יש משהו לא הוגן בנוסטלגיה. היא פורטת לך על מיתרי הרגש ומבערת כל סיכוי לרציונליות.
קחו לדוגמה את הכדורסל בקונפרנס המזרחי של שנות ה-90. לא מעט קבוצות סבלו אז מיכולת התקפית מחרידה אבל ידעו לפוצץ בהגנה ולריב מכות. התמונה של ג'ף ואן גנדי נגרר ליד הקווים בניסיון לאחוז ברגלו של אלונזו מורנינג כשהוא עם שיער פרוע (מה שנשאר ממנו..), לאחר עוד תגרה בין הניקס למיאמי – עדיין חקוקה אצלי היטב.
מאחר ובאמצע שנות התשעים הייתי נער בתחילת דרכו, הכל אצלי היה (עמית) טאבולה ראסה עם מקום רב לאמץ לחיקי דמויות שונות ומשונות מעולם הספורט.
אני כמעט בטוח שאם הייתי מסתכל היום בלייב על משחקים ברמה הזאת, לא בטוח שזה היה עושה לי את זה, ופה בדיוק בא לידי ביטוי האפקט הנוסטלגי.

בימים ההם, מבחינתי לא היה צריך להיות קבלן אליפויות כדי להיחשב גיבור ילדות. כל שנדרש היה חיבור כלשהו ליכולת, לסגנון או לאישיות של השחקן פלוס עשרים שנה שיחלפו לטובת נעיצת הדמות ע"י אקדח הסיכות הנוסטלגי. לא אהדתי קבוצות אלא שחקנים ולכן זהות הקבוצה הייתה פחות חשובה.
קחו לדוגמה את ראול, חלוצה האגדי של ריאל מדריד שחורר רשתות מגיל צעיר מאוד. נבחרת ספרד בכיכובו הייתה הלוזרית מספר אחת בעולם. בכל פעם מחדש הספרדים כשלו בשלבים מוקדמים של הטורנירים החשובים למרות טונות של כישרון עודף ביחס לרוב היריבות שלהם. למרות זאת, התחברתי מאוד לדמות שלו. בריאל מדריד הוא השתלט על העניינים בגיל צעיר מאוד, כבש המון שערים, הופיע לכל משחק, התרחק משערוריות ונראה כאחד האדם. לא אתלטי מדי, לא גבוה מדי, לא זועף מדי. בחור נחמד סך הכל.

ציינתי מקודם שלא אהדתי מעולם אף קבוצה. זה נכון. יוצאת מן הכלל הייתה מכבי תל אביב במשחקיה באירופה. בימים ההם בחמישי בערב כל המדינה הייתה עוצרת את נשמתה ונשימתה, עת התמודדו הצהובים מול אריות אירופה. היריבויות היו מרתקות. שחקני בית הובילו את מכבי וגם את יריבותיה. אני זוכר שפעם אחת בעונת 91/92 גיא גודס התלבש על ראדולוביץ' , מגדולי הסקוררים באירופה באותה תקופה, והשאיר אותו על אפס עגול בטור הנקודות. שנה לאחר מכן הוא חזר ותפר 35 נקודות קלות על הראש של מכבי ביד אליהו.
בתחילת שנות ה-90 מכבי נהנתה משחקני בית משמעותיים מאוד בהובלת ג'מצ'י, הנפלד, גודס ומוטי דניאל. בדרך כלל היה עוד מתאזרח טוב ולפחות זר אחד מוצלח מאוד מבין השניים שמותר היה להחתים ולקראת סוף העשור נכנס חוק בוסמן. לאורך הניינטיז הקבוצה נתקלה שוב ושוב בשלב הראשון של סדרות ההצלבה בשמינית הגמר, בדרך כלל ללא יתרון ביתיות, כך שעד סיום העשור הזה מכבי לא הגיעה לפיינל פור ובדרך כלל נתקעה בשמינית הגמר.

