קרה לכם פעם שקראתם ספר ובמהלך הקריאה נכנסתם לתוך הראש של הדמות הראשית? ההרגשה כאילו הסיפור הזה נכתב עליכם ובמקרה, אבל ממש במקרה השם של הדמות ושלכם זה לא אותו שם אבל בהחלט אותו הרגשה. קרה לכם פעם שהתחברתם לדמות ברמה כזאת שכל צעד שלו הוא גם הצעד שלכם? ככה אני מרגיש עם גיבור הילדות שלי.

בתחילת הדרך התלהבתי בטירוף מוינס קרטר וההטבעות המטורללות שלו. אלן אייברסון והזריזות המטורפת שלו נתנו לי את התשוקה והתחושה שגם נמוכים יכולים להיכנס ולהיות הכי טובים. השליטה שלו במשחק הייתה מסחררת. הקלטת של אול סטאר 2005 בו זכה אייברסון במצטיין המשחק עדיין נמצא אצל ההורים שלי. זה היה כל כך חזק שהחלטתי בפורים שאני גוזר לאבא שלי גרב, מלביש אותה על הזרוע, שם בוץ על הפנים ויוצא לבית הספר בתור אלן אייברסון. התחפושת העניקה לי "כוח מיוחד" וקרעתי ילד בכיתה ו' שלבש גופיה של מייקל. בי לייק אלן, ביג טיים.

טיירסי מקריגדי היה הבא בתור, הרבה זכות NBA LIVE 2007 שקיבלתי ליום ההולדת. אך לאף אחד מהם לא באמת הצלחתי להתחבר. מה גם שהפציעות הרבות לא עזרו להם וכבר אז הבנתי שאני נאחס מהלך.

במהלך 2009, אחי הגדול מכר לי את הגופיה של הבולס 96, וחלק מהחוזה זה להקליט לו משחק של הבולס החדשים ודרק רוז, "הדבר הגדול הבא". דרק רוז הביא רוח חדשה ומסחררת. ג'ואקים נואה היה האש והבולס היו הטורנדו של הליגה. עונת 2010-11 הייתה עונה כל כך כיפית לצפייה. הקבוצה הטובה בליגה, עם השחקן הטוב בליגה וההגנה המפלצתית. היה חסר להם את הגרוש ללירה כדי להצליח ולהעמיד קבוצה לאליפות. בזכות זה התחלתי לעקוב בצורה אדוקה אחריהם כולל קימה בלילות ובדיקת נתונים.

למחרת הדראפט שמעתי שהבולס בחרו את ג'ימי באטלר בבחירה השלושים והתחלתי לתהות על קנקנו. הפסקה מתודית – באותה שנה, העיפו אותי מישיבה תיכונית (ופנימייה) בה לא הסתדרתי ולא מצאתי את עצמי. כאשר עברתי לישיבה התיכונית ליד הבית, הרגשתי זר, אמנם הכרתי חצי מהתלמידים, אבל במשך 3 שנים לא היינו בקשר והייתי צריך למצוא את מקומי בתוך החבר'ה.

ובחזרה לעניין – קראתי על הבחור, ראיתי ראיון איתו וגיליתי את הסיפור המטורף שלו בילדות. כבר הרגשתי חיבור מסוים (להבדיל אלף אלפי הבדלות). עוד יותר אהבתי את הקטע הבא:

ג'ימי היה מיוחד, דווקא בגלל שהוא לא היה מיוחד. כלומר, הוא לא היה אתלט מטורף או עם מוטת ידיים מטורפת (אהמ, אהמ קאווי). אלא אהבתי את האינטנסיביות שלו ואת העבודה הקשה.

בתום השנה הראשונה, בה הוא לא קיבל כמעט דקות משחק, הוא נשאל על הדקות שלו ועל ההתקפה המוגבלת שלו. הוא ענה בצורה כל כך פשוטה: "באתי לשיקגו מסיבה מסויימת, וזאת ההגנה. אני יודע מה המטרה שלי ואני אעבוד קשה כדי לקבל את הקרדיט". העבודה הקשה הזאת השתלמה ובעונה השניה הוא כבר עלה בדרגה ותפס את המקום בחמיישיה לקראת סוף העונה, במיוחד לאור הפציעה של די-רוז. בפלייאוף הוא כבר קיבל את הקרדיט בצורה המוחלטת ושיחק בפלייאוף כ-40 דק' במשחק. למעשה מתוך 7 המשחקים האחרונים (2 מול ברוקלין ו-5 מול מיאמי) הוא שיחק 5 משחקים מלאים.

במשחק החמישי מול מיאמי, כשנותר על שעון המשחק 6 שניות, באטלר מקבל כדור אחרי רב' התקפה. הוא עושה הטעיה ועולה לזריקה קשה משלוש שיכולה להשוות. הכדור פוגע בקרש ויוצא החוצה. הרגשתי שזה לא הוגן. אחרי סדרה שהוא נתן את כל כולו ושמר על לברון ג'יימס בשיאו, ככה להחטיא זה פשוט לא פייר. וכאן התאהבתי בבחור סופית. התחלתי לעקוב אחריו באופן שוטף ולקום בלילות לראות משחקים.

