פרויקט הקיץ של הופס לקיץ 2025 הולך אחורה, לאנשים שהכניסו אותנו לתוך כל הקטע הזה של ספורט, ולכן הדרך הטובה ביותר להתחיל את הכתבה הזאת היא לנסות להסביר למה אנחנו אוהבים ספורט. אין תשובה חד משמעית, אולי כי אהבת ספורט היא בעצם אהבת החיים. הוא פשוט שם. אי אפשר לתאר את סערת הרגשות שהספורט מעביר אותנו, את השילוב בין האסקפיזם לתשוקה, את הניסיונות ה"מדעיים" לנתח עשרה אנשים שזורקים כדור לחישוק או כל דבר אחר, אבל זה חלק גדול מאוד מהחיים שלנו. במקרה שלי, לפחות, כתיבה על ספורט היא החיים. עיתונאות ספורט הייתה ונשארה העבודה היחידה שלי מאז שהשתחררתי מהצבא ועד היום, ואני כותב עליו כבר 15 שנה, פחות או יותר, באתר הזה. 60% מזמן החיים שלי.
לכן, בשביל לדבר על "גיבורי ילדותי", בחרתי לכתוב על שני אנשים. אחד מהם, מספר שלוש משיקגו, זכה בכמה אליפויות על הפרקט. השני, בן 87 מבת גלים, שינה לי את החיים. נתחיל מפלאש.
ווייד
לא ראיתי בזמן אמת את האליפות הראשונה של מיאמי. התחלתי לעקוב אחרי ההיט באזור 2008/09, קצת אחרי הבחירה (המזעזעת בדיעבד) במייקל ביזלי. הקשר שלי עם ה-NBA אז, איפשהו באזור כיתה ד', היה דרך שידורים חוזרים של ערוץ הספורט ו-NBA אקשן ששודר בכל יום שישי בערב.
המדים האדומים תפסו לי את העין, ובעיקר שחקן אחד, שבגדול שיחק לבד. שורת הסטטיסטיקה תגיד לכם שדווין ווייד קלע 30.2 נקודות עם חמישה ריבאונדים ו-7.5 אסיסטים למשחק, ושאף אחד אחר בקבוצה לא קלע מעל 14 נקודות או מסר מעל 5 אסיסטים. שורת הסטטיסטיקה תגיד לכם שדי ווייד לקח את מריו צ'למרס, ג'יימס ג'ונס, אודוניס האסלם וג'רמיין אוניל לפלייאוף, בו הפסדנו בשבעה משחקים לאטלנטה של מייק וודסון. היא תספר לכם ששנה אחת לאחר מכן, עם הרכש הנוצץ קוונטין ריצ'רדסון, הואקלע 26.6 נק' עם 6.5 אס' למשחק, ניצח 47 משחקים והפסיד בסיבוב הראשון לבוסטון שעשתה גמר.
שורת התארים תגיד לכם שהוא נבחר פעמיים לחמישיית העונה הראשונה, לאולסטאר ולחמישיית ההגנה השנייה בשנים האלה, אבל גם היא לא תספר לכם כמה די היה שחקן גדול. היא לא תספר לכם איך הוא רץ בין חסימות, כשברור לו שכל ההגנה ועשרות אלפי הצופים בכל אולם מתמקדים רק בו, בשביל לקלוע. היא לא תספר על המאמץ, על חוסר הכישרון של השחקנים שמסביבו שנפלטו יחסית מהר מה-NBA או הפכו למחלקי מגבות.
על האתלטיות יוצאת הדופן, המאמץ בעונשין או הנחישות, משחק אחרי משחק (בעידן בו כמעט ולא החמיצו משחקים) לעשות הכל כדי למנוע מהכוכב של היריבה לקלוע. היו מעט שחקנים שנדרש מהם לעשות מה שווייד עשה, בטח בכדורסל 15 שנה מאוחר יותר. פט ריילי בנה קבוצה מזעזעת סביבו במשך שנים, אבל די ווייד של השנים האלה היה המתאגרף של סיימון וגרפונקל. מי שחוטף מכה אחרי מכה, אבל ממשיך להילחם ונשאר על הרגליים. תכונות שיכולות להיות השראה לכל ילד, והפכו אותו לשחקן מהנה מאוד לצפייה. בקיץ 2010, למרות זאת, המצב השתנה.
