חברים יקרים, הרגע שחיכיתם לו הגיע. אנחנו הולכים לדבר על הניקס. או יה.

בשנה שעברה: מאזן 31-51, מקום שלישי במזרח בעונה הסדירה, ובפלייאוף ניגפנו בפני הפייסרס השנואים, לקול מצהלותיו של רג'י מילר השנוא עוד יותר. קארמה, ביץ' אהובה שכמותה, נישקה לאפס צהוב את האכילס והסירה אותו מדרכנו לעונה הקרובה, ואנחנו הראינו לעולם איך נראות דמעות של תנין.

מאמן:

מייק בראון, עונה ראשונה בקבוצה. לשעבר מאמן העונה, פעמיים, אלוף כעוזר בווריירס ובכלל, בנאדם עם נוכחות ואמירה. מגיע עם שיטת משחק ברורה, שמתחילה בארבעה עקרונות: accountability, commitment, communication, and trust, אחריות, מחויבות, תקשורת ואמון, וממנה יוצאים לכל מיני מקומות ששחקנים צריכים להיות בהם על הפרקט ודברים שהם צריכים לעשות שם. מיילס מקברייד, שתוסכל לא פעם ע"י המאמן הקודם, הרגיש השבוע מספיק חופשי כדי לשמוח על השינוי, ולצפות משחק קבוצתי יותר, זורם יותר, ובמפתיע גם יותר חופשי. whatever. הבקשה העיקרית שלנו ממייק היא להשתמש יותר בספסל, להרחיב את הרוטציה, ולהביא לידי ביטוי את מלוא ארגז הכלים שסיפק לו הקיץ ליאון רוז, ועל כך בהמשך.

אבל לפני ההמשך מילה על מי שכבר איננו איתנו. טום ת'יבודו אימן את הניקס חמש שנים. הוא הגיע לפלייאוף בארבע מהן, מתוכן פעמיים לסיבוב השני ופעם אחת לגמר המזרח. מאז שנות התשעים המאושרות, לפני שניים וחצי עשורים ויותר, לא ידעה הקבוצה תקופה כזאת של הישגים כאלה, ואי אפשר לקחת את הקרדיט מת'יבס. השחקנים אהבו אותו, ברובם, וחלק לא קטן מהם הוציאו מעצמם את המיטב תחת שרביטו. ברונסון והארט כמובן, אבל גם הרטנשטיין בזמנו, מיצ'ל רובינסון כשהיה בריא, אנונובי בעונה וחצי אדירה, ואפילו ברידג'ס שהיה היחיד שדיבר בפומבי נגד חלוקת הדקות הבעייתית. למה דווקא תחת ת'יבודו? כי הוא נתן להם לשחק, זה למה. והם שחקני NBA, אז לשחק הם יודעים. תרגילים יש בשיעור מתמטיקה. בכדורסל צריך להקשיב למשחק והוא כבר אומר מה לעשות. ככה תיאר פעם ג'וליוס רנדל את ההוראות של ת'יבודו.

ובניגוד למה שאומרים דבילים, הבעיה של הניקס תחת ת'יבודו לא הייתה פציעות. למעשה, בשנה שעברה תחת קייסי סמית המלך, האחראי על החלק הרפואי בקבוצה שחטפנו מייד כשניקו האריסון החמור סילק אותו מדאלאס, הניקס היו הקבוצה הבריאה בליגה, מבחינת מספר משחקים שפספסו שחקנים.

הבעיה של הניקס תחת ת'יבודו הייתה (אי) השימוש בספסל וצמצום הרוטציה למינימום. ת'יבס האמין בלשחק הכי הרבה עם הכי טובים שלו. זה עובד, עובדה, אבל יש לרוטציה קצרה את המגבלות שלה. כמובן עייפות, אבל גם כי זה הופך את הקבוצה לצפויה, מגביל את היכולת של המאמן להיות יצירתי ולשלוף שפנים, וכשמגיע הפלייאוף אתה מגלה שחמישה או שישה שחקנים, טובים ככל שיהיו, זה פשוט לא מספיק. כשת'יבס הרחיב את הרוטציה וראה כי טוב זה כבר היה מאוחר מדי.

ההנהלה החליטה שת'יבודו הוציא מהסגל הקיים את הכי הרבה שיכול היה, ולמעשה אין טעם להביא עוד שחקני ספסל אם המאמן לא עושה בהם שימוש. ליאון רוז קיבל את ההחלטה הקשה, אבל הנכונה, להגיד יפה תודה ולשלוח את ת'יבס לפנסיה מוקדמת, עם שאריתו הגדולה של החוזה. תודה לך ת'יבס, long live the mike.

