הגולש Rocky1 הוא גולש ותיק באתר, אוהד סן-אנטוניו ובעיקר שחקנים פסנתרנים כמו דיוויד רובינסון. זאת הכתבה הראשונה שלו באתר.
הטרייד שהמציא מחדש את ה-NBA: כשגרג פופוביץ' איבד את הראש (ואז הרוויח את הכל)
השנה היא 1995. סן אנטוניו ספרס מסיימת את העונה הסדירה הטובה בתולדותיה (עד אז). צמד ה-DR's בקו הקדמי — דיוויד רובינסון ודניס רודמן — מובילים אותם למאזן אדיר של 62–20 ולמקום הראשון בליגה. רובינסון הוא מלך הסלים היוצא וה-MVP הנכנס, ודניס רודמן הוא מלך הריבאונדים הבלתי מעורער של ארבע השנים האחרונות. תוסיפו אליהם צוות מסביב כמו שון אליוט, אייברי ג'ונסון וויני דל-נגרו, וקיבלתם קבוצה שמוכנה ללכת עד הסוף.
הספרס טסים בפלייאוף, מגיעים לגמר המערב ומשווים את שיא המועדון. ואז? הם נתקלים באלופה המכהנת, יוסטון רוקטס של האקים אולאג'ואן. יוסטון, שהגיעה רק מהמקום השישי, פשוט מפרקת את הספרס, ובעיקר האקים את רובינסון במאצ'-אפ האישי, והסדרה מסתיימת בניצחון 4–2 של הרוקטס בדרך לטבעת נוספת. המפלה הזו דרשה זעזוע. הג'נרל מנג'ר הצעיר וחסר הניסיון דאז, אחד בשם גרג פופוביץ', החליט שחייבים לחשוב מסלול מחדש.
בינתיים, בצד השני של המיסיסיפי…
מייקל ג'ורדן מודיע על חזרה מפרישה. הבולס באופוריה, עוברים סיבוב ראשון, אבל אז נתקלים בקיר בשם אורלנדו מג'יק של שאקיל אוניל, פני הארדוויי ו… הוראס גרנט, שהיה חלק חשוב בפאזל של הבולס בשלוש האליפויות הקודמות. שיקגו מודחת בחצי גמר המזרח, ובמועדון מבינים: חייבים חיזוק בצבע, ועכשיו.
אז פופוביץ' חשב, ישב, והגה את הטרייד "המבריק" הבא:
מלך הריבאונדים של הליגה, דניס רודמן, עובר לשיקגו בולס. בתמורה? הסנטר המחליף… וויל פרדו. עכשיו תעצמו עיניים, תפתחו אותן ותקראו את זה שוב: דניס רודמן תמורת וויל פרדו. אני זוכר את עצמי כילד בן 12 בצפון, פותח את מדור הספורט בעיתון וחוטף שוק. WTF?! מי זה בכלל וויל פרדו?!
בימים ההם, הפרה-אינטרנטים, הטרייד הזה נראה כמו ההזיה הכי חד-צדדית בהיסטוריה. רק לאט לאט התחילו לטפטף הדיווחים על מה שבאמת קרה שם בסן אנטוניו: רודמן חירב את חדר ההלבשה, התעמת בלי סוף עם פופוביץ', השפיל את המאמן בוב היל, וזכור במיוחד כמי שהוריד נעליים וישב על הפרקט כשהורד לספסל. כל הליגה ידעה שהספרס פשוט נואשים להיפטר ממנו. המחיר? ברצפה של וויל פרדו.
החתיכה האחרונה בפאזל:
רודמן הגיע לשיקגו והפך בדיוק למה שהיה חסר להם. מייקל ג'ורדן והמאמן פיל ג'קסון הצליחו לתעל את הטירוף שלו למגרש, והשילוב הזה התפוצץ מיידית: כבר בעונה הראשונה שלהם יחד (1995/96) הבולס ניפצו את שיא הניצחונות ההיסטורי עם מאזן של 72–10, בדרך לשלוש אליפויות רצופות וקיבוע מעמדם כשושלת הגדולה בהיסטוריה המודרנית.
