אודה ואתוודה – בתחילת העונה, הימרתי שאורלנדו תיקח את המזרח ותגיע עד הגמר. למה? כי שנה שעברה הם נראו לא רע בכלל, והשנה הם קיבלו חיזוק רציני בדמותו של דזמונד ביין. קלעי קלאסי. מיץ׳ ריצ׳מונד או מייקל רד מודרני. שחקן שהגיע משום מקום בממפיס, והוכיח את עצמו כשחקן מצוין. חשבתי שהוא ייתן איזון לשני הפורוורדים המצוינים של הקבוצה. וכשראיתי שהליבורטן גמר את העונה, גם טייטום (לכאורה) קליבלנד לוזרים, הניקס מיצו, ודטרויט (לכאורה) עדיין לא הגיעו – אמרתי לעצמי שוואלה – הנה הקבוצה שתעשה את זה ותזכה מההפקר.

אז לא. אבל היי, לפחות הם בפלייאוף.

איך הגענו עד הלום:

דטרויט פיסטונס – לא חושב שמישהו האמין שעם אותו סגל כמעט, ושתי עונות בלבד אחרי עונת 14 הנצחונות ההיסטורית של הקבוצה, (ועונה סבירה אך לא גדולה באמצע, כלומר שנה שעברה עם 44 נצ׳ וסיבוב שני), דטרויט ישלימו את סיבוב 180 המעלות ויהפכו להיות הקבוצה הטובה במזרח, ולרגעים מסוימים נדמה שאף בליגה, ויותר מכך – היא עשתה את זה כשהיא מזכירה, עד כמה שאפשר את הקבוצות הגדולות הקודמות של דטרויט.

עכשיו בואו, הליגה היא לא הליגה של סוף שנות השמונים, ובטח לא הליגה של תחילת שנות האלפיים. עברו הימים בהם קבוצה יכולה להרביץ , לקלוע מעט, להרביץ עוד קצת, ולנצח. היום ההתקפות טובות מדי, ההגנות מכניות מדי, ואין ראשיד וואלאסים או ביל ליימבירים בליגה (בן וואלאסים דווקא יש, אבל קוראים להם רוברט ווליאמס והם משחקים בפורטלנד), ועדיין במגבלות התקופה והזמן, דטרויט היא בערך הקבוצה הכי הגנתית שאפשר. שניה בדפנסיב רייטינג בליגה (אחרי אוקלהומה כמובן), ראשונה הן בחסימות והן בחטיפות, ובאופן כללי קבוצה עם הגנה מעולה, ובלי מישהו שמזייף שם.

או במילים אחרות – 60 נצחונות, 4 יותר מאשר הסלטיקס במקום השני במזרח, ולא נדמה לי שהמקום הראשון שלהם במזרח היה מוטל לרגע בספק. אם כבר, כאמור, מה שהיה מוטל בספק, הוא האם הספרס ינצחו יותר (בסוף כן… קורה).

אורלנדו מג׳יק: כאמור, חשבתי שהם ישתפרו הרבה יותר. אבל מקבוצה שניצחה 47 משחקים לפני שנתיים (הפסד בסיבוב הראשון בפלייאוף), 41 לפני שנה (פליי אין ואז הפסד בסיבוב הראשון בפלייאוף), הם ניצחו השנה בדיוק באמצע, 44 משחקים. ואפילו ירדו מקום אחד (שמיני השנה במקום שביעי שנה שעברה, כי המזרח התחזק מעט) – ושוב, היה פליי אין ויהיה פלייאוף. בפליי אין צריך לומר שהם אמנם הפסידו משחק מעולה ראשון מול פילי, אבל אחרי זה עשו מעשים מגונים בשארלוט, במשחק שהפתיע רבים לאור מחצית העונה השניה של האחרונה. מה זה אומר? זה אומר ששוב הקבוצה מדשדשת ונכון שהיו לה נסיבות מקלות, ובעיקר הפציעה הארוכה ארוכה של האח היותר מוכשר לבית משפחת וגנר (כשגם בנקרו, בלאק ואחרים לא נמצאים בשיא הבריאות), אבל קשה שלא לתלות את זה גם בהתאקלמות הארוכה של ביין, בדשדוש במקום (במקרה הטוב) והדעיכה הקטנה (במקרה הפחות טוב) של בנקרו, בחוסר אמיתי בגבוהים ברמה הגבוהה של הליגה, ובאופן כללי, הכל שם נראה בסדר. שום דבר לא נראה מדהים, וזה הספיק, אבל רק בקושי.

