לא בטוח שהפוסט הזה יעסוק יותר מדי בדני גריינג'ר.

זה פוסט על אהדה.

איך מתחילים לאהוד? כמו שמתאהבים. בבום, במפץ גדול ושורף כל.

מתי מתחילים לאהוד? דיברתי על זה פעם עם חבר אוהד הפועל ת"א, שהיה בן 14 כשהפועל לקחו את הדאבל ב-2010 עם השער של ערן זהבי בטדי מול בית"ר. מבחינתו, הגיל הזה הוא הגיל הכי מושלם לחוות הצלחה כאוהד, אתה מספיק גדול כדי להרגיש חלק אבל לא מספיק מבוגר בשביל לראות את כל הציניות והשיט שמסביב. דעתי שונה. 14 זה גיל מושלם להשלים את תהליך הפיכתך לאוהד, אתה כבר לא גולם אהדה כבר פרפר, ביציע או מול המסך, עם כנפיים בצבע הנכון כמובן. אבל להתחיל לאהוד? לדעתי, 9-10 זה הגיל המושלם להתחיל לאהוד, אתה עוד גוש פלסטלינה רך שיכול להתעצב מחשיפה מקרית לשחקן שנותן הופעה טובה ביום נתון. אתה רק צריך חוויה חזקה מספיק שתחרוט חריצים מספיק עמוקים בפלסטלינה שאתה, חריצים שגם שנים ארוכות אחר כך יותירו בך את סימניהם. צלקת שתישאר תמיד.

את מי אוהדים? לרוב, אתה רוצה ללכת עם המנצחים, עם הזרם, להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, שאבק פיות ההצלחה גם ייפול קצת עליך, ומשהו מזה ידבק בך. אפשר גם לעשות את הבחירה הרומנטית, וללכת נגד הזרם עם הקטנה, הלוזרית, זו שנופלת כשצריך לעמוד. אתה רוצה להרגיש חלק מכת קטנה וסודית של מביני עניין, חלק מתנועת נגד שבלי לדעת יורה את יריית הפתיחה לגיל ההתבגרות שלך.

מעטים, אם בכלל, יבחינו באבן בקרקעית הנחל, זו שהיא לא חלק מהזרם ולא נגדו, אלא פשוט מונחת שם.

הסיפור שלי עם הפייסרס התחיל בבום הכי גדול שיכול להיות – 19.11.2004, בפאלאס של דטרויט. לא אלאה אתכם בפרטים שכבר סופרו לעייפה, למעוניינים בנוסטלגיה – הסרטון למטה. אני, בן 10, פותח בבוקר את מדור הספורט של ידיעות, וקורא על הקטטה ההיא, ועל ארטסט שהושעה לעונה, ועל רג'י ועונתו האחרונה. יוטיוב עוד לא היה, וכבלים גם לא היו בביתי, אבל האירוע היה כל כך גדול שזה הגיע, למיטב זכרוני, למהדורות החדשות.

הקטטה משכיחה שזו הייתה, פחות או יותר, הקבוצה הכי טובה של הפייסרס עד לעונה האחרונה. תודעתית, הקבוצה הזו הייתה קרובה יותר לאליפות מזו שהגיעה לגמר בשנת 2000 מול הלייקרס של שאקובי ואפילו לקחה מהם שני משחקים. לסגל שהשיג מאזן 21-61 בעונת 03/04 ונכנע בגמר המזרח לנטס הצטרף בקיץ סטיבן ג'קסון, והפייסרס היו מועמדים לאליפות על אמת. הקטטה גדעה את כל זה.

אולי זה הפייבוריט שהפך במחי כוס בירה אחת לאנדרדוג. אולי זה הסיפור של קיבוץ מטורפים עם קבלות (ג'וניל, ארטסט, ג'קסון) באיזור שהכינוי "הרקטום של אמריקה" עשוי להלום אותו. אולי המועדון הצנוע ומלחמתו על פלחי קהל הכדורסל נגד קבוצות הקולג'ים והתיכונים, במדינה מוטרפת כדורסל. אולי עונת הפרישה של רג'י. אולי הניצוח של ריק קרלייל שהוציא מהקקפוניה הזו קונצרטים, ואולי ילד בן 10 שרק רוצה להיות מיוחד. אני לא יודע לשים את האצבע בדיוק למה זה קרה, אבל האירוע הזה חרץ בי תלמים עמוקים כל כך, צבועים זהב-כחול, שחותמם לא נמחה גם למעלה מעשרים שנים לאחר מכן. הטור הזה הוא עדות לכך.