בעונה שעברה:

בעונה שעברה הניקס היו ממש טובים. רנדל האנוכי הלך, ואיתו למרבה הצער הג'ינג'י הלוחם והמאוד מאוד אהוב דיוינצ'נזו, ובמקומם קיבלנו את החטול, קרל אנטוני טאונס. (חטול כי KAT. בואו נמשיך). קאט הוא כנראה מגן הצבע הגרוע בליגה, ועד שמיצ'ל רובינסון חזר הצבע של הניקס נראה כמו העלילה של העונה השישית בסדרת נטפליקס, עם ציפוי דק של עלילה סביב החור הענק במרכז. אבל הוא, טאונס, שני כמעט לאף אחד ברמת הכישרון בהתקפה, וככל שהתקדמה העונה הוריד יותר ויותר מהנטל על כתפיו הרחבות של ברונסון, האלפא הבלתי מעורער של הקבוצה.

האייסו של ברונסון, שחקן הקלאץ' הבלתי מעורער של העונה, הכישרון של קאט, העוצמות של אנונובי בהגנה ובהתקפה, הכלבויניקיות של הארט והסליקיות של ברידג'ס, יחד עם הדומיננטיות של מיצ' רובינסון שחזר, הביאו את הניקס שנה נוספת לצמרת המזרח, מייד אחרי הקאבס והסלטיקס. כבר במהלך העונה הסתמנה תקרת הזכוכית, עם מאזן של לא פחות מאפס (זילץ') ניצחונות מתוך עשרה משחקים מול מובילות הליגה, קליבלנד, אוקלהומה וכמובן האלופה מבוסטון. ברור היה לכל בר דעת שיקרה מה שיקרה בעונה הרגילה, בפלייאוף יטאטאו אותנו הקבוצות האמיתיות.

סדרת הסיבוב הראשון מול הפיסטונס הייתה נהדרת. ניצחון משכנע בתחילתה, הפסד ביתי מרגיז, דרמות, טעויות וסלי ניצחון בשני המשחקים בדטרויט, עוד הפסד מרתיח בבית, ובמשחק האחרון ברונסון זורק את בייבי תומפסון לצד אחד, קרוס אובר, שלשה ענקית, ובמהלך האחרון הפיסטונס הימרו על מסירה לביזלי. יאפ. לא יכולתי שלא.

ואז הגיעה הסדרה מול בוסטון והזכירה לי למה אני לא צופה במשחקי NBA בלייב, למרות הקרדילוק. במשחק הראשון בטי די גארדן הניקס ניצחו. מיי. פאקינג. ניקס. ניצחו בבוסטון. כאילו, מה נסגר? איפה הקבוצה שאמורה הייתה להתקפל כמו מחוש של ברלה כשנוגעת בה קונטנדרית? ואז במשחק השני, שוב טי די, שוב ברידג'ס ענק בשניות הסיום, שוב הניקס מנצחים, 0:2, חוזרים לMSG פייבוריטים??? אנשים הצילו! כמובן שקיבלנו בראש במשחק הבא ותחושת ההקלה נתנה יומיים של שקט, אבל במשחק הרביעי הניקס מובילים, אמצע רבע רביעי, אנונובי חוטף, אנונובי רץ, אנונובי מטביע, וחוזר להגנה כדי לצפות בטייטום עדיין מקופל על הפרקט עם אכילס קרוע שמתנפנף מול משק כנפי ההיסטוריה. בום צ'קאלקה. בראון מתפוצץ לנו בפרצוף במשחק החמישי, אבל השישי חד צדדי לחלוטין תבוסה היסטורית לירוקים, והניקס עולים לגמר המזרח מול הפייסרס, עם יתרון ביתיות, רון בלב ואת ביד.

נקצר ברשותכם כי באמת, ברברנו את עצמנו וכבר מאוחר, במשחק הראשון חגגתי חמישים, הניקס היו מילימטר מניצחון, הליברטון עם השלשה הקופצת ותנועת הצ'וק, מחווה לשיט ששידר את המשחק, השלשה הופכת לשתיים, הארכה, עדיין מפסידים, מנצחים בשני, טרללה טרילילי מפסידים בשישה משחקים והולכים הביתה לחשב מסלול מחדש.

הקיץ בניו יורק היה תקופה נהדרת:

ת'יבס, כאמור, שוחרר מכל תפקידיו בקבוצה מעט אחרי סיום העונה, ואז התחיל מסע חיפושים וכמעט תחנונים לקבוצות, לראיין עוזרים שעדיין היו בתפקיד. ג'וני בראיינט, אקס עוזר בניקס ובעונה שעברה בקליבלנד, היה המועמד הטבעי, אבל חוץ ממנו היו רבים ו(חלקם) טובים. לעשות סיפור ארוך ומעצבן קצר עם העיניים קדימה, מייק בראון נבחר והשאר היסטוריה.

מיקל ברידג'ס חתם על הארכת חוזה נדיבה, וכנהוג בניקס לא מקסימלית כדי לעזור לקבוצה, ואז הוחתמו שתי התוספות המרכזיות לספסל, הצרפתי החסון גרשון יבוסלה והdawg הבלתי מאולף, לשעבר השחקן השישי של העונה והנקודות שהניקס שיוועו להן מהספסל, ג'ורדן דה היט מן קלרקסון.

