פעם, לפני המון-המון שנים, אבא שלי לימד אותי שמשפחה לא בוחרים. אני חושב שזה היה מתישהו בתיכון, כשלא רציתי להגיע לאירוע משפחתי והעדפתי להיות עם חברים. "חברים באים, חברים הולכים", הוא אמר לי. "אתה תראה, רוב החברים שיש לך היום לא יישארו חברים שלך בעוד עשרים שנה. משפחה כן. משפחה זה לתמיד". אני בטוח גם לא מצטט אותו במדויק, אבל זו הייתה רוח הדברים. והוא צדק. מעטים החברים שנשארו לי משנות התיכון, עם רובם אני שומר על קשר רחוק. גם אחרים שאספתי לי לאורך השנים התנדפו, כשמתי מעט חדרו לליבי ועדיין נמצאים באי-אילו מעגלים חברתיים, קרובים או רחוקים, אבל המשפחה נשארה.

על אותו משקל, אני מאמין שגם קבוצה לא בוחרים, ובטח לא גיבורים. הם בוחרים אותך, נכנסים לך ללב ומוצאים בו פינה חמה. מתיישבים היטב על נימי הרגש או הנוסטלגיה, ומדי פעם מהדהדים אותם. הסיבה העיקרית שהפועל היא אצלי בדם זה כי זיכרון הספורט הראשון שלי הוא, איך לא, עם אבא, בשער 5 בבלומפילד, מתישהו ביסודי. כמה שנים אחר כך גם תומר שטיינהאור היה אצלנו בסלון, בגלל איזשהו עיסוק שקשור לאבא שלי. המון זיכרונות ילדות שקשורים להפועל מלווים אותי – מלראות את חברי קרח 9 שאהבתי יושבים כמה שורות מעליי ביציע ועד לטעם הדאבל המתוק שנים רבות אחר כך. אבל סן אנטוניו? לה אין שום קשר לאבא שלי, לשם שינוי. היא בכלל אנקדוטה מוזרה.

הרבה אנשים שואלים אותי למה אני אוהב דווקא את הספרס. איך הגיע לערבות טקסס ילד מהמידל איסט, שגדל בתקופה שבה כל מה שידענו על ה-NBA תווך לנו בזכות מורנו ורבנו מנחם לס, מעל השער האחורי של מוסף הספורט במעריב. הרי לרבים מאיתנו יש את הזיכרון של לחכות שההורים יגמרו את העיתון בבוקר, בשביל לגנוב להם את הספורט ולרוץ לראות כמה קרשים הוריד שאקיל או כמה בונבוניירות חילק סטוקטון. גם לי. אבל גם אם למנחם היקר יש מניות רבות בהתאהבותי בכדור הכתום, לא הוא אחראי לכניסתם של הדורבנים לחיי.

הסיבה שהתאהבתי בקבוצה מטקסס היא הרבה-הרבה יותר טיפשית. הייתי בכיתה ח', אני חושב, כששיחקתי פעם ראשונה במשחק כדורסל בנינטדו. אולי זה היה בכלל במחשב. את זה אני כבר באמת לא זוכר. אני לא מדבר על NBA ג'אם – אני לא מחשיב אותו כמשחק כדורסל למרות שנהניתי לראות את כדור האש הלוהט ולהטביע מחצי מגרש – אלא על משחק חמש על חמש, שבו אתה בוחר קבוצה והולך איתה עד הסוף, מתחרה מול "המחשב" בניסיון לנצח את הטובים ביותר (ומפסיד).

גם אני הייתי צריך לבחור קבוצה, ולא רציתי את שיקגו כמו שכולם בחרו או את יוסטון של אולג'ואן. חיפשתי קבוצה יותר אפורה, שתתאים לאהדה שלי להפועל המאכזבת מאוד אז, הרבה לפני תינוקות קשטן. עברתי על הקבוצות, ואיכשהו סן אנטוניו תפסה אותי. לא הכרתי יותר מדי את הנפשות הפועלות, אני מודה, חוץ מדיוויד רובינסון ששמעתי עליו, אבל אהבתי את זה שיש לה גארד לבנבן עם שם של מאפיונר – ויני דל נגרו. אותה רציתי. גם רודמן שיחק בה, עוד שם שהכרתי, ובכלל היו לה ציונים טובים. קבוצה טובה כזו שחסר לה גרוש ללירה, כזו שכיום אני יודע להגיד שהיא קבוצה טובה מינוס או בינונית פלוס – מגיעה כל שנה לפלייאוף אבל עפה גג בסיבוב השני. אף פעם לא באמת זוכה בכלום. בול הטעם שלי.