מפגשים קודמים השנה:

2-2 זה לא רע לקבוצה מהמקום השמיני בלבד מול מובילת המזרח.

במפגש הראשון – דטרויט ניצחה ב-19 הפרש. קייד, דורן והאריס קלעו יותר מ 20 כ״א כשבצד השני רק בנקרו ופ. ווגנר תורמים, לפחות בצד ההתקפי.

במפגש השני – אורלנדו ניצחה במשחק צמוד, בזכות משחק ענק של ביין שקלע 34 נקודות, וגם וגנר היה בסדר. אבל בנקרו היה פצוע. קנינגהם בצד השני נתן טריפל דאבל עצום עם 39 נקודות, שלא הספיקו.

במפגש השלישי במרץ, שוב דטרויט ניצחה משחק קליל יחסית (14 הפרש), כשקנינגהם שוב מצטיין עם 29 ו 11 אס׳, וגם האריס קולע הרבה. בנקרו הוביל את אורלנדו, שלא שיחקה עם וגנר הפעם

ובמפגש האחרון לפני פחות משבועיים, אורלנדו שוב ניצחה והפעם בנוח ובהפרש בן 16 נקודות, אם כי היה זה ללא קנינגהם בצד השני. בנקרו וביין הובילו, סאגס היה קרוב (יחסית) לטריפל דאבל ווגנר שוב לא שיחק. ג׳נקינס, דורן והוארטר קלעו 17-18 נק׳ כ״א, כשהפעם לקנינגהם, מצטרף גם האריס במדי ב׳.

מה אפשר ללמוד מזה? אפשר ללמוד מזה שקייד ממש אוהב לשחק מול אורלנדו (אבל הוא אוהב לשחק השנה כמעט מול כל קבוצה), וגם טוביאס האריס. אפשר גם ללמוד מנגד, שגם בנקרו שלא תמיד היה במיטבו השנה, דווקא כן היה במיטבו מול ההגנה הפיסטונית.

אופי הקבוצות, הבדלים ודגשים:

דטרויט כאמור ,הגנתית מאד , עד כמה שאפשר להיות הגנתי מאד בכדורסל המודרני. וההגנה של הקבוצה דווקא מגיעה משחקן שלא הזכרנו עד כה – אוסאר תומפסון. אני חייב לומר שעד השנה, מי שהרשים אותי בעיקר בהגנה היה דווקא אחיו, אמן, שעשה לסטף קרי הרבה בעיות שנה שעברה עם יוסטון מול הווריורס בפלייאוף. אבל השנה, אוסאר, שחקן התקפה מוכשר פחות מאחיו, הפך להיות אולי הסווינגמן ההגנתי הטוב בליגה. האיש נמצא בצמרת כמעט כל מדד הגנתי והשבית את כוכבי הקבוצות הנגדיות לא מעט פעמים. הוא החוטף הטוב בליגה השנה (מה קרה לדייסון דניאלס?) ומצליח גם לחסום כמעט חסימה למשחק. פשוט שחקן נפלא.

כאמור, הקבוצה כולה, שניה ברייטינג ההגנתי השנה. ראשונה בחסימות (גם בזכות המקרר העונה לשם אייזיאה סטיואט עם 1.6 כאלה), ראשונה בחטיפות. יש לה לפחות שני שומרי על (תומפסון כאמור, וסטיוארט כאמור) ואף לא שחקן אחד שמבייש את הפירמה בהגנה (טוב, פרט אולי לכל מיני לבנים כאלה כמו הוארטר, אני מניח).