לברון ג'יימס לקח את הכישרון שלו לסאות' ביץ', קצת אחרי שכריס בוש חתם ודי-ווייד החליט להישאר. מקבוצה בינונית עם אדי תהילה מ-2006, הפכנו ל"היטלס". השינוי הגדול ביותר, אולי, הגיע אצל ווייד. בתחילת הדרך הוא היה האופציה הראשונה עם 18.2 זריקות ו-4.6 אסיסטים למשחק, לעומת 18.8 ו-7 של לברון, כשוויד קלע יותר ממנו בפלייאוף. אותו פלייאוף הסתיים בגמר מזעזע מול דאלאס, אחרי שנה שלמה בה היו דיבורים על חוסר כימיה וניסיונות לפטר את המאמן אריק ספולסטרה. השינוי האמיתי של מיאמי הגיע כשהקבוצה הפכה לקבוצה של לברון ג'יימס.
ווייד לקח צעד אחורה. גם בכמות הזריקות וגם בתפקיד עצמו, בזמן שג'יימס ניצל את הריווח של ההיט, עבר לשחק כפאוור פורוורד והיה השחקן הטוב ביותר שראינו במאה ה-21, ואולי בכלל, בשנתיים האלה. שחקן גדול, חד משמעית, אבל גם בזכות ווייד שעדיין היה בעל תפקיד משמעותי, עדיין היה שחקן הגנה טוב מאוד ועדיין ידע לתת את האקסטרה בפלייאוף, למשל עם 41 נקודות במשחק השישי מול אינדיאנה או 23-6-6 במשחק השביעי מול בוסטון. הוא עושה דברים בדרך שלו, מכתיבת השם (Dwyane ולא Dwayne) ועד תנועות נכונות וזריקות מהמיד-ריינג' גם כשהגוף רוצה אחרת.
בשלב הזה, לצערו ולצערנו, הברכיים של פלאש התחילו להתפרק. בגיל 30 הברק דהה, האתלטיות המטורפת שהייתה שם דעכה, בין היתר בהשפעת השנתיים בהן שיחק לבד במיאמי. יש יקום אחר שבו דווין ווייד לא נפצע מעולם, לברון נשאר ומיאמי זוכה ב-6 אליפויות. ביקום שלנו לברון עזב, הריאות של כריס בוש קרסו וב-2015 ווייד ניסה לעשות הכל, בגיל 33, בשביל להביא את הקבוצה לפלייאוף. ב-2016 היא הגיעה, אך בוש קרס פעם נוספת. פלאש רצה להישאר, אבל רצה להפוך למשתכר המוביל של הקבוצה.
בסופו של דבר זה נגמר בפיצוץ, הוא עבר לשיקגו ולמעשה הכניס פחות כסף בהתחשב ב-state tax. זה פגע בי בזמנו, אבל זה הרגיש כאילו זה הסוף. הוא המשיך לחצי עונה בקליבלנד ואז חזר למיאמי, בגיל 37. הוא היה שחקן שישי לא רע, ונפרד מהכדורסל עם 25 נקודות, 11 ריבאונדים ו-10 אסיסטים באחד משני המשחקים היחידים בהם פתח בחמישייה.
ווייד, למעשה, היה האבא הרוחני של ה"קאלצ'ר", התרבות המפורסמת (אולי יותר מדי) של מיאמי שדורשת משחקנים להתאמן כמו משוגעים ולהשאיר הכל על המגרש. תרבות של 110% מעצמך, מי שהגדיר מועדון שהגיע לשני גמרים אחרי שהוא תלה את הנעליים, ועדיין מרגיש אנדרייטד. בלי ווייד, לא הייתה מיאמי.
מנחם
בתור ילד קטן לא כל כך אהבתי ספורט. אולי בגלל שלא הייתי אתלטי במיוחד (מה שהלך והדרדר מאז), אולי בגלל שזה הרגיש לי מעט מנותק. אהבתי לקרוא. בשלב מסוים, בין ספר אחד של הארי פוטר לאחר, תפס לי את העין ספר אדום שחיכה בספרייה של אבא שלי. "על חיצים ובונבונים". קראתי בשקיקה. סיפורים מלפני 20, 30, 40 שנה, על אנשים עם שמות כמו לארי בירד, קארים עבדול ג'באר, שוגר ריי רובינסון וארל מניגולט. השפה תפסה אותי מיד.