העונה הראשונה בה התחלתי באמת לעקוב אחרי הצהובים הייתה עונת 1991/92 עם מייק מיצ'ל וחוזה ורגאס. ג'מצ'י היה הכוכב הישראלי. הנפלד, גודס ודניאל היו שחקני הבית המשמעותיים. העונה הזו ידעה עליות ומורדות. משחק השיא היה נגד ברצלונה בחוץ שהסתיים בניצחון מכבי על ברצלונה לאחר חסימה של ווילי סימס על סאן אפיפניו הגדול. מכבי עלתה למקום הראשון בבית רק כדי להפסיד לקנור בולוניה ביד אליהו מסל של יורי זדובץ' בשנייה האחרונה. ההפסד הוריד אותה למקום השלישי שהפגיש אותה מול אסטודיאנטס ללא יתרון ביתיות. הסדרה הסתיימה עם ההחלקה המפורסמת של ג'מצ'י במשחק השלישי והמכריע במדריד. בדיעבד מסתבר שאולי לא היה עוזר לצהובים לסיים במקום הראשון, שכן המקום הרביעי בבית השני אויש על ידי קבוצה צעירה בשם פרטיזן בלגרד בכיכובם של שני סשות, אחד ג'ורג'ביץ' והשני דנילוביץ' ומאמן צעיר ואמביציוזי בשם זליקו אוברדוביץ' , אליו עוד נגיע בהמשך. פרטיזן הפתיעה את חובנטוד בדלונה בגמר עם שלשה אדירה של ג'ורג'ביץ' וגביע אירופי ראשון מני רבים למאמן המפתיע.

בגזרה המקומית מכבי ניצחה את הפועל של פרוויס שורט, ת'רקדיל, פרישמן, דלזל אמסלם, שטיינהאוור ונאווי 2-3 באחת מסדרות הגמר היותר טובות ששוחקו בארץ.
שנה לאחר מכן גודס קרע את הצולבת בפעם הראשונה וסיים את העונה מוקדם. קורן אמישה הוזעק לחמישייה ולא הצליח למלא את החסר. הזרים היו דייויד אנקראם המושמץ ו-ווינפרד קינג שלקח לו זמן להבין לאיזה סל תוקפים. ההמשך היה ידוע: הפסד להפועל גליל עליון של בראד ליף ודורון שפר 2-3 בסדרת חצי גמר הפלייאוף, אליפות גלילית על חשבונה של הפועל ת"א וטראומה ארוכת טווח לאוהדי מכבי.

עברו מספר שנים. צ'ורה המוכשר הגיע ושלט ברחבות, צ'יימברס עשה 0 מ-14 במשחק הבכורה מול ברצלונה בבית ומאז השתפר בהתקפה ומכבי שוב ושוב הודחה מוקדם מהציפיות.
בתחילת שנות ה-90 מכבי נהגה להשאיל שחקנים לקבוצות אחרות או לשלוח אותם לקבוצת הבת "מכבי דרום". אחד מהם היה עודד קטש. בחור צנום, מספר 10, יליד 10.10.74 בגובה 1.93 שבילה במכבי דרום, מכבי רמת גן ובהפועל גליל עליון. דיברו אז על כישרון גדול, אבל הכתבות עליו בעיתונים התמצו בדרך כלל כמה שורות לקוניות שמספרות על עוד משחק בו קטש ודרור כהן הובילו את הקלעים של מכבי רמת גן. הוא מצידו רק ניסה לחקות את דרזאן פטרוביץ' הגדול.

בעונת 1995-96 קטש חזר לקבוצת האם שלו, מכבי ת"א. במשחק הראשון בגביע אירופה לאלופות מכבי שיחקה נגד פו אורטז ביד אליהו. היה צמוד ומותח. גודס נפצע בברך בפעם השנייה. שוב פעם פציעה מסיימת עונה לגיא. קטש הוקפץ לחמישייה וביחד עם ג'מצ'י וצ'ורה, המקומיים הצליחו לנצח את הצרפתים אחרי 1 מ-2 של צ'ורה מהקו בשניות הסיום, שהובילו להארכה וניצחון צהוב.
ככל שעבר הזמן, קטש השתפשף, התקדם והשתפר והציג דברים שלא נראו עד כה:
חדירות לסל תוך כדי החלפת ידיים באוויר, שלשות וקליעה אבסלוטית מכל טווח, זריזות, אסיסטים מרהיבים וכדורסל התקפי, יצירתי ושמח (ללא חיוך כמובן).
בעונה שלאחר מכן קטש המשיך להשתפר וקלע כמעט 13 נקודות לערב במסגרת האירופית.