על הנייר, רודמן כמעט לא קלע בשיקגו (כ-5.2 נקודות למשחק בשלוש העונות שלו במועדון), אבל הוא עשה את כל העבודה השחורה שאפשרה לג'ורדן ופיפן להתרכז בהתקפה. בשלוש השנים שלו בשיקגו הוא קטף ממוצע מפלצתי של 15.3 ריבאונדים למשחק בעונה הסדירה (להזכירכם- שחקן בגובה 2.01) וזכה בשלושה תארי מלך הריבאונדים נוספים, שהיו האחרונים מתוך 7 רצופים. בפלייאוף הוא המשיך לשלוט מתחת לסלים עם 11.3 ריבאונדים למשחק, כשהוא מייצר לבולס עשרות הזדמנויות שניות בהתקפה ומסכל לחלוטין את הניסיונות של יריבות בצבע.
אבל מעבר לסטטיסטיקה היבשה, רודמן היה הנשק הסודי בהגנה של פיל ג'קסון. בגמר 1996 מול סיאטל סופרסוניקס, הוא סיפק סדרה לפנתיאון עם 14.7 ריבאונדים למשחק, כולל שני משחקים עם 11 ריבאונדים בהתקפה והשווה את השיא בתחום הזה בגמר של אלווין הייז, ובעיקר הפך לשומר העיקרי של הבולס בקו הקדמי, שהתמודד עם גבוהים כמו שאק או פאוור פורוורדים פיזיים כמו קארל מאלון מצד אחד, ומנגד הצטיין גם בחילופים מול רכזים מהירים כמו פני הארדווי או ג'ון סטוקטון. השילוב של יכולת הריבאונד הזו של רודמן יחד עם היכולת הזו לשמור על כל עמדה על המגרש היא חלק משמעותי ממה שהפך את שיקגו לקבוצת ההגנה המפחידה בליגה, וברמה האישית סללה לרודמן את הדרך הבטוחה להיכל התהילה.
והספרס?
הם חזרו לבינוניות. עוד עונה נחמדה של מקום בצמרת המערב והדחה מוקדמת בסיבוב השני. ואז, אלילת המזל התערבה. פציעה של דיוויד רובינסון שלחה את הספרס למרתפי הליגה בדיוק בזמן כדי לזכות בבחירה הראשונה בדראפט 1997. השאר, מה שנקרא, הוא טים דאנקן. פרדו אולי לא היה דניס רודמן והוא לא חבר בהיכל התהילה, אבל היה סנטר מחליף לא רע עבור הספרס בעונות הבאות, כולל עונת שיא אישית של 8.7 נקודות ו-9.8 ריבאונדים למשחק ב-1997 בה רובינסון היה פצוע, והיה אפילו חלק שולי באליפות הראשונה של הספרס ב-1999.
תודה רבה. אחלה בחירה.
חידשת לי לא מעט:
1. לא ידעתי שפופ היה מנג'ר לפני שהתמנה לספרס.
2. 11 ריבאונד התקפה בשני משחקים בסדרת גמר אחת + 7 פעמים מלך הריבאונדים ברציפות זה פסיכי בעשור ששופע בגבוהים סופר איכותיים + בארקלי.
3. גם על הפירוק של חדר ההלבשה בספרס והטרייד על שחקן שולי כמו פרדו.
הבולס מיקסמו את המצב קצת כמו שפילי מיקסמו את המצב של בראון שלא היה לו שוק מספק ופחדו שיהרוס להם את המרקם החברתי ולכן הסתפקו בג'ורג' המזדקן והפציע.
אחד הריבאונדרים ושחקני ההגנה הגדולים בכל הזמנים עובר תמורת סנטר מחליף.
הסגן הטוב בהיסטוריה חותם על חוזה ל 7 שנים בסך 18 מיליון דולר שמתברר עם הזמן כחוזה עלוב לשחקן בקליבר שלו.
אלו מספרי 2 ו 3 של מייקל, הראשון בכל השנים החשובות, השני בטריפיט השני.
שאתה מוסיף לתערובת את היריבות הקונבנציונאליות ביותר שהיו לבולס בשנות ה 90 אתה מקבל מתכון לשליטה, ומזל מטורף או קשרים וקומבינות בין אלוהים של מעלה לאלוהים של מטה.
הוא הגואוט הוא הגואוט הוא הגואוט. שלא יסקלו אותי באבנים.
