להחליף את בארנס שאיכזב בגמר אבל מה אתם מביאים כישרון על דורי כזה והיריב הישיר שלכם בקונפרנס. אתם הרי אלופים עם 73 ניצחונות ברזומה. זה הכבוד שלכם? שדריי יעשה טלפון במחשכים וישכנע את היריב המר שלכם להצטרף ברגע של חולשה. לא ספורטיבי ולא מתאים למועדון עם גאווה כמו שלהם.
הנה סיפור טיים משין שאהבתי, איזה כיף!
הסיפור של סטף הוא סיפור מהאגדות בעיניי.
אמנם זה לא לגמרי ככה, אבל מבחינתי זה כמו סיפור הברווזון המכוער שהפך לברבור.
תודה שחר. הטרייד הזה השיג לווריורס 3 ציפורים במכה או אפילו 4 – הם התחילו לבנות סביב סטף, השיגו סנטר שהיה קריטי ביצירת האלופה של 2015 וקליי קיבל את המקום להפוך לסופרסטאר שהיה עד הפציעות (ולזה אפשר להוסיף גם את הבחירה המוגנת טופ 7).
כן. הם נפטרו מהסרטן סטיבן גקסון
בפינת הקטנוניות – ההחלטה השלישית שיצרה את השושלת היא לא הבחירה בהאריסון בארנס אלא הבחירה בקליי תומפסון.
.
בפינת הלא קטנוניות – מסכים לגמרי.
.
תודה רבה שחר, אחלה פוסט.
בס"ד
תודה רבה.
החלטה אמיצה מאד, שהצליחה בגדול
מעולה שחר אבל אני רוצה קצת לערער על הנרטיב של הכתבה כי יש שני צדדים לסיפור הזה וצריך לבחור למי להאמין.
נתחיל בזה של מילווקי – הווריורס רצו את בוגוט ולפי הבאקס (וגם לפי הווריורס) הם רצו את סטף. כאן המקום שהסיפור קצת מתפצל. הבאקס מספרים שהרופאים שלהם חששו מהקרסולים של קרי ולכן ירדו מהרעיון והבאקס הסכימו כשהווריורס הציעו את אליס במקום.
לפי הווריורס (כלומר לארי ריילי שהיה הג'י אם) אף אחד בליגה לא רצה את אליס והוא שיווק את סטף כפתיון והטעיה. אני קצת מתקשה לקנות את הסיפור הזה. מה גם שהמהלכים שקרו אחר כך מעידים שזה לייקוב לא היה הכי מרוצה מהמהלך(הביא את מאיירס על הראש שלו).
לגבי בארנס – הווריורס עברו לטנקינג מלא ישר אחרי הטרייד ככה שזה לא במקרה שהם שמרו את הבחירה.
בכל מקרה אין ויכוח שהדאב ניישן מאד לא אהבה את הטרייד הזה כשהוא קרה והיום בדיעבד הם מוקירים עליו תודה.
רק מזכיר ששנה קודם ריילי והווריורס ניסו להעביר את סטף ואת קליי עבור כריס פול שהלך בסוף לקליפרס.
והנה סטף מספר על איך השחקנים לומדים על הטריידים הגדולים:
https://youtu.be/ZAx-oE4jGOU?is=lWYQGENLwqtSXsAm
בשולי בדברים: אחת הקלישאות בספורט היא ש"המועדון שייך לאוהדים". זה לא ממש נכון לצערי.
כשבעלים של קבוצה שרוצה לצאת מהמערכת, מסתכסך עם רוכש-אוהד (שלמען ההגינות צריך ללמוד לשלוט בסוגרים יותר טוב), והם לוקחים הצעה פחות טובה גם להם כספית וגם לקבוצה מקצועית.
והאוהדים? שיתפוצצו מתסכול.
"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
https://www.ynet.co.il/sport/israelibasketball/article/mjykscko6
ביום שהתברר שמונטה אליס שבר את הקרסול כשרכב על וספה (מכונה מופד באמריקאית) הבנתי שהוא לא העפרון הכי מחודד בחדר. גם התגובה שלו להגעה של קרי היתה מגעילה (גם אם נכונה) – "אין מקום לשני גרדים קטנים". כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות שאליס לא מוביל את ג"ס לשום גן עדן. הדיל היה במפורש על בוגוט והוא האיש ששינה את הקבוצה. אחריו הם התחילו לשחק הגנה, דבר שלא עשו מאז ומעולם.