בעונת 1997-98 הגיע המאמן וינקו ילובאץ שאהב את קטש ונתן לו לעשות ככל העולה על רוחו. רשארד גריפית הגיע בתור שחקן החיזוק. קטש הפך לקלעי מחונן שעשה שמות בהגנות אירופה. נתת לו מטר? היה דופק עליך שלשה. נצמדת אליו? היה עובר אותך בצעד מהיר עם עוד חדירה וירטואוזית. סגרת אותו עם עזרה? הכדור היה מתעופף לכיוון גריפית להאלי הופ קדמי/אחורי (תלוי במצב רוח) נדיר באותם ימים. קטש היה החבילה ההתקפית השלמה. השילוב בינו לבין גריפית היה מהפנט. באותה עונה הישראלי הצעיר והצנום קלע כמעט 21 נקודות למשחק, כאשר כל סל שלו יפה מקודמו. בהגנה הוא לא התבלט במיוחד, אבל ידע לחטוף כדורים ולהריץ את הקבוצה בפאסט ברייקס.

גם דורון שפר היה בשיאו באותם ימים. השילוב שלהם הוליד את הצמד קטשפר – צמד ישראלי מהמשובחים שנראו פה. הם אהבו במיוחד משחקי חוץ נגד האיטלקיות. זכור לי עד היום המשחק במילאנו בו מכבי ניצחה בחוץ עם 30 נקודות של שפר ו-20 של קטש.
באחד המשחקים מכבי יצאה למשחק באיטליה נגד וארזה. קטש קלע וקלע בלי הפסקה וכבר במחצית סיים עם 20 נקודות וארבע או חמש שלשות – דברים שלא נראו פה תקופה ארוכה. אמנם מכבי הפסידה באותו משחק אבל אני כבר הייתי מכושף. קטש "הכותש" היה היהלום, הדבר האמיתי. שחקן של פעם בדור. מעולם לא הערצתי שחקן כדורסל ישראלי כפי שהערצתי את קטש, שביסס את עצמו כגדול רכזי אירופה באותה עונה בצוותא עם פטאר נאומונסקי האיום.
הצגת השחקנים ביד אליהו תמיד הייתה מרשימה ומיוחדת. כשרפי גינת היה מכריז: "…מספר 10, עודד קטאאאאש…" ההיכל ליטרלי רעד:

למרות ההצלחה הגדולה, עודד נשאר צנוע. תמיד מפוקח, הגיוני ובפראפראזה לשירה של להקת מוניקה מגדר, תמיד הציג "פנים חתומות, פנים בלי רגש" (השיר המדובר יצא כמה שנים לאחר מכן, אבל בואו לא נתקטנן..).

לא מצאתי את המשחק ההוא נגד וארזה, אז קבלו משהו בסגנון נגד ריאל מדריד:

בתום עונת 1997/98 מכבי הגיעה לשמינית הגמר בסדרת הצלבה מול טים סיסטם בולוניה מפוצצת הכישרון (ריברס, פוצ'קה, מאיירס, ווילקינס) ונכנעה 2-1 לאחר סדרה אדירה, מהטובות שהיו. באחד מהפסדי החוץ קטשפר לא ירדו לדקה מהמגרש וחיברו 61 נקודות משותפות (שפר 31, קטש 30). כל משחק בסדרה גרר פרלמנט ממושך עם החברים בישיבה התיכונית שארך שעות ארוכות. התעסקנו בזה בלי סוף. תחושת החמצה גדולה ליוותה אותנו וקיווינו שהקבוצה תשתפר ותגיע רחוק יותר בעונה הבאה.

