כך, כמו בתמונה הזאת, אזכור את יפתח זייד עד יום מותי

אי אפשר לדבר על יפתח זייד מבלי להתחיל את כל הסיפור עם אביו, אלכסנדר זייד. זהו אחד הסיפורים הנועזים ביותר, ובאותו זמן הפחות ידועים ופחות מוערכים בתולדות ישראל.

פסל אלכסנדר זייד בשייח אבריק, היום קרית טבעון/גבעות זייד

למי שלא מתחשק לקרוא באריכות, אז בקיצור מויקיפידיה: אלכסנדר זייד היה חלוץ, שומר, ועובד אדמה. פעל רבות לכיבוש העבודה והשמירה. היה ממקימי כוח המגן העברי בארץ ישראל. היה ממייסדי הארגונים 'בר גיורא', 'השומר', 'הקיבוץ', ו'אגודת השומרים'. אחד מסמליה של התנועה הציונית ותנועת העבודה. נרצח ע"י בדואי בעת 'המרד הערבי הגדול' ב-1938. הוא ואשתו צפורה הם הוריהם של גיורא, התאומים יפתח ויוחנן, וכוכבת.

מויקיפידיה למי שמעוניין (אני מכניס זאת כי זאת הסטוריה שלנו שלרובנו אין מושג בה; מי שלא מעוניין שיגולל למטה עד "גיבור ילדותי יפתח זייד":

אלכסנדר זייד נולד בשנת 1886 באימפריה הרוסית בעיירה זימה שבמחוז אירקוטסק שבסיביר. אביו, יצחק אליהו זייד (1842-1901), היה יוצק מתכת במקצועו, תושב וילנה שהואשם בצעירותו בפעילות מהפכנית והוגלה לסיביר. אמו, רבקה (בתיה ליבה בת לייזר מאיר), הייתה ממשפחה סובוטניקית, בין אחיו היו שרה ופסח.^[1] בשנת 1889 עברה המשפחה לבירת המחוז, אירקוטסק. זייד החל ללמוד ב"חדר", אך כעבור זמן קצר עברה המשפחה לכפר, והוא עבר ללמוד בבית ספר חקלאי. אביו התחתן בשלישית עם אישה בשם פרידה, שאימצה את אלכסנדר לבן, ודחפה את האב לחזור לווילנה, שם היה קל יותר לחיות כיהודי. בעקבות זאת חזרה המשפחה בשנת 1901 לווילנה, אך כעבור שנתיים מת גם האב, כאשר אלכסנדר היה בן 15. אלכסנדר נאלץ לפרנס את ביתו, והחל לנהל את מפעל היציקה של המשפחה.

בשנת 1903, עם פרוץ פרעות קישינב, הצטרף זייד לקבוצת הגנה עצמית שהוקמה על מנת להגן על יהודי וילנה בעת פוגרום. בקבוצת ההגנה פגש זייד את מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה אשר השפיע עליו ברעיונותיו ובמעשיו. השפעה זו הובילה את זייד לעלות לארץ ישראל בגיל 17.^[2]

בארץ ישראל

זייד עלה לארץ ישראל בגפו ב-1904 במסגרת תנועת העבודה הציונית. על פי רישומיו של זייד, החוויה הראשונה שלו בארץ התרחשה ביפו. עם רדתו מהאונייה נאסר על ידי העות'מאנים בשל היעדר תעודת מסע. באמצעות שוחד הצליח לקנות את שחרורו.

לאחר שחרורו עבד ביקב בראשון לציון, שם פגש את ישראל שוחט, שרוח החלוציות פיעמה בו ותאמה את רוחו של זייד. חלומו של שוחט היה להקים קבוצת שומרים עבריים במושבות.

בשלב מסוים נפרדו דרכי השניים. זייד עבר לפתח תקווה ושוחט מצא עבודה בשפיה, שם קיבץ סביבו מספר חברים שגילו עניין בעבודת השמירה במושבות השומרון. כאשר אפשרות זו קרמה עור וגידים, נקרא זייד לחבור אל הקבוצה.