שנה אחר כך כבר חרשתי על המשחק, אבל עוד לא הייתי עכבר אמיתי. רק כזה שמתעדכן בחצי עין בנעשה ויודע שיוטה שוב התאכזבה למרות שמאלון וסטוקטון שיחקו מדהים. עברה עוד שנה, ופתאום מישהו מהמקובלים בשכבה שאל אותי את מי אני אוהב ב-NBA. "סן אנטוניו" עניתי, והוא צחק שהיא כל כך גרועה ולא מפסיקה להפסיד. מעולם לא הרגשתי כל כך מושפל. מילא הפועל, איתה אני כבר רגיל להפסיד, אבל איזו קבוצה בחרתי לי בליגה של הגדולים? למה שוב סללתי לעצמי דרך לחיים רצופי אכזבות?

למזלי בתום אותה שנה אני הייתי זה שצוחק אחרון, כי הספרס קיבלו בהגרלת הדראפט את טים דאנקן. כמובן שלא ידעתי בזמן אמת כמה שפר עליי מזלי, רק נהניתי לקרוא את כותרות העיתונים על הבחור הצעיר מווייק פורסט שהולך להיות הדבר הבא הכי גדול, כשמייקל ג'ורדן יפרוש בשנית. עכשיו כבר התלהבתי. אפילו שמרתי גזירי עיתונים. אם קודם חיכיתי בסבלנות שאבא יעביר לי את המוסף כל בוקר, הפעם חטפתי אותו בעצמי כדי לקרוא מה עשו החברים מטקסס.

גם שידורי טלוויזיה התחילו להיות, בערוץ הספורט, והתחלתי להקליט אותם על קלטת VHS. היה קשה לקום לפנות בוקר וללכת לשיעורים בתיכון, אז צפיתי אחר כך, בלי לחשוש מספוילרים. גם ככה העיתון עם הטור של מנחם יגיע רק מחר. לאט-לאט התיאבון נפתח, ובעונת 1998/99 הוא התעצם. לפלייאוף כבר התחלתי לקום, כי בכל זאת דיברו עלינו כמי שאולי יהיו אלופים. אני זוכר היטב את התחושות, את הסדרות, למרות שזיכרון המשחקים עצמם כבר התעמעם. איך שמחתי כשהדחנו את הלייקרס ואיך פחדתי מפורטלנד שהיו סופר חזקים.

ובאמת, סדרת גמר המערב מול פורטלנד לא הלכה קל, בניגוד לשני הסיבובים הקודמים. סאבוניס האבא דאג להראות לרובינסון שהוא לא נופל ממנו, ואחרי ניצחון דחוק במשחק הראשון, הגיע המשחק השני. רצה הגורל והוא גם יצא ביום ההולדת שלי, וכך אני, צוציק צעיר שחוגג תכף 17, התעוררתי לראות את הקבוצה שלי בפיגור שתיים, כ-12 שניות לסיום, מתפללת לנס. חצי סנטימטר אחורה והרגל של שון אליוט הייתה דורכת על הקו, אבל היא לא דרכה, והשלשה צללה בפנים. עד היום אני אומר שזו אחת ממתנות יום ההולדת הכי גדולות שקיבלתי. אין לי מושג איך הצרחה שלי כשהספרס ניצחו לא העירה את ההורים.

משם הדרך לאליפות, מול הניקס מחוסרי יואינג הפצוע, כבר הייתה קלה יותר, ולי היה ברור שהמעגל נסגר רשמית. שהקבוצה שבחרתי בצורה אקראית ואזוטרית למדי היא באמת הקבוצה שלי. משם החלו כמעט שלושה עשורים של מעקב וליווי, שהלך והתהדק ככל שהתבגרתי וחלפו השנים, עד להולדתו של הדורבן, האלטר-אגו שלי. מי יודע מה היה קורה אילולא הייתי מקבל את אותו משחק וידאו, אילולא הייתי נתקע דווקא על השם של דל נגרו, ואילולא הייתי מתמיד עם הקבוצה למרות שצחקו עליי החברים. כנראה שהיו לי הרבה פחות פיסות חיים. למזלי כל זה קרה, בדיוק כמו שכתבתי כאן. ואולי הכל היה כתוב מלמעלה, ובעצם הקבוצה היא זו שבחרה אותי.