בעונה שאחר מכן, הוא נכנס לשיאו ופתאום גם ההתקפה שהייתה נקודת החולשה שלו מתחילה להתעורר ולעלות. הוא מתקדם וזוכה בעונת 2014-2015 בשחקן המשתפר של העונה. עם ממוצעים של 20 נק', 5.8 רב' ו-3.3 אס', אך יותר מזה 1.8 חט'. ההגנה המצויינת שלו קיבלה הכרה וגם שיקגו הייתה נראית בדרך למשהו גדול. אילו רק השופטים היו שמים לב לפסק הזמן שדיויד בלאט ביקש כשלא היה לו ושהוא נכנס למגרש, היינו היום כנראה במקום אחר. ושוב. אכזבה.

גם כאן החיבור הזה נוצר שוב – הייתי במכינה ודווקא אחרי יום סיירות שהלך מצוין וקיבלתי מיונים ליחידה שרציתי, קרעתי את המיניסקוס וירד לי הפרופיל. הנחמה שלי הייתה לצפות בכדורסל.

שנתיים מאוחר יותר, בשיאו של מלחמת הכוכבים בין וויד ובאטלר לבין רונדו והשחקנים הצעירים, הבנתי את הצד של באטלר. הוא רוצה להתחרות. הוא רוצה להגיע רחוק ולא להיות מנהל גנון. גם כאן זה נגע בנקודה אישית. ירדתי לג'וב ורציתי לצאת לפיקוד אך המפקדת שלי דחפה שאשאר בתפקיד ואחנוך את הצעירים (כמובן שבניגוד לבאטלר לא פוצצתי את חדר ההלבשה). הוא נשלח למינסוטה וגם שם עקבתי אחריו. זאת הייתה עונה מחשמלת. מקבוצה פח הם לפתע הפכו להיות קבוצה תחרותית, שהייתה בתמונת הפלייאוף לאורך הדרך. עד הפציעה של באטלר. המשחק האחרון בעונה מול דנבר היה אחד המשחקים הכי טובים שראיתי עד אותה נקודה. הקרב המותח והאקשן היו מטורפים.

קניתי חולצה וחלמתי על אליפות. ואז הכל התפוצץ. גם כאן, הייתי בצד של ג'ימי. הבנתי לליבו. הוא רוצה הכרה, הוא רוצה לקבל את מה שמגיע לו. וגם בחיים האישים שלי הייתי במקום עבודה שהרגשתי שנתתי המון ולא קיבלתי בהתאם. לא שכר ולא הכרה. הייתי כינור שלישי. ושוב, אני לא הלכתי וערפתי למישהו ראש… אהמ אהמ ג'ימי. מינסוטה התפרקה ובאטלר חזר למזרח.

פילי מאיימת על המזרח, ואני מתחיל לכתוב באתר. הרגשתי שאני יוצא לדרך חדשה יחד עם ג'ימי. עליו כתבתי ראשון "לאן נעלם ג'ימי באטלר". ובהמשך גם את יומן פילדלפיה בדרך לאליפות.

משחק שבע, פילי התחילה להבין שהכדור צריך לעבור דרך באטלר. כמה שעות לפני המשחק המכריע, אני הולך לשחק עם חברים ושובר את הקרסול. הספקתי לחזור בזמן כדי לראות את המשחק אחרי גבס ומשככי כאבים. המתח היה בשיאו ורציתי לעמוד אבל לא יכולתי. אז עמדתי על רגל אחת בזמן שהכדור קיפץ לו ונכנס. סימבולי משהו.

חפרתי יותר מדי על הדרך לא-דרך שלי עם באטלר. אז לסיכום –
באטלר לימד אותי עבודה קשה, דבר שאני מאמין בו. "יגעת ומצאת – תאמין"
באטלר לימד אותי אמונה. אמונה בעצמי וביכולות שלי, אמונה בצדקת הדרך. אשרי המאמין.
באטלר לימד אותי ליהנות מכדורסל. לא לפחד לחייך ולעשות שטויות. כי בסוף זה רק כדורסל.
באטלר לימד אותי קבלת מרות ועבודת צוות. לקבל את המקום שלי ולעשות מה שנדרש ממני בתוך הקבוצה. "צריך גלגל, אני גלגל".

מבחינתי הוא גיבור הילדות שלי והסיבה לכל מי שאני בכתיבה. ואני מאמין ומקווה שיבוא יום והוא יזכה בטבעת וסוף כל סוף ישלים את הסיפור שלו.

וג'ימי, אם אתה קורא – תודה לך.

תודה לכם קוראים יקרים שאתם קוראים אותי ומשפרים אותי.
תודה לאתר שנותן לי את הבמה לכתוב.
ותודה למנחם שנתן לי את הביטחון להאמין בעצמי.