כיום, השחקן הדרום אמריקאי שגדל באשפתות, הגיע בגיל צעיר לאירופה, כבש את היבשת אבל לעולם נתהה האם לא יכל להגיע רחוק יותר לו אופיו היה מקצועי ומחוייב יותר הוא בגדר קלישאה, אבל רומאריו הוא כמעט האבטיפוס של המודל.

רומאריו דה סוזה פריו נולד ב-1966 בריו דה ג'נרו, זוהה על ידי סקאוטים של מועדון הפאר המקומי ושקו דה גאמה, וזכהעימה פעמיים באליפות המקומית, כשהוא מפגין כבר אז את מה שהיה לסימן ההיכר שלו – היכולת לעבוד בשטחים צפופים, בזריזות קטלנית ולהבקיע שערים בסיטונות.

את הפריצה הבינלאומית הוא עשה באולימפיאדה של 88 שם הוכתר למלח שערים ומשם המעבר לאירופה היה קצר – לפ.ס.ו. צריך להבין שבשנת 88 עדיין אין חוק בוסמן כלומר שחקן שמסיים חוזה לא יכול להשתחרר. מעברים היו נדירים, ורוב הליגות הגבילו ל-2 או 3 זרים לכל היותר. הכדורגל היה עדיין ענף מקומי בעיקר. הליגה ההולנדית הייתה ליגה של קבוצות שבאופן שגרתי הגיעו לשלבים המאוחרים של המפעלים האירופאים, אבל החל מהרגע הראשון שרומאריו דרך על אדמת הולנד, ותחת הדרכתו של חוס הידינק ב-פ.ס.ו הוא לא השאיר מקום לספק עם 165 שערים ב-167 משחקים.

בשנת 93-94 עבר לברצלונה כחלק מנבחרת החלומות של קרויף. יחד איתו כיכבו באחת הקבוצות הגדולות שהורכבה בכל הזמנים, חריסטו סטויצ'קוב, מיכאל לאודרופ, רונלד קומן ואחרים.

רומאריו הבקיע 30 שערים ב-33 משחקים בעונה מטורפת, שבה ברצלונה זכתה באליפות בגלל החטאת פנדל של דיוקיץ' מדפורטיבו לה קורוניה בדקה ה-90 של המחזור האחרון, אבל ברצלונה עצמה חוותה שברון לב כאשר הובסה בגמר ליגת האלופות 0-4 על ידי מילאן. גדול משחקיו היה בלי ספק השלושער הבלתי נשכח בניצחון 0-5 על ריאל מדריד שהיווה את שיא תקופת נבחרת החלומות, תקופה שהייתה קצרה מדי בעיקר בגלל אופיו הבלתי מתפשר של יוהאן קרויף, כך, ולא בפעם הראשונה, הגאונות של ההולנדי הייתה גם החסם מפני היכולת שלה לבוא לידי ביטוי מלא, אבל זה כבר סיפור אחר.

עונת 93-94 הייתה העונה הראשונה שבה ראיתי כדורגל, ובאופן מקרי היא גם הייתה העונה ככל הנראה היחידה שבה רומאריו היה השחקן הכי טוב בעולם, מה שהוא ללא ספק היה באותה עונה, כך שרומאריו היה השחקן הראשון שבו התאהבתי, שחקן שאני עד היום מייחס לו הרבה מהאופן שבו אני אוהב ורואה כדורגל.

כך הפכתי לאוהד ברצלונה, ובאופן בלתי נמנע גם לאוהד נבחרת ברזיל, כאשר אנחנו מגיעים אל המונדיאל הראשון שלי כאוהד כדורגל, מונדיאל 94. במונחים אובייקטיבים זה לא היה מונדיאל גדול, והגמר היה מחריד באופן מיוחד, אבל בשבילי זאת הנוסטלגיה בהתגלמותה. בולגריה של סטויצ'קוב מנצחת את הגרמנים הרעים, מראדונה צועק על המצלמה, ואז מושעה בגלל שימוש בקוקאין, בלם נבחרת קולומביה מבקיע שער עצמי ונרצח, נבחרת ניגריה מלהיבה אבל מודחת, נבחרת שבדיה עם דאלין לארסון וברולין מלהיבה עד חצי הגמר ונעצרת בנגיחה של רומאריו ועוד ועוד ועוד סיפורים שלעולם לא אשכח, אבל מעל כולם, כן, עמד רומאריו. הפעילו את הרמקולים.

הנבחרת הכי לא בריזלאית של ברזיל, מובלת על ידי שניים מהחחלוצים החמים בעולם, זכתה בפנדלים בגמר מול איטליה בחום בלתי נסבל שלא אפשר לשחק כדורגל (שימו לב זה גם פריוויו למונדיאל הקרוב), ובסופו הבריזלאים נשארו עומדים, עם הגביע בידיו של דונגה הקפטן.

באופן בלתי נמנע השיא היה גם הסוף של הגדולה של רומאריו.

בשנה הבאה ברצלונה תתפרק, רומאריו יריב עם קרוייף ויפנה את מקומו לברזילאי גדול אחר, רונאלדו הוא שמו. רומאריו יעזוב לפלמנגו בצעד חסר תקדים, יחזור לעונה אחת לולנסיה ויעזוב את אירופה לתמיד, לאחר עזיבת ברצלונה הוא שיחק עוד 10 שנים אפקטבייות בצורה חולנית בברזיל, אבל לא חזר עוד לאירופה או לגדולה בנבחרת. בגיל 54 הוא אפילו נרשם כשחקן בקבוצה קטנה לצד בנו אבל לא שיחק בפועל.

החל מ-2015 תפקידו הוא סנטור וכיום גם סגן נשיא של הסנאט הפדראלי, כדורגלן בריזלאי, שהפך פוליטיקאי, השחקן שגרם לי לאהוב כדורגל, גיבור נבחרת החלום של ברצלונה, גם אם לא זכה איתה בליגת האלופות, גיבור גביע העולם של ברזיל, שחקן אחד ויחיד בדורו ובכלל, והסבסוב המדהים הזה.