אני מת על קלרקסון. הוא פרא, הוא חסר מעצורים, הוא החרב בחושך, השומר על החומות, האור המביא את השחר והקרן שמעירה את הישנים. אבל יותר מזה הוא 16 נקודות למשחק שלא רואה בעיניים ברגע שהוא דורך על פרקט. וכמוהו יבוסלה, שהוא כל העוצמה והתכליתיות והטלוס! מה שהיוונים מכנים מטרה בחיים. כשיבו לוקח כדור ורץ יש רק תמונה אחת שעוברת לו בראש, ואין בה בכלל התחשבות.

בנוסף אליהם הוחתם מלקולם ברוגדון, האיש וניהול המשחק, ובשלושים המשחקים שיואיל בטובו לשחק בעונה הקרובה יהיה היד הבטוחה על ההגה. תוספות של הרגע האחרון עשויות להיות הזזת פקום דדייה (זה השם שלו, הוא צרפתי) לטובת רה החתמה של לאנדרי שאמט הדי כלום, או אולי גאריסון מתיוס, או אלכס לן או כל אחד מהצובאים על דלתו של ליאון רוז בתקווה לקבל נגיסה מהתפוח הגדול, ולו מהקליפה. ולנו המתבוננים מהצד נשאר רק לדבר על העונה הבאה.

מי מביניכם שמנהל את רישומי הלכו והגיעו יכול להוסיף בביי ביי את פי ג'יי טאקר קשישא, קאם פיין, דלון רייט, ג'ייקוב אח של טופין ואנטואן ג'יימיסון. למען הדיוק ההיסטורי.

הנה, העונה הבאה:

חמישייה – ברונסון, ברידג'ס, אנונובי, טאונס, מיצ'ל רובינסון/הארט

ספסל – הארט/רובינסון, יבוסלה, קלרקסון, ברוגדון, מקברייד ומישהו מהנותרים – אזרחי הקבוצה טיילר קולק, הוקפורטי, מקולר, דדייה והאלה מקרוב, אולי, באו – אלכס לן, גריסון מתיוס, מאט ראיין, טריי ג'יימיסון, מוחמד דיאווארה… אני יכולה להמשיך עם זה כל היום כיתה גימל שנייה! אל תנסו אותי!

ואיך היא תיראה בפועל, העונה הבאה? קודם כל, לאור מצבו הרעוע של המזרח, הניקס בוודאות יהיו בטופ. הפציעות של טייטום והליברטון וההתפרקות של הסלטיקס והפייסרס, הגריאטריות המשמחת לאיד של הסיקסרס, ומצבן הפתטי של רוב קבוצות הקונפרנס ישאירו בטופ את הניקס לצד הקאבס, ומייד אחריהן הפיסטונס והמג'יק שיקוו לעשות את הקפיצה כבר בעונה הקרובה.

מבחינת הניקס עצמם, אפשר להגיד בזהירות שנראה שחלק גדול מבעיות העונה החולפת וקודמותיה קיבלו מענה. מייק בראון עם השיטה והשימוש ברוטציה רחבה, הספסל המעובה שעל פניו נראה איכותי, עם התוספות המשמעותיות של יבוסלה, קלרקסון, ברוגדון ורובינסון או הארט שיעלו לשנות את פני הדברים, כל אלה יחד עם הקיים, האלפאיות של ברונסון, ההתקפה של טאונס, ההגנה והאגרסיביות של אנונובי והדרך החלקלקה של ברידג'ס לקחת את המשחק על עצמו, מציבים את רף הציפיות גבוה מאוד עבור הניקס. אליפות המזרח היא המטרה, ובגמר הכל פתוח, ככה אנחנו מספרים לעצמנו.

אז מה יכול להשתבש?

ובכן, הכל. הניקס אולי עבים יותר במותניים, בקטע החיובי, אבל בראון הוא מאמן עם ביטחון, פה גדול ותפיסת עולם ברורה. ת'יבודו היה משהו אחר. אם השיטה של בראון תגמגם, הקהל הניו יורקי ישמח להדגים את סבלנותו הנודעת, שמתחרה באורך הרוח של הורה בקניון שמסתובב עם ילד בן ארבע שיש לו פיפי דחוף. הבוז בMSG הוא תמיד במרחק החטאה אחת או הפסד ביתי לפייסרס.

ואז יש פציעות, וסכסוכים, ומרמורים ועלבונות, וכל מה שהופכים את הכדורסל למשחק שכולנו אוהבים, רק לא כשהוא מתחרבן עם הקבוצה שלנו.

שנה יותר טובה חברים, וגמר חתימה טובה. ושיחזרו אלינו כל מי שאינם איתנו, ושנדע שקט, שלום ושלווה, כי אנחנו כל כך ראויים להם.

רציתי לחתום עם סטיבי ריי וון. כי כשאומרים גיטרה אומרים הנדריקס, וגם כשאומרים וודו צ'יילד. אבל בעצם גם לסטיבי יש אצבעות ומיתרים, והביצוע שלו הוא וואו, ואיזה יופי הוא נכנס אליו, כאילו נונשאלאנט, כאילו תראו איך אני סתם עושה עליה צ'קה צ'קה, ואז פתאום היא מתחילה לדבר. תודה סטיבי.