כשהייתי בן 10, עשינו טיול חוף לחוף בארה״ב. זכור לי שמאד אהבתי את קליפורניה (בה אני כמובן מתגורר כיום, אם כי למען האמת מתחיל להימאס לי ואנחנו חושבים לעבור), ובעיקר את סן דייגו. שנתיים אחר כך, כשהתחלתי לאהוד כדורסל, זיהיתי מיד שאין קבוצה בסן דייגו, אבל מה שכן יש, זה קבוצה קליפורנית אחרת שמתחילה עם המילה סן. קשה לי לומר שאהדתי את הווריורס מגיל צעיר, אבל פינה חמה בלב, כן היתה לי אליהם גם כשהקבוצה כללה שחקנים כמו ספריוול, וובר ומאלין, וגם כשהיא כללה שחקנים כמו ארנאס, טרוי מרפי ואריק דמפייר, אבל האהדה שלי התחילה באמת רק עם הריקודים של סטף קרי, בערך בעונת 2012-13 ככה, רגע לפני האליפויות. ריקודים שספק אם יש להם עוד הרבה שנים. וגם כך, אני אוהד שחקנים ולא קבוצות, אז צריך עוד להחליט על הקבוצה הבאה, מתישהו.

ולמה אני אומר את זה? כי אני די בטוח שהווריורס חוזרים למה שהם היו לפני ימי הקרי, הקליי והדריימונד. עוד קבוצה חסרת משמעות בליגה. ללא נכסים, ללא עתיד של ממש, ללא תקווה, ללא חלום. אבל עם פינה חמה בלב של טרכטמן. גם זה משהו.

אז מה הם עשו שנה שעברה?

אותי אישית הם די הפתיעו לטובה, אני חייב לציין. באיזשהו שלב באמצע העונה הם הצליחו להביא את ג׳ים באטלר, מגדולי שחקני הפלייאוף של דורנו, לקבוצה מבלי לוותר על מישהו חשוב יותר מאשר אנדרו וויגינס הדועך, ומשם הקבוצה דהרה כשאיתו מאזן הקבוצה שדשדשה עד אז, היה פתאום 8-24 (נדמה לי), שאמנם הספיק להם רק למקום השביעי במערב החזק, אבל הם ניצחו בקלות יחסית את ממפיס בפליי-אין, ואז הפתיעו את יוסטון הצעירה (עדיין אומרים צ׳ונגית? אז אם כן, אז זה) למרות שאמן תומפסון הכניס את סטף קרי לכלא בכמה משחקים. הסדרה בעיניי היתה מעולה ומותחת, והווריורס הראו שניסיון זה עדיין דבר חשוב כשסטף, שכל כך התקשה בחלקים גדולים בסדרה בכל זאת נתן סדרה נוספת לפנתיאון וכמעט טריפל דאבל במשחק 7 נינוח יחסית. הם באו עם מומנטום רציני מול מינסוטה וחשבתי שגם אותה הם ינצחו, מה שלדעתי היה אכן קורה, לולי סטף היה נפצע כבר בתחילת הסדרה, ועם כל הכבוד, באטלר וקומינגה שהועלה מהייבוש גם בגלל הפציעה של סטף, לא יכלו למי שגם שנה קודם עשתה גמר מערב. וחבל.

מה היה בקיץ?

נשאר בעיקר: קומינגה השאלה החמה של הקיץ היתה מה יקרה עם קומינגה, שחקן שאני אישית לא מחבב. אתלטי, אבל קצת טווינר, קלעי חלש ובעיקר לא שחקן שטף קבוצתי כמו שסטיב קר כל כך אוהב. אני קיוויתי שהם יחליפו אותו בשחקן מתאים יותר, מה שלא קרה – ברגע האחרון הוא חתם על חוזה גדול יותר משמגיע לו לשנה אחת, כשהשנה השניה היא אופצית קבוצה. לפחות זה.