בהתקפה מנגד, דטרויט היא קבוצה שאוהבת לשחק פנימה. שניה מהסוף במשספר שלשות שהיא זורקת למשחק (למרות אחוזים סבירים בסך הכל) כשפרט לדנקן רובינסון שזה הלחם והחמאה שלו, אין לה כבר קלעי אוטומטי אחר כמו שהיה למשל ביזלי בשנה הקודמת. קנינגהם ודורן סוחטים הרבה עבירות, והקבוצה בהחלט עושה הרבה נזק מקו העונשין, ובמפנים כששחקן כמו דורן, וחודר כמו קייד קנינגהם עושים משם את רוב הנזק שלהם. האם זאת קבוצה נעימה לצפייה? לא יודע, קשה לומר, קייד קנינגהם הוא שחקן אסתטי למדי לדעתי (משחק קצת כמו שג״א, אבל עבה יותר, או דונצ׳יץ׳ אבל אלגנטי פחות) אבל דטרויט כמו דטרויט במשך עשרות שנים, היא לא קבוצה שמנסה לשחק אסתטי. היא קבוצה שמשחקת כדורסל הגנתי, חזק, קשה. זאת הקבוצה

הדגש האחרון? אחת מאותן קבוצות שיש להן גנרל של ממש על המגרש. קייד הוא לא רק שחקן מעולה, הוא גם רכז מעולה ששולט במשחק ביד רמה. לכל הקבוצות הגדולות באמת של דטרויט היה אחד כזה , החל באייזאה תומאס וכלה בבילאפס, ועכשיו יש להם את קנינגהם.

אורלנדו לעומתה היא קבוצה של יחידים. נדמה לי שזאת תמיד היתה הביקורת כשכולם ריירו על השילוב המדהים הזה בין שני פורוורדים כל כך מוכשרים כמו וגנר ובנקרו, ובטח כשהצטרף אליהם ביין, אבל בסופו של דבר, זאת קבוצה שמשחקת כמו קבוצה של יחידים. אפילו הפוינט גארד המוביל שלה, כלומר ה״רכז״, הוא הרבה יותר סקנד גארד בגוף ותפקוד של רכז מאשר רכז אמיתי (ג׳יילן סאגס כמובן). והעובדה שלקבוצה אין סינרגיה בהחלט עומדת בעוכרי הקבוצה, והיא אולי אחת מהסיבות העיקריות שהקבוצה לא מצליחה למצות את הפוטנציאל שלה.

ובמה אורלנדו כן מובילה את הליגה כולה? בזריקות מהעונשין כמובן. בנקרו בעיקר עם הגוף הגדול והחזק שלו, אבל גם וגנר, ביין ובלאק הם סוחטי עבירות מדופלמים. ההגנה שלה טובה בעיקר בפרמטר (כלומר, היא מונעת הרבה שלשות מהיריבים), שזה מאד נחמד מול רוב הקבוצות אבל פחות נחמד מול קבוצה שגם ככה לא זורקת יותר מדי משם. הקבוצה יודעת להתפוצץ (ע״ע משחק הפלייאין מול שרלוט) אבל קשה להאמין שדטרויט ההגנתית היא הקבוצה שתיתן לה להתפוצץ. לא כולן זה ההגנה המפעימה של למלו בול, אחרי הכל.

שחקנים בולטים

דטרויט – קייד קנינגהם הוא השחקן הטוב ביותר בשתי הקבוצות ואחד מששת השחקנים שאמורים להיות בחמישייה הראשונה של הליגה (אני לא סגור, אם בסוף זה יהיה הוא או ג׳יילן בראון. מקווה שהוא, כי איכס, ג׳יילן בראון)/ . רכז של ממש, אחד המוסרים הטובים בליגה. גוף ענק עם המון סקילס (אני אוהב להשוות אותו לדונצ׳יץ׳ מהרבה מאד בחינות, למרות שברור שהסלובני אלגנטי יותר). מצליח להגיע תמיד לנקודות שלו. פשוט שחקן נפלא.

