מידי פעם אני נפגש באקריאיות עם קוראים של הופס ששואלים לאן נעלמתי ואם הכל בסדר, הכל מצויין. אני בקשר טוב עם הדוק, מתקשר אחת לכמה זמן ומשוחחים על הא ודא. אני קורא על בסיס יומי באתר לא תמיד מצליח להגיב, לכתוב פוסטים זה משהו שהייתי חפץ לעשות אבל הזמן ועייפות החומר קצת מונעים ממני. ב"ה אכתוב את הפריוויו של לייקרס ואולי עןד קבוצה או שניים אם ישארו על הלוח. כשראתי שיש פרויקט על גיבורי ילדות הרמתי מיד את הכפפה עם ניסיון לחבוט להום-ראן.

יש גיבורי ילדות ויש ג-י-ב-ו-ר ילדות אולטימטבי. כיום הליגה נגישה, יש סרטונים בשלל רשתות חברתיות, אפשר לראות גם דברים מן העבר ובעזרת AI אולי אפשר לזייף גם את העתיד. בשנות ה 80 לא היה הרבה, אני זוכר שההורים שלי קנו טלוויזה צבעונית בשנת 83, משהו גרמני של Loewe בגודל של 26 אינטש. השמחה הייתה גדולה, חברי משפחה ושכנים היו מתכנסים לצפות בפלא החדש. זה אולי נשמע לכם מטורף אבל רשות השידור השתמשה בטכנולגיה בכדי להמשיך לשדר בכחול-לבן, סליחה בשחור לבן. רק בשנת 1983 השידורים בישראל היו בצבע מלא. מאחר ולא רצינו להרגיש פראיירים, כמו כל ישראלי גאה באותם שנים, היינו צופים בערוציפ השכנים של ירדן וערוץ הפרימיום – ערוץ המזרח התיכון או בשמו העממי – ערוץ לבנון.

במוצ"ש האטרקציה הגדולה של הערוץ היו שידורי ההאבקות המכונים – קאץ' עם כוכבי ההאבקות המיתולוגים משפחת ואן אריק, אייסמן, כריס אדמס, דינגו (לימים האולטימט ווריר) , קאבוקי הגדול (לא הבוטן המצופה, המתאבק), ג'ינו הרננדז ועד רבים וטובים.

באותם שנים אבא שלי עבד בתעשייה הצבאית, היה מקובל לצאת לנופש ובאחד הפעמים (אני כמעט בטוח שזה היה מלון הצפון בקרית שמונה) הוקרן בלובי משחק NBA. חיכנו לאוטובוסים שיחזירו אותנו למרכז. המשחק הראשון שאני זוכר היה של פילדלפיה מול הלייקרס. ד"ר ג'יית מוזס מאלון, קארים, מג'יק זה היה עבורי לגמריי כדורסל מעולם אחר. הייתי ילד די נדוניק, אני זוכר שכל שבת אח"צ הייתי ממתין מול המסך (לעיתים שעות). במרוצת השנים שהייתי קורא עיתונים (ד"ר אחד בשם מנחם לס) הבנתי שהמשחקים בדיליי מטורף של 5-6 שבועות. הייתי מצפה בכליון עיינים למשחק האולסטאר (כן ילדים, היו ימים שהמשחק היה תחרותי ואף מסקרן).

באותם שנים של ערוץ אחד בלבד החשיפה הספורטיבית הייתה בעיקר למשחקים של מכבי תל אביב בכדורסל (ימי חמישי), משחק הכדורגל המקומי הראשון ששודר היה ב 1986 (הפועל תל אביב מול מכבי חיפה, השער המיתולגי של גילי לנאדו).

במשך שנים הייתי עוקב אחרי הליגה באמצעים מוגבלים (בימי חמישי מנחם היה מפרסם בעמוד האחורי של מדור הספורט סיפורים על הליגה+טבלאות של הבתים), הלייקרס תמיד הייתה בטופ. הסדרה בין הלייקרס לבין בוסטון כבר הייתה משודרת בערוץ הראשון (ביום שלמחרת) באולפן של אורי לוי ואריה מליניאק. גם לארי בירד היה משהו משהו אבל זה לא יעלה על הדעת לאהוד קבוצות בצבע ירוק. אני זוכר שהייתי מתענג על הכדורסל, זה משהו שאי אפשר להסביר, אף פעם לא אחזור לאהוב כדורסל כמו אז כמו שהייתי ילד.