אין היום אף אחד בתקשורת הספורט הישראלית שכותב כמו מנחם, לא כמו מנחם של שנות ה-60' ולא כמו מנחם של 2025 שמעלה יום ביומו מעורבי הופס באתר אותו אתם קוראים כעת. יכול להיות שהתקופה צינית יותר, יכול להיות שזה יותר קשה בעידן בו אנחנו רואים כל מהלך מ-200 זוויות שונות ולא שומעים באיחור על משחק בו שחקן קלע 100 נקודות במפעל שוקולד מול 4,124 איש, אבל מנחם הצליח לכתוב בצורה יפה יותר ממה שראינו או אנחנו רואים מולנו. הוא לא שיקר, חלילה, אבל הוא פשוט הצליח ועודו מצליח להתחבר למציאות של הפרקט מכמה מקומות שונים, ברובד שאף אחד לא נוגע בו.
השנים עברו, ולצערי אני לא קורא כמו פעם, אבל בזמן האחרון התחלתי לקרוא ספרות דרום אמריקאית, בעיקר את חורחה לואיס בורחס ורוברטו בולאניו. שניהם יודעים לשלב בין מציאות ודמיון, משחקים פינג-פונג בין המודע והתת מודע ככל שהסיפור מתפתח, בדרך ליצירה שאתה צריך לקרוא פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים, כדי להבין. זה נכון במידת מה גם בקשר לכתבות של מנחם, כמו הכתבה האדירה על ההצגה של קארים עבדול ג'באר במשחק 2 של גמר 1985. היה אפשר לכתוב ש"אחרי שהוא הובס ב-34 נקודות במשחק הראשון, קארים ענה עם 30 נקודות ב-15 מ-26 מהשדה, 17 ריבאונדים ו-8 אסיסטים לעומת 18 נקודות של רוברט פאריש", והיה אפשר לעשות מה שמנחם עשה בכתבה על "לוחם זקן שמסרב למות". מהפנט דרך המקלדת.
חזרה אליי. קצת אחרי שקראתי את זה, בגיל 9, הלכתי לגוגל וחיפשתי את השם של מנחם. מצאתי את הופס והשארתי לו תגובה מתלהבת (בכל זאת בן 9). הוא התלהב בחזרה, הציע לי לכתוב באתר. שלחתי לו כמה כתבות, הראשונות שכתבתי בחיים. הן לא היו טובות. זה לא עניין אותו. מנחם ידע לזהות את התשוקה הזאת גם אצלי, אולי גם מוסר עבודה ואיזשהו פוטנציאל, והיה מוכן לזרום עם שנים שבהן לקח לי להבין מה עושים. לעבוד בצורה שוטפת עם ילד, ואז התחלתי להתבגר יחד עם הופס.
אחד הזכרונות הגדולים ביותר מבר המצווה שלי, ה-9 באוגוסט 2012, היה שזה היום הראשון שבו האתר חזר ועלה בגרסת הוורדפרס אחרי חודשיים למטה. זה עניין אותי יותר מהחגיגה עצמה. הרשימה ארוכה – מריבים עם אנשים בתגובות, כולל התשובה הניצחת ש"אני לא יכול לכתוב כמו בן 12 אם אני עוד לא בן 12", דרך קשרים אישיים עם מי שכתבו ועדיין כותבים כאן, ניסיון להמשיך ולהתפתח ככותב ועד לתקופה קצרה בתור העורך הראשי של הופס, תפקיד שממלא מאז מאי 2021 בצורה נפלאה עמיחי קטן. באותו מרץ התחלתי לעבוד בוואן. כמה חודשים לאחר מכן עברתי לערוץ הספורט. אני שם עד היום.
כשאני צריך להיזכר בקונטקסט הספורטיבי של הילדות שלי, מה שנדרש ממני בעצם בכתבה הזאת, החיבור להופס בלתי נמנע. החיבור הזה עובר דרך כל אחד ואחד שקרא, הגיב וכתב באתר הזה אי פעם, אבל מתחיל ממנחם ומחסידות ה-NBA העברית שלו. כזאת שמשלבת אנשים מכל קצוות האוכלוסייה, מכל המעמדות, שידברו ביחד כדורסל בגובה העיניים ועם הרבה כבוד הדדי.