בקיץ גריפית ורנדי ווייט עזבו. קטש חתם על חוזה בניקס בדרך להיות הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם. מכבי פצחה במסע רכש מסיבי של שחקנים מוכחים הכולל את השודד בטריינינג, הלא הוא ויקטור אלכסנדר, ווילי אנדרסון (שחקנים עם רזומה בנבא) והצלף ניקולה לונצ'אר. היו גם שפר, שלף, הנפלד, שארפ, גודס (שכבר לא היה אותו שחקן) ופופה. על אף העזיבה של קטש וגריפית, הסגל נראה נוצץ ומבטיח. הגדיל לעשות אחד מכתבי העיתונים בארץ שבפתיחת העונה חזה שמכבי ופנאתינייקוס ייפגשו בגמר גביע אירופה לאלופות.
זה לא קרה. הקבוצה קרטעה. ויקטור אלכסנדר היה לא רע, אבל ווילי אנדרסון לא הצליח להשתלב. לונצ'אר לא הפסיק להחטיא ואיבד את הביטחון. שני האחרונים שוחררו. דייויד בנואה, עוד שחקן נבא עם רזומה מרשים, הגיע לאייש את משבצת הזר ועל הדרך פיצץ את מוטי דניאל במשחק נגד מכבי ראשון לציון. נראה היה ששחזור היכולת ההתקפית מהעונה הקודמת, שלא לדבר על שדרוגה, פשוט לא באים בחשבון.

בינתיים בנבא פרצה שביתת שחקנים. האוהדים והקבוצה פנטזו על חזרה של קטש ואכן מכבי החזירה את אותו לחצי עונה. קטש שמר על יכולת גבוהה מאוד, אולם הקבוצה נראתה פחות טוב יחסית לעונה הקודמת. בשמינית הגמר קינדר בולוניה של דנילוביץ' וריגודו הייתה גדולה על מכבי בכמה רמות והעיפה את מכבי לאחר 0-2 קליל – שוב הדחה בהצלבה בשמינית הגמר.

בקיץ שלקראת עונת 1999/2000, המצב הפך למסובך עם כל סאגת הנבא של קטש והכישלון הצורב בהצלבה. טו מייק לונג סטורי שורט – אחרי שקטש סגר את תנאיו לקראת חוזה ל-3 שנים בבולוניה, העסקה נפלה ברגע האחרון עקב חילופי בעלים במועדון האיטלקי. הבעלים החדשים סירבו להחתים את קטש מסיבות פוליטיות. בסופו של דבר קטש חתם בפנאתינייקוס היוונית תמורת 1.3 מיליון יורו נטו – בזמנו סכום חסר תקדים לשחקן ישראלי – וחבר לרבראצ'ה, בודירוגה ושורה של שחקני בית טובים בראשות הקפטן אלוורטיס, תחת המאמן אוברדוביץ'. נוצר טריו חזק ביותר עם שחקנים משלימים איכותיים, בהנהגתו של השועל הסרבי.

בצד הצהוב מכבי ביצעה ניקוי אורוות כללי בדרך לעונה פיננסית ללא ציפיות. קומג'יס, האפמן ז"ל (שאז היה אלמוני) ומקדונלד חתמו על חוזים נמוכים. השניים האחרונים הציגו יכולת אדירה ויחד עם שארפ, בריסקר, שלף, הנפלד, שפר וקצת ג'מצ'י הפכו את הצהובים למכונת הגנה קטלנית וקבוצת התקפה טובה שחרכה את המגרשים. בשלב הבתים הראשון הם סיימו במקום השלישי ובשלב הבתים השני כבר שלטו ביד רמה וסיימו ראשונים בדרך ליתרון ביתיות בסדרות ההצלבה. מכבי דילגה מעל פאוק סלוניקי בשמינית הגמר והגיעה לסדרת רבע הגמר מול פאף בולוניה, במה שהפכה לאחת הסדרות המטורפות שנראו.

למרות יתרון הביתיות הנדיר, הסדרה החלה עם הפסד ביתי מרגיז במיוחד במשחק הראשון שהעמיד בספק גדול את הניצחון בסדרה, שכן עד אותו רגע מכבי מעולם לא ניצחה באולם סלי הג'ורות של בולוניה. ואז הגיע אחד המשחקים המכוננים בתולדות המועדון, יש שיגידו שזהו המשחק שהפך את מכבי ממועדון מאכזב סדרתי לאורך עשור, למועדון צמרת מנצח שחזר לימים הטובים:
ניצחון ראשון אי פעם בבולוניה, משחק בלתי נשכח של האפמן עם 29 נקודות כולל 19 מ-19 מהקו, שוויון 1-1 בסדרה. אחרי המשחק הזה המדינה נכנסה לטרלול מוחלט. נפל לאנשים האסימון שהקבוצה הזאת היא על אמת ולא מדובר פה רק על הצלחה מקרית בעונה הסדירה. הפיינל פור נראה בהישג יד. אוהדים ישנו ליד הקופות כדי להשיג כרטיס למשחק ההעפלה לפיינל פור. במשחק השלישי ביד אליהו הצהובים לא אכזבו ואחרי שלב הגישושים פתחו פער וניצחו בצורה משכנעת. המוני אוהדים נהרו לכיכר רבין למסיבה ספונטנית אך מאורגנת היטב.