תודה על התגובות בדם! אבל לברון האחרון שיכול להגיד משהו על בניית סופרטימס. רודמן אמנם הגיע לשיקגו בשקל תשעים והיה ריבאונדר בחסד אבל נגר בן נגר בהתקפה, לא בדיוק כריס בוש או קווין לאב.
כצלע שלישית הוא עדיף על בוש ובטח ובטח על לאב. הגנה וריבאונד מאוד לא מוערכים כמו כישרון התקפי.
המממ… נסכים שלא להסכים. אבל בהחלט יש קייס לטיעון שלך (הספיציפי הזה).
תודה רוקי.
אני זוכר את הסדרה של ס"א – יוסטון.
האקים נתן סדרה לפנתאון.
איזה מפח נפש זה היה. אבל אם יש מגיע בספורט, לחאג׳ים הגיע. נתן סדרה ופלייאוף מופתיים. עד היום עגל ובובי מספרים מור״קים.
אני הייתי אז בשיא האהדה ליוסטון והאקים אבל בסתר ליבי אהדתי גם את רובינסון.
גם שחקן מעולה וגם אישיות מצוינת.
ההשפלה הגדולה.
האקים היה בשיאו.
תיאור מדוייק ומשובח של המציאות. רואים שחיית בזה בזמן אמיתי.
שנות התשעים העליזות, כשעוד אפשר היה להתרגש מספורט (או שנות העשרה המוקדמות שלי, כשעוד אפשר היה להתרגש מספורט).
השינוי של רודמן היה מדהים.
משחקן שמוריד נעליים באמצע משחק גמר איזורי לשחקן שלוקח ריבאונד התקפה אחרי ריבאונד התקפה להחטאות עונשין של פיפן בדקה אחרונה של גמר נבא ומנצח משחק קריטי.
גם בשיקאגו עשה שטויות כמו לברוח לוגאס באמצע העונה, אבל במגרש עשה מה שצריך
נהניתי לקרוא, תודה 🙂
אחלה כתבה, תודה.
אני חושב שהטרייד הזה משקף היטב את ההבדל בין קבוצה שיודעת, רוצה ויכולה לקחת כל שחקן כזה ולדאוג שהוא יבוא לידי ביטוי ברגע האמת, ובין קבוצה שנבנית בצורה "בריאה" יותר. אני מתקשה לראות את דאנקן ורודמן מסתדרים יחד בקבוצה למשל.
קשה לדעת איזה קבוצה יכולה ״לאלף״ שחקן בעייתי, ובעיקר מה הקריטריונים לזה. מייקל ופיל ג׳קסון היו פסיכים/אקסצנטריים בעצמם, אז הגיוני שהצליחו להשפיע על הד קייס. איזה עוד דוגמאות יש? ג״ס ודריי? לברון ודוייט האווארד (בקטנה)? אולי אולי אנט ולאמלו (די בטוח שלא יקרה)?
מסכים שסן אנטוניו היסטורית היא לא מהסוג הזה של הקבוצות.
רון ארטסט המטורף היה שחקן נפלא תחת קובי ופיל גקסון בלייקרס.
שחקן מצויין והד קייס רציני ושחקן מאוד משמעותי באליפות.
שיד בפיסטונס
נא לקרוא לאיש בשם שלום עולמי …חחח:
מטה וורלד פיס , שם נהדר שבחר לעצמו ורק לא יודע לענות לו…
מרגש מאוד לראות אותך כותב באתר ולא רק מגיב, קודם כל. כתבה מצוינת, אני חושב שזה טרייד טוב גם ברמת ההשפעה מן הסתם וגם קצת ברמת התקדים. האב הרוחני של עסקאות כמו ראשיד וואלאס לדטרויט וטאקר לבאקס
תודה רבה רועי, מעריך את זה מאוד. גם כאן פופ היה חדשן בליגה. ״לא אכפת לי כמה אתה מוכשר וסטאר או שאתה תחת חוזה- עוף לי מהעיניים.״
מעולה רוקי המשך לכתוב לנו!