רשימת "בוגרי הופס" שנמצאים היום בתקשורת מרתקת. יואב מודעי ואני עובדים בערוץ הספורט. תומר אלמגור כתב הדאטה המצוין של N12, שמואל מוניץ כותב ב-7 לילות של ידיעות אחרונות ובוויינט. נדב הלפרין עם תוכנית רדיו יומית בכאן מורשת. תומר גבעתי הפך לאחד מכתבי הכדורסל הבולטים בישראל ועובד יחד עם דרור פישר בישראל היום, יאן מלינקוב כותב ואחד מעורכי מדור הספורט הטוב בעיתונות המודפסת בהארץ, ואני בטוח ששכחתי עוד כמה. ההשפעה של מנחם על כל אחד מהם גדולה, אבל אני מרגיש שעליי אפילו עוד יותר, בגלל כל השנים פה בהופס.
קצת מוזר לי לבחור בבן אדם שאני מכיר אישית בתור "גיבור ילדותי", בטח בהתחשב בזה שהוא יקרא את הכתבה הזאת, אבל הרבה מאוד זכרונות מהילדות נשארים איתי גם היום, בהתעסקות בספורט שכמעט תמיד – מאז שאני זוכר את עצמי בערך – הגיעה מפרספקטיבה עיתונאית. בדראפט האחרון הייתי באפטר מהמילואים, התחברתי לכמה שעות למשמרת בערוץ הספורט באמצע הלילה וחשבתי על השנים בהן קמתי בשבת בבוקר לסקר משחקים. כשאני יושב במערכת ומעלה ידיעה למשל על זה שהקליפרס רוצים את בראדלי ביל, אני חושב על הימים שבהם הייתי מעלה כאן כל יום חם מהתנור. יש בי חלק שעדיין מתגעגע אליהם, למרות שאני כותב עד היום באתר (גם אם לא בתדירות שהייתי רוצה לעשות כן). הכל, איך לא, מתחיל ונגמר במנחם. אם זה לא גיבור ילדות, אז מה כן?
תודה רועי. בחירות נהדרות וכתיבה נפלאה.
אני יכול להגיד שהחשיפה הראשונה שלי לליגה בתחילת שנות ה-90 הייתה דרך ספרי הליגה המופלאים שמנחם הוציא. בלי ספק הדוק לס הוא האיש הראשון שהביא את התודעה של ליגת
ה-NBA לארץ הקודש.
בהחלט (ותודה גם לעמיחי שזרם עם הכתבה הזאת). אי אפשר להתחיל את הפרויקט בלעדיו
תודה רועי. רשימת בוגרי הופס אכן מקור לגאווה, וכיף לעקוב אחריך אישית
תודה גדולה
תודה על הכתיבה.
לא ראיתי שמישהו כתב על הניצחון של סינר אתמול על אלקראז. היה מרתק . החזקתי אצבעות לסינר, שהחליף את פדרר כטניסאי שאני מחזיק לו אצבעות, בין השאר בגלל עבורו כאלוף סקי בילדותו, לפני שבחר בטניס ( גלישת סקי הספורט האהוב עלי). היה לסינר הרבה מזל בשמינית הגמר מול דימיטרוב שנפצע. מצד שני , גם המרפק ביד החובטת של סינר נפגע בראשית המשחק.
אתמול הוא הוכיח עליונות על קרלוס, אבל כמובן ששניהם עוד ייפגשו פעמים רבות בגמרים של הטורנירים הגדולים. יריבות לעשור קדימה.
סקי גם הספורט האהוב עלי
אבל אצלי זה סקי מים…..
פוסט אדיר, כמו כמה מאות שכתבת לפני…
מנחם השפיע ומשפיע כאן על המון אנשים.
כשהתחלתי לכתוב פה לפני עשר שנים הרגשתי כמו רוקי שמשחק עם כוכב הנבא שגדל עליו..
ווייד עשה קריירה משמעותית ומפוארת. האליפות של מיאמי ב-2006 הייתה אחת המיוחדות וכללה את אחת מהתצוגות האישיות הגדולות שנראו בפלייאוף.