בחצי גמר הפיינל פור מכבי ניצחה את ברצלונה והציגה יכולת יוצאת מן הכלל. בגמר חיכתה לה לא אחרת מאשר פנאתינייקוס על שלל כוכביה, כולל עודד קטש.
הייתה זו עונה של סגירת מעגלים והורדת קופים מהגב:
הראשון – מכבי סגרה חשבון עם אותה בולוניה (היו אז שתי קבוצות מעולות בבולוניה) שקודם לכן נקראה טים סיסטם והדיחה את מכבי שנתיים לפני כן בשלב שמינית הגמר.
השני – מכבי ניצחה פעם ראשונה בבולוניה ועברה את שלב ההצלבה של שמינית הגמר לראשונה זה עשור.
השלישי – מכבי ופנא אכן נפגשו בגמר האירופאי כפי שחזה העיתונאי, רק שנה מאוחר יותר.

הפיינל פור התקיים בסלוניקי, יוון. פנא נהנתה מאלפי אוהדים משולהבים ומכבי גם כן הביאה לא מעט אוהדים שחגגו את ליל הסדר בסלוניקי. רבראצ'ה נתן את הטון בשלבים הראשונים של המשחק. האפמן נקלע לבעיית עבירות קשה. למיטב זכרוני קטש לא פתח במשחק, אולם ככל שהמשחק התקדם הוא הפך למשמעותי יותר ויותר במקום בודירוגה. ברגע האמת קטש קלע שלשה קטלנית שבלמה קאמבק מרשים של הצהובים ושברה לבבות רבים מספור, כולל את לבו של מאיר איינשטיין ז"ל ("למה קטש, למה דווקא הוא עושה את זה?") – דקה 3:45 בווידאו

בסיום 73:67 ליוונים שהניפו את הגביע. קטש סיים עם 17 נקודות, לא מעט מהן מהקו. בטלוויזיה נצפה מחזה סוריאליסטי בו האוהדים הצהובים וגם הירוקים הריעו לו. הקהל של מכבי זכר את כל מה שעשה לטובת המועדון והניף אותו על הכתפיים. הוא מצידו אמר: "זה היום הכי מאושר בקריירה שלי, והכי עצוב בקריירה שלי".

הזכייה בגביע אכן הייתה רגע עצוב עבורו, והוא לא ידע עד כמה..לימים התברר שהמשחק הזה היה האחרון בקריירה המקצועית שלו. בעיות בברכיים החלו להופיע. אחרי שנים של טיפולים וניתוחים הגוף שלו הכריע אותו. במסיבת עיתונאים מרגשת ("מרגיש כמו צייר בלי צבעים") הוא הכריז על פרישה מכדורסל והוא בן 29 בלבד, כאשר בפועל במשחק האחרון שלו הוא היה רק בן 25.

קטש הוביל גם את נבחרת ישראל בשנות השיא שלו, כולל יורובאסקט אחד עם ממוצע של 22 נק' ו-3.6 חטיפות למשחק ב-38 דקות לערב.

הנה משחק אקסטרורדינר של קטש (במלרע) נגד צרפת:

בזירה המקומית מכבי לא איבדה אף תואר אליפות במסגרת היריבות המתהווה בינה לבין הפועל ירושלים.
לאחר מספר שנים החליט עודד קטש ללכת על קריירת אימון והוא איתנו כבר לא מעט שנים, כולל בהצגה הראשית.

אני חושב שעודד קטש הוא הכישרון הישראלי הכי גדול שהיה לנו. סט הכישורים שלו היה בלתי רגיל. ההצלחה שלו הגיעה בגיל צעיר יחסית. הרבה אנשים התחברו אליו. נראה היה כי השמיים הם הגבול עבורו. אין לדעת לאן היה מגיע אם היה משחק עוד 10-13 שנה ולנו לא נותר אלא לשאול: What If…
בינתיים נמשיך עם הזכרונות והנוסטלגיה…