איזה כתבה נהדרת
לא היה לי שמץ של מושג שרודמן היה בכלל בסן אנטוניו
הייתי בטוח עבר ישר מדטרויט
איזה טרייד הזוי
יש לך אישה כוסית על חלל, מנקה, שואבת, מקרצפת, עושה את כל המטלות בבית נותנת לך את כל הנשמה אבל יש לה קצת קריזות, היא אוהבת ללכת לסופ״ש למדבר לעשות נשימות
היא ישנה על הרצפה כל ערב שני, היא צובעת את השיער ועושה פירסינגים, אז אתה מחליט אחרי שנתיים להתגרש ממנה ומתחתן במקום עם לובה בת 60
הגיוני מאוד
רוקח תודה רבה, נהניתי בטירוף
זה השחקן שאני הכי נהניתי לראות אותו משחק אי פעם, נשמה טהורה, לב טהור, מאמץ 100 אחוז כל משחק כל המשחק.
תודה רבה.
מייקל וג'קסון הצליחו ממש לאלף אותו.
פצצת אנרגיה בלתי נגמרת, הכינוי שלו כל כך התאים לו (התולעת) – איך שחקן בגובה כזה לוקח כל כך הרבה ריבאונדים בהתקפה, ובכלל?!
הוא היה מתפתל כמו מטורף, זה היה מחזה מרתק לפעמים.
לגבי הטרייד, גם בזמן אמת הוא היה ממש גרוע מהצד של ס"א אבל אולי לא היה לרודמן שום ביקוש בשוק בגלל כל הברגים החסרים במוח.
לא יכול להיות שאתה נותן את השחקן D&Rebound הכי טוב בליגה אך ורק בשביל סנטר מחליף. נשמע קצת פישי
וויל פרדו האגדי היה אחלה שחקן משלים והיה לו תפקיד ותרומה גם באליפות.
ההשתחררות מרודמן איפשרה לפופ להרים קבוצה לפי רצונו .פשוט ניקה תחדר הלבשה.
טרייד היסטורי לשיקגו. בצד שלנו אפשר לתהות על התמורה הנמוכה, אבל רודמן, אולי ההדקייס של כל הזמנים, נתפס כנראה כנכס מסוכן ולא צפוי, אז המחיר ירד.
.
תודה רבה רוקי, אחלה פוסט, תמשיך לכתוב לנו.
תודה רבה לכל המגיבים!
בינגו של הזן מאסטר וג'ורדן שהצליחו ליישר וגם להכיל את הטירוף של רודמן
אני זוכר שרודמן פעם החליט לקחת כמה שלשות. בדטרויט.
קלע איזה 2-3 רצוף והקהל היה בטירוף.
איזה טיפוס, איזו הגנה, איזה האסל וחוש לריבאונד.
אבל זה היה מעבר לחוש ומאמץ, הוא ממש למד את הזריקות של היריבים ולאן הכדור יילך.
יכל לשמור על מפלצות ולהוציא להם את החשק לחיות.
זה מה שזכרתי
https://www.youtube.com/watch?v=w27re8SKNqM
אבל מסתבר שגם היה את זה בשיקגו:
https://www.youtube.com/watch?v=qHJk_Bm_Du4
לפי הטכניקה נראה שאם היה רוצה (והיום זה יותר רלוונטי) להפוך את זה לנשק אמיתי לגמרי היה יכול.
כולם רושמים פה שאילפו אותו טזה
אבל רודמן תמיד נתן את הנשמה גם בסן אנטוניו.
התבאס על רובינסון שמשחק בחוץ במקום לחפש את המגע.
היו לו בעיות אבל כמעט כולם היו מחוץ למגרש ואילו שבתוך המגרש היו בעיקר על רקע חטסר מחוייבות של שחקנים אחרים.
מקרה שונה לגמרי משחקנים בטלנים שלא מתאמנים ולא מתאמצים.
פיל נתן לו להשתולל מחוץ למגרש ואפילו לקחת חופש באמצע העונה כשבא לו כי ידע שכזה יהיה חשוב יש על מי לסמוך
אף פעם לא חשבתי על זה. בהחלט זווית מעניינת להסתכל דרכה. בכל מקרה היה שם קלאש רציני בין רודמן לפופ ורובינסון, ששניהם באו מהצבא האמריקאי.
כן היה חייב לעזוב
יופי של מאמר ,נהנתי לקרוא ולהיזכר בימים היפים של רודמן…
)שווה לראות את הסידרה של יוסטון עם דרקסלר שהדיחה את סן אנטוניו במגרש הישן שלה שהכיל באיזור 30 אלף צופים.