כתבה נהדרת רועי. יצא לי לראות בלייב בשעות סבירות, כי בדיוק הייתי בביקור בארה"ב, את הגמר של 2006. ההצגה שנתן וייד הייתה לא פחות ממהפנטת. באמת תענוג כדורסלני מדהים. כמו כן כעכבר הופס זכיתי לראות פה באתר את ההתפתחות שלך תחת כנפיו של מנחם, ובהחלט זה היה מעורר השראה לראות את זה מהצד. מנחם הוא מורה ומוטיבטור דגול, ואתה עשית עבודה נהדרת וזה מה שהביא אותך למצב היום שאתה חי את החלום של להתפרנס מלכתוב על ספורט. תמשיך להצליח וגם לכתוב לנו פה מידי פעם.
חד משמעית. מתכנן להמשיך כמה שאפשר, ולרוץ עם הפריוויו גם בשנה הבאה
מקסים, רועי. תודה.
ווייד הוא דוגמה חשובה לשחקן שלמרות שהוא HOF ברור,
יש תחושת פספוס מהקריירה שלו.
דוגמה לשחקן שקבלת החלטות לא נכונה שתעדפה את ה-"כאן ועכשיו" על פני העתיד למעשה גמרה לו את הברכיים.
בעיות המיניסקוס שלו הן לא לפני כל כך הרבה שנים,
אבל כיום יש 0% סיכוי שבוחרים להתמודד עם הפציעה כפי שעשו בעשור הראשון של המאה הנוכחית.
פלייאוף 14 היה התחתית מבחינתו,
אחרי עונה שהחמיץ המון משחקים הוא שיחק בפלייאוף,
אבל בבירור כבר לא היה אותו שחקן.
זה לא רק הנקודות (15 וקצת בפיינלס באחוזים רעים),
זה הכל. הוא כבר לא זז כמו פעם, לא השפיע בהגנה כמו פעם, וזה גם השפיע על אחד החלקים החזקים של משחקו – ניהול המשחק (בעיקר בהתקפת המעבר).
ללא חלקים אלו של משחקו,
הוא כבר לא היה פלאש.
ועדיין,
ווייד של לפני הפציעות,
אחד השחקנים המרשימים ולטעמי באותה תקופה השוטינג גארד הטוב בליגה.
אחלה בחירה בגיבורי ילדות,
רועי!
יפה כתבת, ומרגש
אין לי מה להוסיף מעבר לזה שאתה צודק + כותב נהדר.
נחמד לשמוע שבברנג'ת הספורט העיתונאית יש ייצוג מכובד לאנשי הופס לדורותיהם
😍
תודה רועי.
היכולת של וויד לתת ללברון להוביל הביאה למיאמי 2 אליפויות, והיכולת שלו על הפרקט בגמר של 2006 הביאה אחת נוספת, אבל וויד של 2009 היה באמת מועמד לגיטימי לתואר השחקן הטוב ביותר בליגה.
לגבי מנחם – מכיוון שהוא קורא כאן אגיד רק מקצת שבחו ואומר רק שהרשימה הארוכה (והחלקית) שציינת אומרת הרבה.
פשוט כיף לקרוא רועי
ובנוגע למנחם, כמו שפופ הוא האב הרוחני של כל המאמנים שהתפתחו תחתיו, ככה גם מנחם, האב הרוחני של כל כתבי ואנשי הכדורסל שצמחו כאן, במקום שתמיד ישאר בית עבורם (וגם לפני, כמו סורוקה למשל)
מעולה תודה רועי.
כמובן שזו לא פעם ראשונה לשמוע את הסיפור של הצמיחה שלך כאן ככותב, אבל באמת זה מטורף האמון והקרדיט שמנחם נתן בך בגיל 9 ואעך שצמחת מזה. מדהים
תודה רבה.
בחירה נהדרת.
וויד היה אחד האהובים עליי.
שמדברים על הגארדים האתלטים בכל הזמנים תמיד עולים לאוויר שמות כמו ראס או ביג o אבל וויד שלפני הפציעות לא נופל מהם, ומה שחתם סופית את המעבר של לברון החוצה מההיט זה הירידה התלולה ביכולת של וויד עקב מצבו הגופני שנה לפני המעבר.