ג׳יילן דורן הוא מועמד מוביל לשחקן המשתפר של השנה (סליחה, דני), והפך השנה לאחד הסנטרים הטובים בליגה. זה לא רק ההגנה, אלא גם כמעט 20 נקודות בהתקפה, כשבמשחקים בהם קייד נעדר ,הוא הוכיח את עצמו בתור גו-טו-גאי אמיתי. סנטר של פעם שלא קולע מהשלוש (לפחות בינתיים, אולי בסוף הוא עוד יעשה ברוק לופז ובאם אדביו, אי אפשר לדעת) עם מגוון תנועות רחב ומשחק מעולה בלי הכדור. אם מדברים על מצ׳ אפ, ועל יתרון יחסי צריך לומר – שאין למג׳יק מישהו לשים עליו. אם קנינגהם יפעיל אותו נכון, דורן יכול וצריך לקלוע 25 נקודות למשחק בסדרה הזאת, ולהיות אולי שחקן המפתח.

אוסאר תומפסון כבר הוזכר, והוא בעיניי השחקן מס׳ 3 בקבוצה. מלך ההגנה של הקבוצה. ממרר החיים של היריבות, ואם מתעלמים לרגע מהאלרגיה של בני משפחת תומפסון לקו השלוש, אז בסך הכל הוא לא קונוס התקפי. אם מדברים על מצ׳ אפ ועל יתרון יחסי – תומפסון צריך לזוז בין השחקן החם בצד השני. הוא מסוגל לשמור הן על וגנר, הן על בנקרו והן על ביין, ויש מצב שיתנו לו פשוט לשמור על השחקן החם. או לפחות, זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי ביקרסטאף

טוביאס האריס כבר זקן, אבל גם נתן עונה סבירה מאד (טובה יותר מאשר זו בפילדלפיה לפני שנה), וגם נתן מספרים טובים מאד מול דטרויט השנה. והוא בסך הכל צלע שלישית התקפית סבירה ומעלה. אגב, כשחושבים על זה, בנקרו הוא סוג של האריס צעיר יותר (אותו גודל, אותו סטייל' , אם כי בנקרו מוכשר יותר ומנהל משחק טוב יותר), שזה מגניב כי גם האריס שיחק לא מעט באורלנדו בצעירותו.

דנקן רובינסון הוא קלעי של 41 אחוז מהשלוש. הוא גם יודע לסיים ממסירות מתחת לסל, אבל הלחם והחמאה הם לגמרי השלוש. כל קבוצה צריכה אחד כזה. יש קבוצות עם יותר מאחד כזה, אבל אם לא היה אחד כזה, דטרויט היתה הרבה פחות מסוכנת. זה ברור.

בספסל זה בעיקר ההגנה ותפיסת המקום של אייזיאה סטוארט, שכמו ציון ווליאמסון, הוא אחד משני השחקנים היחידים בליגה עם יותר רוחב מגובה. דניס ג׳נקינס אמנם לא שיחק טוב במשחקים האחרונים, אבל היה פשוט מעולה בסטרץ׳ הארוך שבו קייד קנינגהם לא שיחק, והוכיח שלקבוצה יש רכז לא רע בכלל בסך הכל, גם כשקייד לא על המגרש. הוא כן סובל מחוסר יציבות מסוים. הוארטר (פחות משלושים אחוז מהשלוש השנה!!), פול ריד הגבוה, מרקוס סאסר הרכז השלישי ואולי בעיקר רון הולנד הם שחקני ספסל לא רעים, אבל אף אחד מהם הוא לא ברמה של שחקן שישי (ולכן הם אכן לא יותר מאשר שחקן שמיני.. ונדמה לי שלפחות סאסר והוארטר יראו מעט מאד מגרש, אם בכלל.)