תודה.
בכל דור יש ג'נרלים מנג'רים שלא כדאי לעשות איתם טריידים. בסוף שנות ה-2000 ושנות העשרה זה היה דני איינג', בשנות ה-20 של המאה הנוכחית זה סם פרסטי. ובסוף שנות ה-80 וה-90 זה היה ג'רי קראוס. כל מהלך שלו הן בדראפט, שוק חופשי או טריידים היה בינגו. הוא בחר בבחירה ה-29 בדראפט 1990 את טוני קוקוץ'. וגם כשטעה עם הבחירה השישית בדראפט 1990 (סטייסטי קינג). ידע לתקן עם טרייד מבריק בדדליין ב-1994 כששלח את סטייסטי קינג לטימברוולבס בתמורה ללוק לונגלי ובחירת סיבוב שני בדראפט 1995. או ברד סלרס (בחירה תשיעית בדראפט 1986). שנשלח לסיאטל סופרסוניקס בתמורה לבחירת דראפט בה נבחר בי.ג'יי ארמסטרונג. (בחירה 18 בדראפט 1989).
גם ההחתמות בשוק החופשי היו נפלאות. – ביל וונינגטון, סטיב קר, רון הארפר.
ולדעתי, הטרייד האמיץ מכולם. – צ'ארלס אוקלי יחד עם בחירת סיבוב ראשון ובחירת סיבוב שלישי לניקס בתמורה לביל קרטרייט, בחירת סיבוב ראשון ובחירת סיבוב שלישי לבולס. בטרייד הזה גם וויל פרדו הגיע לבולס עם הבחירה ה-11 בדראפט 1988.
אמת, אוקלי היה הבסט באדי של ג'ורדן
נכון, הוא היה מנהל מצוין.
וכשהוא לקח לעצמו קצת קרדיט ג’ורדן יצא עליו.
כי אסור לקחת קרדיט מהמלך, כאילו בלעדיו שיקגו לא היו קיימים (“לפני שהגעתי גידלו כאן תפוזים”)
לא שונה מהותית ממיודענו ג'ה מוראנט שעבר תמורת נזיד עדשים.
בס"ד
תודה רבה
לכל מי שמתפלא על הטרייד – תזכרו שאלן אייברסון, הצמות והקעקועים בזמנו היו ביג דיל ומאד שנוי במחלוקת. רודמן הגיע לפניו והיה הרבה יותר אקסצנטרי בתקופה מאד שמרנית של ה-NBA. לא הרבה רצו לגעת בו.. אני זוכר שבמחשב הוא היה עולה עם צבע שיער שונה לכל משחק..
גם במציאות הוא עלה עם צבע שיער שונה
הייתי די פספוס כשעל זה קרה אך את האפשרות לצבוע את השיעור של רודמן במשחקי nba לא שכחתי
תודה רוקי.
תיארת יפה את השתלשלות העניינים.
רודמן היה שחקן נהדר שפשוט לא הסתדר חברתית בקבוצה שהוא היה בה (יותר מדי יורמים כנראה).
ֿכשהכריזו על המעבר שלו לבולס אחי ואני הכרזנו “אפשר לסגור את הליגה, לאף אחת אין סיכוי מולם”.
לצערנו צדקנו.
לקחו קבוצה סופר-דופר עם שחקנים חזקים וחכמים והביאו להם חיית הגנתית וריבאונד התקפה ענק.
היכולת הגדולה ביותר של פיל ג'קסון הייתה פסיכולוגית. הוא הצליח "לאלף" שחקנים. כולם מדברים על רומן וארטסט, אבל שוכחים שג'ורדן היה אגואיסט מוחלט ("there is I I'm win") לפני הזמן מאסטר. קובי הלך הרבה יותר קשה אבל גם הוא עבר טרנספורמציה מאנוכי והורס חדרי הלבשה למנהיג ומנטור.
למאמר אודום היה השחקן השישי אצל ג'קסון והתפרק אחרי שעבר קבוצה. ויש עוד דוגמאות.
פופ בכל הקריירה בין שחקנים לפי ההתאמה לחדר ההלבשה. לא חסרים ציטוטים שלו על זה. לטווח הארוך זה עבד.