תודה רועי, מעולה, גם השחקן וגם הכתיבה שלך.
רועי – או אולי מישהו אחר שממש ראה את ההצגה הזאת – אני מזמין כתבה על הגמר של 2006. זאת הייתה הצגה מופלאה של כדורסל מצידו של וייד – אולי אחת מ5 תצוגות הגמר הכי טובות בכל תולדות הליגה. ומדובר על שחקן בשנתו השלישית בליגה.
זו הייתה בעיקר תצוגת שיא של השופטים.
תצוגה של שופטים והשם לברון לא עולה לאוויר.
נדיר ביותר באתר האובייקטיבי הזה.😉
ככה אתה זוכר את זה? מעניין. אני זוכר כמה התלהבתי מהמשחק של וייד, ולא זוכר את השיפוט כמשהו מיוחד
וויד בהחלט עשה את שלו אבל השופטים רצחו את דירק והמאבס. ווייד היה על הקו חצי מהזמן.
היה על הקו יותר מכל דאלאס ביחד…
איייי אההה אווו וואאאווו אההההההה
איייייייי
2 זריקות
פשששש ממך לא ציפיתי!!!
אמת השופטים ניגבו את המאבס. אם שחקן עבר ליד וויד הוא הלך לקו. אז ניסו לשווק אותו כפני הליגה.
אני אקצר את הכתבה שאני הייתי כותב: ווייד ענק, דירק ענק, אבל – השופטים, בידורסל, הצגות, לא נותנים לעשות הגנה. וואי וואי, אם המשחק הזה היה משוחק ב-2006 עם חוקים אמיתיים הייתם רואים מה זה כדורסל אמיתי ולא הצגות השיפוט האלו.
😂😂😂😂
מצוין רועי, תודה רבה.
מנחם ענק, והבחור השני שציינת גם היה סך הכל בסדר
😉
וואו. איזו הפתעה. גם נהניתי לקרוא כל מילה ןגם הסמקתי כי אף אחד – אף פעם – לא כינה אותי "גיבור ילדותי". פגשתי אותך לראשונה כשהיית ילד. דבר אחד שכחת לציין בכתבה המחמיאה לי כל כך: שהעליתי אותך לתפקיד סגן העורך שלי כשהיית – נדמה לי – בן 11.
אתה אחת הדמויות החשובות והעיקריות באתר. מאז היית ילד אתה איתנו ככתב, סגן עורך, ועורך ראשי משך כמה שנים טובות. אין באתר אף שם שמחובר לאתר כמוך. אפילו היום כשאתה עסוק בערוץ הספורט אתה מוצא זמן לכתוב לנו כל יום שני, ועוד.
תודה רועי. אני אוהב אותך
אוהב אותך מנחם. תודה על הכל
וכבוד גדול הוא להיות מחובר איכשהו לדוויין ווייד, שאף הוא אחד מגבורי הכדורסל שלי כשגרתי תריסר שנים בדרום פלורידה (בג'ופיטר) וחזיתי בו אישית בהרבה מאד משחקים
תודה רועי, אתה כותב נפלא!
ווייד הוא אחד השחקנים האהובים עלי Ever. לדעתי בשיאו (שהיה קצר מדי וגם בתזמון לא מספיק טוב מבחינת קבוצה סביבו) הגארד הטוב בכל הזמנים חוץ ממייקל.
מעבר ליכולת הפנומנלית בכל תחומי המשחק – סקור, הגנה, ניהול משחק, מסירות וכו', והיכולת להשתלט על משחקים במאני טיים (את זה הוא עשה לא מעט גם אחרי שיאו) – הוא היה מסוג השחקנים שעשו את הכל קצת אחרת. בדומה לג'ינובילי, הוא היה מסוג השחקנים שמביאים משהו שונה גם בהגנה וגם בהתקפה, משהו עם ניצוץ של גאונות שאי אפשר לתאר ובטח לא בא לידי ביטוי בסטטיסטיקה, אבל נותן קסם למשחק. לווייד היה את זה בשפע, ואת זה אגב הוא לא איבד גם בשלהי הקריירה, ובגלל זה גם כשהיה הרבה מעבר לשיאו, תמיד אהבתי לראות אותו משחק.