הגיע בעיקר: הורפורד וסת׳ קארי השחקן החדש העיקרי שהקבוצה הביאה היא אל הורפורד, מי שפעם היה אחד הגבוהים הטובים בליגה, הוא כבר בן 39, ולמרות שגם שנה שעברה הוא היה בסדר בסך הכל במדי בוסטון, ואפילו נתן כמה משחקים חמודים פה ושם, הוא בהחלט נראה ומרגיש כמו בן 39, ובוודאי לא האיש שיעשה את השינוי בקבוצה. פרט אליו הקבוצה החזירה את מלטון שנפצע בתחילת העונה הקודמת למרות שהראה ניצוצות קודם לכן, והשאירה גם שחקנים כמו גארי פייטון הבן (שמשום מה, נכשל בכל מקום אחר, אבל קנה את לב האוהדים בצדק בווריורס). סת׳ קארי, האח של, בכל זאת הצליח לקושש עוד חוזה אחד בליגה, מן הסתם באדיבות האח שלו, למרות שקלעי אבסולוטי גם הוא (רק שבניגוד לאח המבוגר יותר, הוא לא באמת יודע ליצור לעצמו מצבים).

האבידה העיקרית היתה קוון לוני, שחשבתי שיפרוש בקבוצה, משל היה יודוניס האסלם, אך למעשה לקח את הגוף בן ה 29 (בגיל האמיתי) בואכה 59 (במראה) והלך לניו אורלינס. האם זו אבידה לעומת הורפורד? אולי בקטנה ובשוליים, אבל לא זה היה משמעותי מדי בשנה האחרונה, ולא זה יהיה משמעותי מדי בשנה הקרובה.

DEPTH CHART

פוינט גארדים: סטף קרי, ד׳אנתוני מלטון, גארי פייטון: גיל ממוצע – 33. משחקים בממוצע בשלוש השנים האחרונות – 51

ציון: +B . אני לא אומר, קשה לתת ציון נמוך יותר לקבוצה בה משחק סטף קרי בעמדה הזאת, מי שהוא אולי גדול הפוינט גארדים בכל הזמנים, ולבטח אחד מהשניים שלושה, אבל האיש בכל זאת בן 37 השנה, וצריך להודות שלמרות שהוא עדיין שחקן מעולה, הוא כבר רחוק מלהיות הפוינט גארד הטוב בליגה, כפי שהיה במשך כמעט עשור. סטף קרי הוא היום אולסטאר מכובד, אבל כבר לא באמת סופרסטאר. מה גם שסביר להניח שאחרי עוד שנה, ואחרי עוד פציעה, תבוא עוד איזו האטה מסוימת, ואצלו כל חצי צעד שהוא מאבד, קובע ספייס ויכולת יצירה. מלטון היה טוב מאד במשחק ורבע שהוא שיחק בגולדן סטייט שנה שעברה, רק שזאת לא השנה הראשונה שבה הוא משחק משחק ורבע, וזאת כן בעיה. ואילו גארי פייטון השני, שחקן אנרגיה שאני מאד מחבב הוא בסופו של דבר, לא יותר מאשר שחקן אנרגיה, וגם הוא היה פחות טוב בזה השנה משהוא היה בעונת האליפות ב 2022, גם בגלל שהוא כבר פחות צעיר, וגם בגלל שהוא כבר נפצע ונפצע ונפצע מאז.

סקנד גארדים: ברנדן פודז׳מסקי, באדי הילד, מוזס מודי: גיל ממוצע 26. בריאים למדי, hell, הילד שיחק 84 משחקים לפני שנתיים…

ציון -C: דווקא חבר׳ה נחמדים השלושה האלה בסך הכל, נדמה לי שהטוב מביניהם כרגע הוא הלבן המתולתל שהוא גם שחקן הגנה טוב במעט מהשניים האחרים, וגם מנהל משחק טוב יותר מהשניים האחרים ומן הסתם ייתן דקות גם בעמדת הפוינט. באדי הילד, בכל זאת מגדולי השלשנים כל הזמנים, הוא שחקן עם תקופות ג׳קל, תקופות הייד, ובאף אחת מהתקופות הוא לא גאון גדול מדי, או מישהו שתורם יותר מדי במשהו פרט להמון שלשות שנופלות היטב כשהן נופלות, ומשלשלות כשהן לא. מוזס מודי הוא השחקן הכי ממוצע בליגה. בחיי – האיש הוא ההגדרה המילונית ל״שחקן ממוצע״.