רק מילה אחת (טוב, כמה מילים, אבל מחוברות בנקודות וקווים אלכסוניים) לגבי הדיון שהיה פה ושאפשר להדביק כוכבית לכל אלופה:
https://www.tomthefinder.com/p/new-yorks-title-needs-an-asterisk
אם אפשר תשובה למי יש לגאסי יותר גדול:
קיידי – mvp, גמר, 2 אליפויות ו 2 מצטיין גמר.
האקים – mvp, גמר, 2 אליפויות ו 2 מצטיין גמר.
אני מקבל תשובות עם ובלי חיבור בנקודות וקווים אלכסוניים.
אני מבין שאתה סובל מחרדת לגסי. זה בסדר זו בעיה ידועה ומוכרת אבל אל דאגה היא לא אמורה להפריע לתפקוד ביום יום. רק מזכיר שהגודל לא קובע.
ולגופו של עניין?
זה לא מעניין. זו הייתה הפואנטה. העמדה שלך ידועה.
שאלה פשוטה: האקים או קיידי
זה פשוט עוזר לי להקל על החרדה.
כי אז אני אחשוב שכל האליפויות אותו הדבר ושרק אני מדמיין שיש כאלה ששוות יותר או פחות
כל האליפויות הן אותו דבר…
אם אפשר תספר את זה לדוראנט ותרגיע אותו כי הוא סובל קצת יותר ממני מחרדת לגאסי.
אני בטוח שאם תשב ותסביר לו שבגלל שיש לו רזומה כמו של האקים, אז מורשתו גם כזאת, אז הוא יירגע ויבין שהוא סתם קשה עם עצמו.
דורנט אכן סובל אבל זה שלו. אני יכול להמליץ על טיפול אבל הוא כנראה מעדיף רשתות חברתיות.
אני הייתי ממליץ על טבעת בקבוצה שהיא לא גולדן אבל הוא כבר לא ילד.
אני מבין שאתה באמצע דיון שבעינייך חשוב, אבל קיוויתי שתצליח לראות מעבר לו אל ההומור שם. באמת חשבתי שזו כתבה משעשעת ששמה כוכבית על כל אליפות בהיסטוריה. אם רק תרצה אפשר אפילו לקרוא שם שלא כל הכוכביות נולדו בצורה שווה. אפשר באמת להשוות בין הכוכבית של ספרס 2003 "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שם לשמוע" לכוכבית של לייקרס 2002 "תשאלו את סקרמנטו קינגס"?
ולשאלתך: לא.אכפת.לי.למי.יש.לגאסי.יותר.גדול/אני.לא.המטרה.של.דיון.כזה/אבל.אם.רוצים.לדון.מי.היה.שחקן.יותר.גדול.יש.מספיק.אפשרויות.שהן.לא.דקדוק.על.קוצו.של.תואר/כל.אליפות.היא.שווה.ומכבדת.את.בעליה/
לא התעמקתי. יש בהחלט הומור לא רע במאמר.
נהדר
יש להוסיף – הטרייד קידם את קליי תומפסון לחמישיה הפותחת – ככה נולדו ה splash brothers סטף קיבל בדיוק מה שהיה צריך, גארד לידו שלא צריך את הכדור ביד ואחד שומרי גארדים הטובים בליגה.
נכון – בזכות הטרייד קיבלנו את הספלאש ברוס.
תודה שחר אחלה פוסט.
סטף הוא הדבר הטוב ביותא שקרה לליגה מאז מייקל.
ואציין גם שלכדורסל האמריקאי והעולמי בכללותו. סטף – האם וי פי האמיתי של הטורניר האולימפי – הוא זה ששמר במו ידיו באממצעות מופע הקסמים העל אנושי שנתן בשלבים המכריעים על ההגמוניה האמריקאית בכדורסל. בלעדיו היינו דנים כבר חודשים על גבי חודשים איך האמריקאים איבדו את ההגמוניה על עולם הכדורסל וכ'.