כאשר שמר בכרמי זכרון יעקב, נרדם פעם אחת במשמרתו, ונשקו נגנב על ידי ערבים. בפעם הבאה שניסו לגנוב ממנו את הרובה, הכה את הגנב הערבי מכות חזקות, אך חבריו של הגנב הכו את זייד, ופצעו אותו בראשו, פציעה שממנה המשיך לסבול עד מותו.

ייסוד בר גיורא והשומר

בוריס שץ הזמין את זייד ויחזקאל חנקין ללמוד סיתות אבן בירושלים. השניים הרבו לשוחח אודות יצירת כוח מגן עברי להגנת המפעל העברי בארץ. בשנת 1907 התקיימה פגישה חשאית בהשתתפות זייד ושבעה צעירים נוספים, בהם חנקין, שוחט ויצחק בן-צבי. בן-צבי מתאר את זייד בפגישה במילים:

…בא זייד מארץ סיביר. גם מראהו יעיד על מקורו, שערות ראשו בהירות, ותנועותיו אטיות, אבל כל מראה החלוץ הצעיר הזה אומר: כאן אני עומד ומפה לא אזוז! 

(— יצחק בן-צבי, מחצית היובל ליסוד "השומר", דבר, 21 באוקטובר 1932)

זייד היה שותף מרכזי להחלטה שהתקבלה בפגישה להקים את ארגון "בר גיורא", שמטרתו הייתה להקים כוח יהודי לוחם בארץ ישראל במטרה להביא לריבונות יהודית בארץ. במסגרת 'בר גיורא' עלה זייד לגליל התחתון והשתתף בהקמת הקולקטיב בסג'רה. ב-1909 היה שותף להקמת ארגון "השומר" במטרה להרחיב את השמירה היהודית לכל המושבות בארץ ישראל.

אנשי "השומר" גרו בחווה החקלאית הגלילית אילניה (סג'רה), ועסקו בשמירה ובחקלאות. זייד בלט כשומר בארגון. הוא נשלח לכל מקום שבו צצו בעיות. במסגרת פעילותו שמר ביבנאל ובמסחה, אבטח את החריש באדמות שנויות במחלוקת, ועזר לתושבי חדרה להתמודד עם הקדחת ועם הטרדות חוזרות מצד השכנים הבדואים והצ'רקסים. זייד תיאר את שהתרחש בעת שאיבטח את החריש בחדרה^[3]:

”הצ'רקסים ושכניהם התנפלו על החורשים והרוכבים הסתערו על האויב. ראיתי את סוסתו של שטורמן סובבת תחתיו – היא הוכתה בראשה באלה – ובו ברגע חשתי כי ראשי נופל על חזי ואי אפשר לי להרימו. הייתה זו התעלפות רגעית תוצאת מהלומה חזקה ובכל זאת נשארתי יושב על האוכף ורדפתי אחר אחד הצ'רקסים, וכך נהדף האויב אחור ואנחנו שבנו בניצחון”.

בתקופה זו נשא זייד לאישה את ציפורה לבית בקר מווילנה שעלתה לארץ עם אחותה הבכורה קיילה. קיילה נישאה לישראל גלעדי, מראשי ארגון "השומר". זייד ואישים נוספים מארגון "השומר" התנגדו לכך שהארגון יקים בסמוך לעפולה את המושב תל עדשים, משום שטענו שיישובי השומרים צריכים לקום באזורי הספר.

הם החליטו להקים בשנת 1916 בגליל העליון את קיבוץ "בר גיורא" שבהמשך נקרא כפר גלעדי, אך זייד פרש מן הקיבוץ משום שלא קיבל את דעת החברים על אופן גידול הילדים בבתי ילדים המרוחקים מבתי ההורים, והתנגד לתפיסה שילדי הקיבוץ הם "רכוש" הקיבוץ.