איך ממשיכים לאהוד? כמו שבונים מערכת יחסים. לאט לאט ובזהירות, צעד אחר צעד. אתה מצפה לפסגות של אושר, אבל גם לגאיות האכזבה. אתה לא מצפה, במיוחד בספורט האמריקאי, ללכת בדרך מישורית, צרובת שמש ומלאת אבק, ואין לך שום אופק.

טוב, זה מה שקורה כשאתה אוהד לא עם הזרם ולא נגד הזרם, אלא את האבן הקטנה שתקועה בערוץ הנחל.

לאחר עונת הקטטה, שהסתיימה – איך לא – בהפסד בחצי גמר הפלייאוף לדטרויט, הפייסרס בוחרים את דני גריינג'ר, פורוורד מניו מקסיקו, 2.06 על 100 ק"ג (מידות לברון קצת) במקום ה-17 בדראפט. בדיעבד, זו הייתה יריית הפתיחה לפירוק אותה קבוצת אליפות של הפייסרס. ראשון הלך ארטסט, 16 משחקים לתוך עונת 05/06. גריינג'ר מסיים שביעי בהצבעות לרוקי העונה ו-16 לשחקן השישי. הפייסרס מודחים בסיבוב הראשון.

שני הלך סטיבן ג'קסון, במהלך עונת 06/07, בטרייד שעד הטרייד על דוראנט הקיץ היה הטרייד הכי גדול בליגה. 13 שחקנים, מארבע קבוצות שונות, עברו בטרייד הזה, שנתפר להוציא החוצה מארץ התירס את סטיבן ג'קסון, ולהעבירו למפרץ. גריינג'ר קופץ מ-22.6 דק' למשחק בעונת הרוקי ל-34, משחק את כל המשחקים במהלך העונה וכמעט מכפיל את ממוצע נקודותיו (מ-7.5 נק' לכמעט 14 ק' למשחק).

שלישי עזב ריק קרלייל, המאמן, בתום עונת 06/07, לאחר שהפייסרס כשלו מלהעפיל לפלייאוף (סיימו במאזן 47-35) ובמקומו מונה ג'ים אובראיין. תחת אובראיין, גריינג'ר ממצב עצמו ככוכב הקבוצה עם שדרוג נוסף במשחקו, ואת עונת 07/08 מסיים עם ממוצע של כמעט 20 נק' ו-6 ריבאונדים למשחק. הפייסרס מסיימים במאזן 46-36 ולא עולים לפלייאוף.

התהליך הושלם עם עזיבתו של ג'רמיין אוניל בקיץ 2008, אחרי 8 עונות בקבוצה, וכעת כל הבמה היא של גריינג'ר. עונת 08/09 היא הטובה בקריירה שלו, עם כמעט 26 נק' למשחק, בחירה לאולסטאר ותואר השחקן המשתפר של העונה. לפייסרס זה לא עוזר והמועדון מסיים שוב במאזן 46-36 ושוב לא עולים לפלייאוף.

על עונת 09/10 חבל להכביר מילים, כי יש ממנה עוד מאותו דבר – גריינג'ר עם 24 נק' למשחק ולא הרבה סביבו, אולי ניצוצות של הסנטר הצעיר רוי היברט שנבחר 18 בדראפט 2008, והעונה מסתיימת במאזן 50-32, שוב מחוץ לפלייאוף – ועם הבחירה העשירית בדראפט.

וכאן אני רוצה לעצור. שלוש העונות בין 2007 ל-2010 מכונות בפי "שנות אובריאן הנוראות", כאשר הפייסרס נתקעו במקום הכי גרוע לקבוצת NBA – בבינוניות, עם מקומות 9-10, לא פלייאוף אבל לא מספיק לבחירת דראפט גבוהה באמת (ובאמת, בחירת הדראפט החד ספרתית הבאה של הפייסרס תגיע רק ב-2022 לאחר 32 שנה בלי בחירת טופ 9).

