המפלצת שיצרתי (אדלפי 2013)

ספורי עבר של מאמן (8) – סיום הקריירה

מי שמעוניין לעקוב אחרי כל קריירת האימון שלי מוזמן להיכנס לאתר

http://www.aupanthers.com/custompages/Men's%20Soccer/2013/2013%20Men's%20Soccer%20Media%20Guide.pdf

רקורד המאמן שלי רשום כ-

Adelphi Soccer All-Time Coaching Records

Head Coach (Years) Record

Bob Montgomery (1978-2006) 258-224-39

Mel Less (1968-1977) 109-19-21

Bob Ritcey (1965-67) 14-28-3

Laurence Holt (1963-64) 18-9-2

Harold Schaffer (1961-62) 10-18-4

Anthony Bonnano (1956-60) 25-34-5

Lisandro Diaz (1954-55) 4-13-1

Total Adelphi: 438-364

לפי חישוב הרקורד שלי עונה-עונה, הרקורד האמיתי שלי הוא 116-38-20, אבל מ-9 הפסדי 1967 אני אימנתי רק ב-4 מהם, ז"א שהרקורד האמיתי לפי חישובי הוא:

*116 נצחונות

*33 הפסדים

*20 תיקו

אבל מה משנה הרקורד? ספורי האנוש הם הרבה יותר חשובים.

***********

עונת 1976 היתה עונה מצויינת. עברנו ל-DIVISION I ושיחקו עבורי כמה ישראלים מצויינים – נמרוד דרייפוס, רוני שניידר, מרואן אסאד, ישראל גולדשטיין, ושי פרויליק. לא רק שחקנים מצויינים, גם חברה מצויינים אחד-אחד. את העונה פתחנו בנצחון חוץ אדיר ממש 3-1 על המדורגת מס' 1 במכללות – אוניברסיטת וירג'יניה. שוערה היה ברוס ארינה, אח"כ מאמן הנבחרת, ועוד 6 שחקני 'אול-אמריקה' – אנגלים ואמריקאים. היה זה הפסדה הראשון בבית משך תקופה ארוכה. אז בא המשחק נגד לויולה בשיפוט כומר קתולי שזרק חצי משחקני אדלפי מהמשחק  – כולל מאמנם – ואייב ריס עוזר המאמן נישאר עם 7 על הדשא להפסיד 2-1. אח"כ באו כמה נצחונות גדולים, שהגדול שבהם היה נגד האווארד יוניברסיטי שאתם כבר מכירים – 0-2. האווארד של אז היתה לא פחות ולא יותר ממין נבחרת קריביים עם שחקני נבחרת ג'מאייקה וטרינידד, ומאמן נבחרת ג'מאייקה שהיה גם מאמנם. בין עשרת הראשונות במכללות יצאנו בתיקו 1 נגד יוקון, ניצחנו 2-1 את LIU, ניצחנו 2-1 את סן פרנציס "האיטלקית", ויצאנו תיקו 1-1 נגד הארטוויק. אדלפי היתה מדורגת משך העונה בין 5 ל-8  בין מכללות DIV I, אבל לי היה מין 'רגש' שאנחנו הקבוצה הטובה ביותר במכללות.

השחקן הטוב ביותר באדלפי היה תמיד נמרוד דרייפוס, אבל ב-1976 בלם כ"ס רוני שניידר, ואיש מרכז השדה של הפועל ת"א ישראל גולדשטיין לא נפלו בהרבה ממנו. גם מרואן אסאד מבני נצרת ושי פרויליק (נבחרת הנוער של שנות ה-70 המוקדמות ואז מכבי ר"ג או הכוח, כבר שכחתי) היו מצויינים. היחידים שהיו ברמתם היו השוער בילי פיליפס, החלוץ צ'ארלי או'דונל האירי, וכן רוני אטנאזיו וטומי לנג האמריקאים. בילי, צ'ארלי, טומי, ורוני, היו גם החברים הטובים ביותר  של הישראלים עם "שלום", "להתראות", "מה נשמע", ו-"בן-זונה". כשחמשת שחקניך הטובים ביותר הם ישראלים, המאמן ישראלי, ועוזרו נולד בישראל להורים ישראלים ומדבר עברית רהוטה – ברור ש-"ישראל" ועברית הם חלק מהעסק. טוני פרסקוט מברבדוס היה יכול להיות הטוב מכולם, אבל הרספרטיאני הזה היה דפוק בראש ומסומם 7/24.

השחורים שלי בקבוצה לא אהבו את כל העסק. שנת 1976 היתה גם שנה קשה ב-UPRISING של השחורים, האוניברסיטה ליקקה להם, והם החליטו על 'מרד' בקבוצה שבראשו עמדו טוני פרסקוט ופיליפ פדיאה, עם כותרת ראשית בעתון "LESS IS A RACIST". כתבתי על כך ביתר פורטרוט בספור ה-7.