כשומר עצמאי ומותו

ב-1926 עבר זייד לשייח' אבריק שבעמק יזרעאל, והועסק שם כשומר במסגרת הקרן הקיימת לישראל. בחווה שבנה שם במו ידיו ניהל קרבות עם שודדים ופורעים. זייד, שחיבב ארכאולוגיה, נהג לחפור ליד היישובים שבהם התגורר. בשנת 1936 גילה באקראי פרצה באחת המערות בסמוך לשייח' אבריק, ופנה ליצחק בן-צבי ולבנימין מזר מהאוניברסיטה העברית ודיווח להם על הגילוי. בעקבות כך החל מזר לחפור במקום, והתגלו בו מערות הקבורה שהובילו לגילוי בית שערים.

אלכסנדר זייד, אשתו צפורה, והילדים גיורא, יפתח, יוחנן, וכוכבת

במשך חייו הותקף פעמים רבות על ידי פורעים ערבים ושרד, עד ההתקפה שגבתה את חייו. בתקופת המרד הערבי הגדול, בליל 11 ביולי 1938, ארבה לו כנופיה בזמן שהיה בדרכו לאספת חברים בקבוצת אלונים.^[4] הוא נרצח בידי קאסם אל-טבאש, בדואי משבט ערב אל-חילף. ב-1942 התגלה רוצחו של זייד על ידי אנשי פלמ"ח בראשותו של יצחק חנקין.^[5] הוא נשפט בבית דין שדה והוצא להורג.^[6]

אלכסנדר זייד נטמן בבית הקברות של אגודת השומרים בגבעות זייד, והותיר אחריו את אשתו, ציפורה (1885–1968), שלושה בנים – גיורא (1914–2005) והתאומים יפתח (1920–2006) ויוחנן (1920–1999), ובת – כוכבת רייך (1917–2007).

הנצחתו של אלכסנדר זייד

זייד מונצח באנדרטת אלכסנדר זייד שהוצבה ב-1941 ליד שטחי המרעה של משפחת זייד, בקרבת הגן הלאומי בית שערים שבקריית טבעון. כמו כן, נקראו על שם זייד היישובים "בית זייד" ו"גבעות זייד" ורחובות ברחבי הארץ. האנדרטה היא פסל של זייד, רכוב על סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל. את הפסל יצר הפסל דוד פולוס שפיסל את הסוסה שנקראה "דומיה" על פי אחותה. הפסל, שהיה עשוי רשת ברזל מצופה בטון, התבלה עם הזמן, והוחלף ב-1979 בפסל ברונזה שנעשה על ידי הפסל דן זריצקי.^[7] ב-5 באוקטובר 2007 הופל פסלו של אלכסנדר זייד בידי אלמונים, וב-31 בדצמבר הוקם שוב (על רקע המקרה התבסס הסרט "חצי טון ברונזה").

בנקודה שבה נורה ונרצח (פינת הרחובות "יזרעאל" ו"השומרים" בקריית עמל), הוקם גן זיכרון ובתוכו צוין המקום בו עמד זייד כשנורה, וכן המקום בו כנראה ארבו לו המרצחים. את התאריך קבעה אלמנתו.

גיבור ילדותי (והאדם שכנראה השפיע עלי ועל חיי ביותר בגילאי 12-17, והשפעתם נשארה עד היום בהרבה מובנים)

יפתח זייד היה אלוף ישראל באגרוף במשקל חצי כבד בשנות הארבעים במדי קבוצת הפועל חיפה. מעולם לא הפסיד בקרב ואת רובם ניצח בנוקאאוט בסיבוב הראשון או השני. התחרה גם בהדיפת כדור ברזל, כדורגל והטלת כידון. (עד כמה שידוע לי היה אלוף א"י בהדיפת כדור ברזל וזריקת דיסקוס)

בשנות החמישים עבר לעסוק בחקלאות. הקים עדר צאן והיה מומחה לגידולים חקלאיים.

