אחרי שני משחקים בסדרת הגמר, ננסה לבחון את ההרכב הגבוה של אוקלהומה, הפער בין המחציות בהתקפה של אינדיאנה וכמה שחקנים שיכולים להיכנס לתפקיד של אקס פקטור.

1. ההרכבים הנמוכים מול ההרכב הגבוה של אוקלהומה.

אחת ההתאמות של מארק דייגנולט לקראת סדרת הגמר הייתה הכנסתו של קייסון וואלאס לחמישייה במקום אייזאה הרטנשטיין, והוא ויתר לגמרי על ההרכב הגבוה עם הרטנשטיין וצ'ט הולמגרן ביחד במשחק 1, ולמרות שאת הדקות של כל אחד מהם אוקלהומה ניצחו במעט, זה הסתיים מבחינתם בהפסד בגלל הדקות של ההרכב הנמוך. החמישייה הפותחת נשארה זהה במשחק 2, אבל כל אחד מבין הגבוהים הבכירים של אוקלהומה קיבל 4-5 דקות יותר מאשר במשחק הראשון, כולל כמה דקות משותפות טובות שלהם שכללה בין היתר 3/3 מהשדה של הולמגרן במהלכים שהתחילו בחסימה של הרטנשטיין לשיי.

אחד ההבדלים העיקריים בין שני המשחקים היה נושא הריבאונד, כאשר אינדיאנה ניצחו 56- 39 במשחק 1, כולל 13- 10 בריבאונד ההתקפה, ואילו במשחק 2 אוקלהומה ניצחו 43- 35 בריבאונד ו-11- 7 בריבאונד ההתקפה. אפשר לראות בנוכחות של הרטנשטיין גורם מרכזי, כי במשחק 1 הת'אנדר ניצחו 17- 13 בריבאונד בדקות של הרטנשטיין והפסידו 43- 22 בדקות בלעדיו, ואילו במשחק 2 הם ניצחו 25- 17 בדקות שלו והיו בשוויון 18 בריבאונד בדקות בלעדיו. שני הגארדים שמייצגים את ההרכב הנמוך ובאים על חשבון ההרכב הגבוה הם אלכס קארוסו וקייסון וואלאס, והם שני השחקנים שההתקפה של אוקלהומה הכי מתקשה איתם על הפרקטי (49.5% ו-46.9% אפקטיבי בדקות שלהם לעומת 52.7% ו-57.6% אפקטיבי בדקות בלעדיהם בהתאמה), ולמרות היתרונות ההגנתיים שלהם והעובדה שקארוסו אישית עם 15.5 נקודות ב-60.5% אפקטיבי בגמר באופן אישי, נדמה לי שההרכב הגבוה עובד טוב יותר מההרכב הנמוך מבחינת הת'אנדר.

2. הפער בין המחציות בהתקפה של אינדיאנה.

הפייסרס הראו לכל אורך הפלייאוף הזה יכולת לעשות התאמות התקפיות תוך כדי משחקים ולשפר את התפוקה ההתקפית שלהם, וזה נכון גם לשני המשחקים הראשונים בסדרת הגמר. בשני המשחקים, הת'אנדר פתחו פער משמעותי בסוף הרבע הראשון וברבע השני, שהיה הרבע החלש ביותר של אינדיאנה בשני המשחקים, אבל במחצית השנייה ראינו התאמות של קרלייל ושיפור התקפי משמעותי של אינדיאנה בשני המשחקים. באחד מהם זה הספיק למהפך ובשני לא כי ההתקפה של אוקלהומה המשיכה באותו קצב כמעט, אבל את השיפור ההתקפי בשני המשחקים ניתן לראות בטבלה הבאה.

ניתן לראות שבשני המשחקים ההתקפה של אינדיאנה השתפרה בכל התחומים בחצי השני, וגם ניתן לראות שנקודת התורפה העיקרית של ההתקפה שלהם הייתה שונה בכל אחד מהמשחקים, כאשר בעיית האיבודים הפכה לסבירה לגמרי אחרי המחצית הראשונה של משחק 1, אבל במשחק 2 הפייסרס קלעו פחות טוב מחוץ לקשת, ובמחצית הראשונה התקשו מאוד גם בתוך הקשת (8/21 ל-2 נקודות בחצי הראשון לעומת 15/21 ל-2 נקודות בחצי השני). ייתכן שזה מלמד על היכולת של אינדיאנה וריק קרלייל לעשות התאמות וייתכן שזה מלמד על הקושי לשמור על האינטנסיביות הגבוהה של אוקלהומה לאורך משחק שלם, אך בכל מקרה הפייסרס יקוו להימנע מפיגור גדול שייאלץ אותם לרדוף.

3. אקס פקטורים פוטנציאליים.

בשני המשחקים הראשונים, ראינו כמה שחקנים שיכולים להיות אקס פקטורים בהמשך סדרת הגמר, ונדבר כאן על 2 מכל קבוצה.

ארון וויגינס – וויגינס קצת יצא מהרוטציה במהלך הפלייאוף, ובמיוחד מאז ההפסד במשחק 3 במינסוטה, אבל במשחק 2 הוא קלע 18 נקודות עם 5 שלשות, סיים עם הפלוס-מינוס הכי גבוה של 24+, ובאופן כללי הראה שמגיע לו מקום ברוטציה גם בהמשך. יהיה מעניין לראות האם הוא יוכל לספק נקודות גם בהמשך.

אובי טופין – טופין איבד את 3 הכדורים הראשונים שהגיעו אליו בסדרה, אבל המשיך את משחק 1 נהדר וסיים עם 17 נקודות ב-5/8 לשלוש. לעומת זאת, במשחק 2 הוא היה עם 3 נקודות ב-1/8 מהשדה ולא ממש הצליח להשפיע על המשחק.

קייסון וואלאס – קשה לומר שהניסוי הזה עם וואלאס בחמישייה הצליח עד כה, כי הוא עם 5 נקודות למשחק ב-38.5% מהשדה ועם 0/5 לשלוש. כן נציין לזכותו 1.5 חטיפות וחסימה למשחק, אבל הוא ולו דורט הם היחידים עם פלוס-מינוס שלילי מבין הרוטציה הקבועה של דייגנולט. זה כמובן יכול להשתנות בהמשך והוא עשוי להפוך לאקס פקטור משמעותי.

טיי ג'יי מקונל – באופן אישי הוא היה טוב יותר במשחק 2 מאשר במשחק 1, עם 11 נקודות ב-5/7 מהשדה ו-6 אסיסטים ללא איבוד לעומת 9 נקודות ב-4/6 מהשדה ו-4 אסיסטים על 3 איבודים. בשני המשחקים אוקלהומה ברחו בדקות של מקונל, כלומר דקות המנוחה של האליברטון, ויהיה מעניין לראות האם אינדיאנה ימצאו לזה פתרון.