היה משהו במג'יק שאי אפשר לתאר במילים, הוא היה גדול מהחיים. צריך להבין שכמעט כל סדרת גמר ששודרה הייתה עם מג'יק או בירד (היה פגז להחשף לרלף סמספון והאקים). ההערצה שלי למג'יק הייתה עיוורת. מקריאה שהוא יחיד סגולה. אלוף תיכונים, ניצח את בירד בקולג' עם מישגן סטייט, אלוף NBA כמובן. והכל עם חיוך ענק שמרוח על הפנים. היה לי פוסטר די גדול שלו על הדלת בחדר. מבחינתי מג'יק היה הדבר האמיתי והדבר הכי גדול שראיתי. המשחק באותם שנים היה מבוסס על גבוהים, ואז פתאום השואו-טיים של הלייקרס, התוצאות הגבוהות, טריפל דאבל? מי שמע על זה בכלל? כל פעם שמג'יק היה עושה טריפל דאבל הייתי מתרגש רק כמו שילד יכול. מג'יק היה עושה דברים עם הכדור שנראו כמו מדע בדיוני, המסירות על מגרש שלם, בייבי סקיי, ריבאונדים, מסירות עין עקומה, פאסטברייק לוורת'י שנשאר לו רק להניח את הכדור על הטבעת באותה קלות של הטמנה של פתק בכותל.

מג'יק ניצח וניצח את כולם. הד"ר, לארי, הבד בויז.

בשנת 1991 עם כניסת שידורי הכבלים. שודרה בישראל לראשונה סדרת הגמר של ה NBA בלייב. ואיזה סדרה זאת הייתה, בצד אחד מג'יק הגדול הכל יכול ובצד השני הניו קיד בבלוק מייקל ג'ורדן. רוב אלו שאהדו את הבולס היו המעצבנים של בית ספר, המופרעים והבעייתים הין אוהדי דטרויט שמשום מה בגמר הלכו עם הבולס.

הלייקרס פתחה טוב את הסדרה עם ניצחון חוץ במשחק ששוחק ב 22:30 שעוננו (משחק הגמר האחרון ששוחק אח"צ בזמן ארה"ב), במשחק השני הבולס פירקו את הלייקרס. לא נורא, חוזרים ל 3 משחקים בל איי. שיקגו הייתה גדולה על הלייקרס עם סוויפ בפורום (בפוררום? תתפלאי!)

לקחתי קשה את ההפסד, לא האמנתי שמג'יק יכול להפסיד.

זאת הייתה סטירה מצלצלת אבל…. מג'יק תמיד ידע לחזור ולנצח. הלייקרס היו בחילופי משמרות עם וורת'י, ביירון סקוט ולדי דיבאץ', תמיד יש את השנה הבאה אז זהו ש….

בנובמבר 1991 מג'יק כינס מסיבת עיתונאים והודיע שהוא נשא של HIV. באותם שנים זה אמר שמג'יק הוא פצצת זמן מתקתקת. מי האמין ש 34 שנים אחרי, מג'יק עדיין יהיה כאן.

זאת הייתה סטירה מצלצלת והסוף של השואו טיים של הלייקרס.

מג'יק הגדול חזר למופע אחרון באולסטאר של 1992 שהסתיים 153:113 למערב. למען ההגינות ה MVP הגיע לדרקסלר אבל מג'יק עם 25 נקודות כולל 3 מ 3 מדאון טאון לקח את הפרס. בהמשך בקיץ הוא שיחק בדרים טים 92, קבוצת הכדורסל הטובה בכל הזמנים וקטף מדליית זהב בקלות.

בשנת 96 הייתי בי"ג, למדתי בכיתה מונחית מודעין עם משמעת די קשוחה. לצערי ולשמחתי מג'יק חזר לשחק! לא יכלתי לוותר על ההזדמנות לראות את מג'יק חוזר. צפיתי במשחק הגעתי באיחור של 40 דקות לשיעור תקשורת נתונים תוך שאני מסכן את העתיד הצבאי שלי. אמרתי למרצה שהיה איש מילואים – סיבת האיחרו – משחק החזרה של מג'יק ג'ונסון. הוא חייך ושאל מי ניצח ? 128-118 לייקרס! הוא נתן עוד מבט ואמר לכיתה – מג'יק ג'ונסון זה סיבה מספיק טובה לאחר!

אין כמו שיר סיום