ווייד הוא גם אישיות מיוחדת, אדם שלמד לשלוט ולרסן את האגו שלו, ידע לקחת צעד אחורה כשהיה צריך, ובחלק השני של הקריירה ראה את העולם בפרופורציות הנכונות (שם את משפחתו וילדיו במקום הראשון ועשה ויתורים).
שחקן מדהים ואדם מדהים.
תודה רבה רועי, 15 שנות כתיבה ניכרות בפוסט המשויף והמהוקצע ועם זאת הלא סטרילי שלך, אחד מני רבים אבל יחיד ומיוחד במינו. משהו שאפשר להגיד גם על וויד – שוטינג גארדים אתלטיים עם קליעה מפוקפקת משהו וביצי ברזל היו ויהיו בליגה, אבל כמו וויד לא היה. טובים ממנו היו, אסל כמוהו לא היה.
והדברים יפים גם לדוק לס – אחד יחידה, כבר לא מייצרים כאלה.
תודה רבה על פוסט נפלא.
רועי אכן עברו הרבה שנים מאז היית סקייהוק והפכת מילד לכתב ספורט ….כולנו הולכים עם הפרופסר שנים ארוכות מאוד אחורה ,בוא נגיד שאת הספר שמצאת אצל אבא שלך אני קניתי בחנות לבד…
אנחנו התחלנו עם שידורים חוזרים בערוץ המידל איסט באמצע שנות השמונים עם הלייקרס נגד בוסטון בשיאם.
לגבי וויד ,השיא שלו בעיניי בכלל באליפות 2006 עם שאק אלונזו פייטון ואנטואן ווקר.
הוא היה נפלא ממש ליד כל הכוכבים הגדולים האלה.
לא בקבוצה עם בוש ולברון.
מסכים, אבל לא באמת ראיתי אותו בשנים האלה
מנחם בהחלט גיבור! תודה על הכתבה
כל מילה שנכתבה נכונה.
ואני אוסיף מילה על דוויין ווייד האדם, לפחות כפי שהוא נראה מאז הפרישה.
הקבלה החד משמעית שלו את הבת שלו, ההגנה עליה מול אישתו לשעבר והתקשורת, ואפילו הוצאת המשפחה מפלורידה כדי שיוכלו לגור במדינה שבה יקבלו את הבת שלו בכבוד. כל אלה מראים אדם שלא נחשפנו אליו מקריירת הכדורסל שלו. אדם רגיש ואבא אמיתי, לא רק רוחני.
בס"ד
תודה רב. רועי, כיף לקרוא אותך.
והרבה בזכות מנחם.
כתבה נפלאה.
קודם כל על מל – אני התחלתי לקרוא אותו בתחילת שנות התשעים, והוא לגמרי אחד מגיבורי ילדותי. שמרתי בזמנו (בטח כבר אין לי בבית הוריי שגם הוא כבר הושכר לאחרים) גזירי עיתונות בעיקר של לס – אני זוכר את דירוג 12 השחקנים הכי טובים בכל עמדה, שהוא עשה אולי בשנת 1994 (צ׳מברליין, ביילור, בירד, ג׳ורדן ומג׳יק היו החמישייה). את כתבות הצבע שלו על אייזיה ריידר, על ג׳ייסון קיד, על גלן רובינסון האב, על טים דאנקן ועוד רבים וטובים. מנחם גידל עשרות אלפי מעריצי כדורסל, בטח אותי.
שנית על וויד – כמה אלגנטיות בשחקן אחד. אולי החודר הטוב בהיסטוריה שלא קוראים לו מייקל ג׳ורדן, בשיאו. שלא לדבר על הגארד שהמציא את תנועת הדרים שייק אבל עבור גארדים (תנועה שאותה למען האמת, שכללו רק שניים בכל הזמנים, הוא וממציאה – חאקים אולג׳ואן). חבל רק שהוא היה צריך לשתף פעולה עם לברון (מצד שני יותר חבל שסטף היה צריך לשתף פעולה עם דוראנט…)
דיברתי איתו למשך חצי שניה (יחד עם עוד כתבים) בעונת הפרישה שלו, שכתבתי עליה בזמנו להופס. ונדמה לי שהמשפט שאני הכי זוכר, הוא המשפט הצנוע בו הוא אומר משהו כמו ״אני אתלט מעולה, אבל לברון הוא אתלט סופר סופר״ או משהו בסגנון הזה.