וגם סת׳ קארי שם, שיהיה.

סמול פורוורדים: ג׳ימי באטלר, ג׳ונתן קומינגה: גיל ממוצע 29, משחקים בממוצע בשלוש השנים האחרונות לא ישקפו בריאות.

ציון -A: והסיבה לכך שהם לא ישקפו בריאות, היא כי ג׳ים באטלר אמנם נפצע פה ושם, אבל גם שבת איטלקית והושעה פה ושם. ואילו ג׳ונתן קומינגה נפצע פחות, אבל יובש יותר. כך או כך, קומינגה צעיר ובריא, באטלר פחות צעיר ומן הסתם יותר מצולק, והשניים האלה קלעו 20 נק׳ בממוצע כ״א בסדרת הסיבוב השני מול מינסוטה, כך שיש מצב שגם השנה הם, ביחד עם סטף, יהיו הקלעים העיקריים של הקבוצה. כבר דיברנו על קומינגה, שחקן שלא מוצא את עצמו בשטף הקבוצתי, אבל כן מייצר נקודות בגלל אתלטיות למרות שהוא לא באמת יודע לקלוע באופן עקבי. באטלר, הוא באטלר לטוב ולרע, כשסביר להניח שבשנה השניה שלו בקבוצה הוא עדיין יהיה בטוב, ואילו בשנה הבאה (כלומר עונת 2027) זה ישנה פחות כי הוא באמת יהיה זקן מדי. אז כרגע הוא זקן מאד, אולי לא מדי, אולי כן מדי. עדיין אחד הווינרים הגדולים בתולדות הפלייאוף, ובעיניי השחקן עם ההפרש הכי גבוה בין הכשרון שלו להצלחה שלו, בגלל שיש לו ביצים מברזל (ואופי מחרא). בכל מקרה, אם הם בריאים', זאת עמדה שבה לווריורס יש יתרון על פני רוב הקבוצות האחרות.

פאוור פורוורדים: דריימונד גרין ורק נספחים (סביר להניח שקומינגה יקבל הרבה דקות גם כאן). גיל 36, שיחק בממוצע בשלוש השנים האחרונות 66 משחקים.

ציון: -B: כן, גרין הוא עדיין אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם. שנה שעברה הוא היה פיינליסט (כלומר, שלישי) בהצבעות על שחקן ההגנה של העונה. הוא ממשיך להוריד את אחוזי השדה של השחקן שהוא שומר עליהם היטב, הוא ממשיך להיות שומר קבוצתי פנטסטי וחכם והוא ממשיך לעצבן את היריב, ולפעמים לקבל על זה טכניות. הוא גם ממשיך להיות חרא של בן אדם ופוד-קאסטר (יש שיגידו שזה היינו הך, לא אני). והוא ימשיך להיות רכז דה פאקטו בהתקפה אבל איום קליעה ויצירת נקודות חלש למדי. (ובינינו, גם כרכז הוא כבר לא מה שהוא היה לפני 3-4 שנים, עניין של מהירות ודגש, כשהוא מעדיף בשנים האלה להדגיש את ההגנה, קצת על חשבון ההתקפה)

אבל חדי העין ישימו לב – שכל שלושת הפורוורדים המרכזיים של הקבוצה, כבודם במקומם מונח, שלושת שחקני הגנה טובים, שניים מהם שחקני פלייאוף אדירים ומוכחים, אבל, וזה אבל גדול – אף אחד מהם לא יודע לקלוע מהשלוש. וכן, זאת בעיה בקבוצה מודרנית שאולי יוצרת תמהיל פורוורדים שהוא קצת פחות טוב וקצת פחות משלים את השלם, ממה שכל החלקים שווים בנפרד.