אבל דווקא שם, התעצבה האהדה שלי לפייסרס והפכה להיות חלק מהזהות שלי וחלק ממי שאני, הייתי גם בגיל המתאים לזה. קצת כמו שמי שלא נשם אבק דרכים עם אייק דיוגו וטרוויס דיינר, לא ינשום אוויר פסגות עם טייריס האליברטון ופסקל סיאקם. וגריינג'ר היה הפנים של הקבוצה הבינונית הזו שלא הצלחתי להפסיק לאהוב, וההצלחה היחסית שלו זהרה על רקע הבינוניות הכללית של המועדון. קבוצה שלקחתי פעם אחר פעם ב-2k08 וסידרתי לגריינג'ר מבטים פנויים לשלשות (שהחטיא), שכל פעם שעברתי על תוצאות הלילה, או אם הזדמן לעיניי משחק נדיר, העיניים עקבו אחרי מספר 33 בזהב-כחול, מצפות למצוא אותו בראש רשימת הקלעים.

בשנת 2010 קרו לפייסרס שני דברים – פול ג'ורג' נבחר בדראפט, כמו לאותת לגריינג'ר שיתחיל להתכונן לפרק הבא בקריירה, וג'ים אובריאן פוטר אחרי חצי עונה (מאזן 27-17) והוחלף על ידי עוזרו פרנק ווגל. הקבוצה חזרה לפלייאוף אחרי 4 עונות שחונות, גריינג'ר עדיין היה הכוכב אבל הירידה כבר התחילה. בקיץ הובא דייוויד ווסט ובטרייד בערב הדראפט הגיע הרכז הצעיר ג'ורג' היל מהספרס תמורת הבחירה ה-15 בדראפט, אחד קוואי לאונרד, בטרייד שעד היום אני מבין את מניעיו – לקבוצה היה חסר רכז פותח להשלים חמישייה שהתבררה כמעולה (היל, לאנס סטיבנסון, גריינג'ר, ווסט והיברט), ועל העמדה של קוואי מחכה הכוכב העתידי פול ג'ורג'.

פציעה הגבילה את גריינג'ר ל-62 משחקים בעונת 11/12, שהייתה עונת העברת שרביט הכוכב לפול ג'ורג' ותחילתן של שלוש עונות מוצלחות לפייסרס, עם חצי גמר מזרח ושני גמרי מזרח תחת ווגל, עם ג'ורג' שהתפתח לכוכב וחמישייה שהעמידה מספרים הגנתיים היסטוריים ונכנעה רק למיאמי של הגלאקטיקוס. גריינג'ר, בגלל פציעות, כבר הפך לא רלוונטי ובמהלך עונת 13/14 הועבר בטרייד לקליפרס, ואת הקריירה סיים עונה אח"כ במיאמי.

גריינג'ר בשבילי הוא הפנים של האהדה שלי לפייסרס. בסוף, כמה שאני אוהב את הסגל הנוכחי, וכמה שאהבתי את הסגל שעשה גמרי מזרח מול מיאמי בעשור הקודם, וכמה שאהבתי גם את חבורת הטי ג'ייז שהצטברה בפייסרס לפני כמה שנים, לא יהיה מבחינתי סגל עם אותו טעם כמו זה הבינוני של ג'ים אובריאן, ה-קבוצה שתקעה אותי אוהד פייסרס, ודני גריינג'ר נצץ בראשה כיהלום בין רגבי עפר.

סגירת המעגל האמיתית הייתה לראות את, במהלך הפלייאוף האחרון, עם התחושה הזו שקורה משהו מיוחד, את שחקני הפייסרס לדורותיהם ממלאים את האולם – רון ארטסט וג'וניל היו שם, רג'י כמובן, דייל דייויס וריק סמית'ס, וגם לאנס סטיבנסון שכבר הספיק לפרוש, וגם גריינג'ר היה שם, ויש לו מקום בהיסטוריה של הפייסרס, ובלב שלי, לא פחות מכל אחד מהם.