תודה רבה רועי. מרגש מאוד.
נחלק את התגובה שלי ל-3:
– נתחיל בקטנוניות מעצבנת, כדי שמכאן יהיה אפשר רק לעלות: כתבת על גיבור שמגיע מפלורידה, אבל הוא כבר כמה שנים טובות מג'ורג'יה…
– מאוד מתחבר לתיאור של תומרג על וייד. זה שחקן שכמעט תמיד ידע לעשות את הדבר הנכון, בזמן הנכון. בין אם זה מסירה, חדירה, חטיפה או חסימה – הוא עשה הכל ברמה גבוהה, ובלי לכפות את עצמו אלא דרך השטף. הוא השחקן שאתה הכי מפחד ממנו כשאתה נגדו. כמו בודירוגה. כמו ריגודו. כמו הגדולים באמת.
– אתה כותב בחסד, ויפה מצידך להוקיר תודה ולייחס זאת למנחם. אני זוכר את הכתבות הראשונות שלך שנטפו מצעירות וחוסר ניסיון, ואיך בהמשך הפכת (ואתה עדיין) סוג של must read כשרואים את השם שלך בכותרת.
כל הכבוד, על הכתבה, על הבחירות שלך, וכל התרומה האדירה לאורך השנים
אחלא פוסט. תודה.
דווין וויד תמיד היה מבחינתי אחד הגדולים. אני עוקב אחריו משהגיע לליגה והיה שחקן ובן אדם מאד אהוב. בתקופת הטופ שלו כל כך התרשמתי מהקילר אינסטינקט, מהאתלטיות המדהימה ואיך שהיה שועט לסל בכל הזדמנות – אני מאד אוהב את זה אצל שחקן אתלטי. אני מאד מאד מחזיק ממנו. הוא היה כל כך חזק פיסית זה מאד הרשים אותי. אחלא אחלא של פוסט. מסכים עם כל מילה.
ולגבי מנחם הגדול – מה עוד ניתן לומר?
העיתונאי ספורט מס 1 ואף אחד לא מתקרב אליו. מאחל בריאות והמשך כתיבה עד גיל 300, וכמה שהפוסטים שלו ממלאים אותי בתור ישראלי שמתקשה כמו כולם בארץ הזו, ובכלל האתר הזה – מס 1 ופשוט מופלא.
מעולה
רועי באמת אחלה פוסט. אני זוכר שבאחד המפגשים היחידים שהצלחתי להגיע אליהם ברמת החייל היית ילד בן 12 או 13 ומנחם מספר בגאווה שאתה סגן העורך הנאמן שלו.
מדהים כמה כברת דרך עשית ולאן הגעת. בהצלחה בכל דרך שבה תבחר
וכמובן תודה למנחם שבלעדיו כל הדבר הזה לא היה מתקיים. גם אני זוכר את עצמי מחפש אתר איכותי כי דיי נמאס לי לקרוא את הגאנק באתרים רגילים ומהרגע שנתקלתי באתר, לא יכולתי שלא להתמכר (עוד בצורתו הקודמת). אפילו העזתי לכתוב סדרת כתבות על מכבי תל אביב בכדורסל, והכל בזכות האור החמים הזה שמנחם מקרין על כולנו!
תודה רבה רועי.
כתבת יפה מאוד על מנחם. התכונה הכי חשובה שלו כעורך היא האמון בצעירים ודחיפתם קדימה. בלי להתקטנן על האיכות, העיקר שיכתבו, בידיעה שכמות מובילה גם לאיכות, ובית ספר של החיים הוא בית הספר הכי טוב.
למעשה, אי אפשר לתאר את הופס בלעדייך. תרומתך להתפתחות האתר היתה גדולה מאוד (יחד עם מידן, זעפרני, אפלטון, גילרי, גיא ורבים אחרים כמובן).
ווייד היה שחקן גדול, אני מתגעגע.
וואלה רועי ריגשת בטירוף עם ווייד ומנחם
למרות שגנבת לי את ווייד עשית את זה מטורף
ולגבי מנחם אין צודק ממך בהשפעה שלו על כל אחד מאיתנו בצוות