סנטרים: קוונטין פוסט, אל הורפורד, טרייס ג׳קסון דייויס. גיל ממוצע הוא בעל שונות גבוהה מדי, שניים צעירים מאד ובינוניים תמיד. אחד זקן מאד ובינוני היום.

ציון: D. אולי זאת ועידת סנטרים, אבל זאת חרא של ועידת סנטרים. נדמה לי שפוסט שקיבל דקות במחצית השניה של העונה הקודמת, והיה לא רע בכלל בריצה הטובה של הווריורס הוא הטוב מביניהם. הוא נותן הגנה לא רעה מדי (אבל בואו, גם לא טובה במיוחד) ובעיקר עושה מה שיותר מדי סנטרים בינוניים עושים היום – שזה לקלוע שלשות, כשבמקרה שלו הוא אפילו די טוב בזה עם 41%, דא עקא – יכולת הפוסט שלו נמצאת רק בשם המשפחה, והוא לא נייד במיוחד. ג׳קסון דייויס מעט יותר אתלטי ונייד אבל גם לא קולע שלשות, וגם לא עושה שום דבר חד במיוחד בהתקפה, ואילו הורפורד גם הוא הפך להיות שחקן שזורק בעיקר מהשלוש (שני שליש מהזריקות שלו למעשה), והדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו זה שהוא חכם ויעיל בשישים המשחקים שהוא משחק בעונה.

אני מניח שהורפורד הוא זה שיפתח בהתחלה, ונראה איך זה יתפתח בהמשך, בהתאם להתפתחות הצעירים (אני מאמין קצת יותר בפוסט, קצת פחות בג׳קסון דייויס, אבל מעט יחסית בשניהם). חדי העין גם ישימו לב שלמרות שאף פורוורד לא יודע לקלוע מהשלוש, שניים מהסנטרים כן יודעים. אם כי חדי העין העוד יותר חדים, גם ישימו לב, שאולי הסנטרים יודעים לקלוע מהשלוש, אבל הם אפעס, שחקנים לא משהו.

תחזית:

אופטימי: הפעם גם סטף קרי וגם באטלר בריאים כשזה חשוב. הקבוצה שוב פעם מצליחה לעבור את הפליי-אין מהמקום השביעי, ואפילו סיבוב אחד בפלייאוף בגיים 7 מול הפראיירית התורנית. אבל למרות שקרי ובאטלר בריאים, הם גם זקנים יותר, והם ניגפים לאחת הקבוצות היותר טובות במערב (ויש הרבה כאלה) רק שהפעם הם עושים את זה בשישה משחקים (כי כזכור, בתרחיש הזה אנחנו אופטימיים).

פסימי: דריימונד גרין וג׳ימי באטלר רבים, הראשון מופרש לצמיתות על ידי הקבוצה. השני מפריש את עצמו (בנוהל). וחוץ מהם, פציעות, זקנה ובינוניות – מקום 12 במערב ככה עם איזה 31 נצחונות, מקווה שלפחות השנה תהיה להם בחירת דראפט, כי שנה שעברה לא ממש היתה.

ריאלי: בערך המקום השמיני או התשיעי במערב. נדמה לי שהניסיון כן ייקח אותם לפלייאוף מול קבוצות כמו דאלאס או סן אנטוניו אם הם בריאים (אבל בהחלט יכול להיות שלא, ושזה ייפסק בפליי-אין וגם זה ריאלי מאד). בכל מקרה, אם הם יגיעו לפלייאוף, אז הפסד בשישה משחקים בסיבוב הראשון לכמעט כל קבוצה אחרת שתצליח להגיע לשם, כי בואו…