אורלנדו – הכוכב של הקבוצה הוא בסופו של דבר, כן פאולו בנקרו. מי שהושווה כשהוא נבחר לכרמלו אנתוני הוא לא בדיוק אותו שחקן. בהחלט שחקן התקפה פחות טוב, אבל שחקן הגנה מעולה, ובעיקר שחקן שלאור העובדה שאין רכז של ממש בקבוצה, כן לוקח על עצמו תפקיד לא קטן בניהול המשחק (5.2 אסיסטים). לחובתו ייאמר שהוא היה פחות טוב השנה מאשר שנה שעברה (3 נקודות פחות למשחק), ושאחרי ארבע עונות, צריך להודות על האמת – קלעי שלשות גדול הוא לא. אם מדברים על מצ׳ אפ – אז בהגנה, יהיה מעניין לראות אם יפקידו אותו על קנינגהם, שניהם שחקנים עבים, ובנקרו בהחלט יכול להקשות על אחד הרכזים הטובים בעולם, בתור שחקן הגנה מצוין.

דזמונד ביין התחיל את העונה מאד חלש ופשוט לא הצליח להתאקלם בקבוצה, אבל בחציה שני של העונה הוא בהחלט התאפס על עצמו והסביר לכולם למה הוא נחשב לאחת ההחתמות הגדולות בקיץ האחרון, עם 20 נקודות למשחק ו 39 אחוז מהשלוש הוא עדיין סוג של מייקל רד

פרנץ וגנר שהיה פצוע איזה חצי עונה חזר רק לאחרונה, והוא משחק פחות או יותר בתפקיד של בנקרו, רק פחות עבה ויותר לבן. הבעיה היא שכמו בנקרו, גם הוא הוכיח מספיק בשביל לומר שקלעי שלשות גדול הוא לא. אבל כשהוא בריא. יש בינו לבין ביין ובנקרו הרבה כוח אש, גם. אם לא סינרגי בכלל.

סאגס הוא כאמור, לא ממש רכז, אבל כן שחקן הגנה מצוין וחוטף מצטיין. הוא חולק את העמדה עם אנתוני בלאק שהוא גם לא הכי רכז, אבל חודר מעט טוב יותר. שניהם, בדיוק כמו בנקרו ווגנר, לא באמת קלעי שלשות מדהימים במיוחד. כאמור, בעיה.

מתחת לסל גם בעיה – קרטר הוא לא שחקן רע, אבל האיש שהושווה לאל הורפוד בתחילת הקריירה הוא לא מנהל משחק באותה רמה, לא קלעי שלשות באותה רמה, לא חכם באותה רמה, ולא חזק באותה רמה. הוא סנטר שבקבוצה טובה, היא המחליף הראשון לגבוהים, ובאורלנדו הוא סנטר פותח, כי האלטרנטיבה היא גרוזיני סביר מינוס (ביטדזה) והאח הרבה פחות מוכשר לבית וגנר, מו. ואף אחד מהם הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה.

אולי נקודת האור היחידה מהספסל היא טריסטן דה סילבה, שהוא גם קלעי השלשות השני בטיבו בקבוצה (לא שזו חוכמה גדולה מדי) ופורוורד לא בדיוק שחור, לא בדיוק לבן כזה שקולע מהשלשות, ע״ע שחקנים כמו אלדמה וקמארה. הוא פחות טוב מהם אמנם, אבל היו לו כמה משחקים מעולים השנה, והוא בטח שחקן שביעי מעולה (בלאק הוא השחקן השישי)

ואם שמתם לב למה שכתבתי אז שתי בעיות מרכזיות – העדרו של שחקן פנים משמעותי מצד אחד, וחוסר קונסיסטניות בקליעהמהשלוש מהצד השני הן בעיות רציניות. אולי מזל, שגם דטרויט היא לא בדיוק קלעית השלשות הגדולה בכל הזמנים.

תחזית:

האמת? אני הולך כאן על הפתעה קטנה. לא, דטרויט לא תפסיד, אבל אורלנדו כן תהיה קרובה. אורלנדו בריאה היא קבוצה עם המון המון כוח אש, גם אם בלי סינרגיה, ואוסאר תומפסון לא יכול לשמור על כולם. מה גם שאני לא בטוח שהיתרונות ההגנתיים של דורן וסטיוארט יהיו משמעותיים מדי מול קבוצה שעיקר כוחה היא פורוורדים ניידים ולא סנטרים. אני הולך על שישה או אפילו שבעה משחקים, שלאחריהן דטרויט בטבילת אש תצא חבולה מאד אך מרוצה בקושי.