נישא לכרמלה רבינוביץ ונולדו להם שלושה ילדים.

לפחות נחמתי בנמרוד דרייפוס, ישראל גולדשיין (ז"ל), רוני שניידר, יזהר נוז'יק ועוד 2-3 שחזרו לישראל אחרי ששיחקו עבורי, אבל עוד 3 ששיחקו עבורי מישראל, עדיין חיים בארה"ב.

זאת הייתה מין אשמה שבתחילה לא קלטתי, אבל שנים אח"כ הפריעה לי מאד' ועדיין מפריעה לי.

אני עצמי מהגר. אבל אילו רינה לא הייתה חולה מחלה סופנית, היינו חוזרים ארצה והייתי היום סבא-רבא ישראלי. היום אני סבא-רבא אמריקאי. אבל אני לרגע לא בוכה על מר גורלי כי הכרתי את גייל שאימצה את בנותי, ובגללה סיגל ואפרת גדלו להיות נשים מצליחות, אמהות נהדרות, ללא כל בעיות נפשיות בגין אבדן אמן כשהיו בנות 6 ו-3.

לא הייתי כותב כל זאת ולא הייתי אפילו חושב על הדברים הללו ללא יפתח זייד. פעם, כשהוא על קומביין אוסף חציר לחבילות, ועלי לרוץ אחרי הקומביין לאספן ולהרימן על עגלה שהקומביין סחב הצלחתי להרים 12 חבילות בנות עשרות קילוגרם כל אחת. יפתח אמר לי אז שזה היה 'שיא ישראלי', "אבל היה לי פעם עובד מקמבודיה שהצליח להרים 16". הוא תמיד לימד אותי שכל מה שעלי לעשות זה הטוב ביותר שאני יכול, ולא להסתכל על מה אחרים עשו.

אני לא יודע אם בחירת יפתח זייד כספורטאי המועדף עלי בגיל הנעורים היא בחירה טובה כי למעשה יפתח היה חלק חשוב מאד בעיצוב אישיותי. כשכותבים לי שאוהבים את כתיבתי, אני מחייך עם המחמאה אבל מיד אני חושב על תום וורדוצ'י, דיימון רניון, רד סמית', כריס בלטארד, ביל פלצ'קי, בוב ריאן, גרנטלנד רייס, ריק ריילי, והעתונאי שאני מעריץ יותר מכולם – ג'ורג' פלימפטון. מי הם ומי אני. על עתונאי הספורט מישראל אני לא יודע מספיק ואיני מוסמך להביע דיעה.

ללא יפתח אולי הייתי גאה יותר בעצמי ובכתיבתי. מאחר ולמדתי כל כך הרבה מיפתח אני מקבל את כל המחמאות בערבון מוגבל מאד. אני מאמין שאני מכיר את עצמי בצורה די טובה, והיום מספיק לי לכתוב להופס מדי יום, כשאני יכול, וכשישנם כאלה הנהנים לקרוא אותי, זה הסיפוק הגדול ביותר שלי, וזה מספיק לי היום, כשבעוד שלושה שבועות אהיה בן 88.

ובקשר להישגי הספורטיביים כמאמן, אני יודע שחלק גדול מהם היו תוצאה של הבאת שחקנים מתאימים מישראל, אבל אז אני גם נזכר שב-1973 הגעתי עם קבוצת הכדורגל שלי מאדלפי ללא אף שחקן 'זר' לגמר אליפות המכללות בכדורגל, משחק שהפסדנו ל'לויולה יוניברסיטי' הקתולית. אז אולי הייתי גם מאמן לא רע, ולא סתם מייבא שחקנים ישראלים לאוניברסיטת אדלפי.

יפתח זייד היה חלק בכל. תורתו הייתה מושרשת בי – והיא עדיין מושרשת בי עד היום – בכל מעשי. הוא היה – ונשאר – גיבור הספורט, ולא רק הספורט, של ילדותי, ושלי, עד היום.