סיימנו את העונה מצויין עם שני נצחונות טובים על פורדהאם 0-5 ואז נגד NYU  בתוצאה 0-6, וניבחרנו יחד עם LIU, הארטוויק, וסן פרנציס להיות ארבעת הקבוצות המייצגות את מדינת ניו יורק (כחלק מה-8 שניבחרו ל-"מזרח" – את 4 הנוספות הובילה יוקון, אז מס' 3 במכללות).

את סן פרנציס שהיו לה כמה שחקנים איטלקיים מצויינים ניצחנו 2-1 משך העונה. התוצאה היתה 1-1 כשאנחנו לוחצים ולוחצים. שריקה. בעיטת-11 עבורינו. רוני אטנאזיו – בועט מצויין – החליט לבעוט פגז במקום כדור פשוט שטוח הצידה, והכדור התעופף לו איזה שלושה מטרים מעל הקורה העליונה.

3 דקות לסיום ואז הארכה. לפני ההארכה מערבולת ליד השער שלנו, בילי פיליפס נופל (סיפר לי אח"כ שנידחף ע"י שחקן סן פרנציס), ולפתע כדור מפרפר ברשת.

הפסד 2-1. העונה ניגמרה.

*********

נשיא האוניברסיטה ביקש ממני אישית להישאר כמאמן עוד שנה עם בוב מונטגומרי – שחקן חזק פיזית עם כשרון לא מי-יודע-מה ששיחק עבורי באדלפי בשנים 1971-1972 (בא מג'וניור קולג') – כעוזרי. בוב מונטגומרי כבר ניבחר להיות מאמן אדלפי הבא, אבל מאחר ויצרתי מפלצת באדלפי הקטנה, האוניברסיטה רצתה שאעזור משך שנה לבובי להיכנס לעניינים.

ממש בלית ברירה כמעט הסכמתי.

********

עונת 1977 ניפתחה עם שחקן ישראלי מצויין נוסף שהבאתי- יזהר נוז'יק. אולי אתם זוכרים אותו מהקריירה המצויינת שהיתה לו כשחזר מאדלפי לבני יהודה.

השחורים בקבוצה בקושי דיברו איתי ואני לא דברתי איתם. דווקא עם הישראלים הייתי די חמור, אבל כולם היו בסדר גמור בהתנהגות, בלימודים, ובאימונים, ולעתים 'חיפשתי' שלילה רק כדי לא להיראות יותר מדי "פרו-ישראלי". זאת לא היתה עונה מאושרת, אם כי שוב – עונה מצויינת של 8 נצחונות ורק 2 הפסדים (להאווארד 4-3 ולסן פרנציס 1-0). ניצחנו שוב כמה קבוצות מדורגות גבוה, ועם היריבות המסורתיות יוקון והרטוויק יצאנו תיקו 1-1. ניצחנו את LIU שהיתה מדורגת ששית 0-1, ואת FDU המדורגת 9 ניצחנו 2-4.

אנחנו שוב מוזמנים לפלייאוף.

במשחק הראשון שחטנו את NYU בתוצאה 0-6 כשאנחנו נראים לעתים כמנצ'סטר יונייטד. 'המרדנים' נרגעו מעט ונתתי להם לשחק יותר ויותר. ואז הגיע רגע שלא אשכח, אחד הרגעים המיוחדים של עונת 1977 שמלבד אותו רגע, והפסד מעצבן ביותר לסטייט יוניברסיטי של ניו יורק (אוניונטה; מלאה בשחקנים אנגלים) שהיה מעלה אותנו לפיינל-פור לו ניצחנו, הייתי שוכח את העונה הזאת מזמן.

הנה המקרה שברצוני לשתף אתכם איתו.

************

לפני כמה שנים גייל ואני ניכנסים למסעדת יוקרה במיאמי ביץ' לחגוג 35 שנות נשואים.

ה-MAITRE'D עם חליפת שרד, פפיון, נראה כמו מין ג'ורג' קלוני בחתונה שלו – אבל ג'ורג' קלוני קטן כזה, אולי 1.65 מ', מוביל אותנו לשולחן, וקד קידה קלה. כעבור כמה דקות מופיע מלצר מעונב אף הוא עם פפיון ומוזג לנו שמפנייה יקרה "ON THE HOUSE". מוסיקה קלאסית קלה. מסתכלים על התפריט – אין ב-E'NTRET שום מנה בפחות מ-110. את סימן ה-$ לא מראים ולא כותבים; זה  מתחת לכבוד מסעדה כזאת.

בעוד אנחנו מסתכלים על התפריט ולוגמים שמפניה, ה-MAITRE'D חוזר לשולחננו.

-"?ARE YOU DOCTOR LESS?"

הוא לא מחכה לתשובה. פשוט ניגש אלי ומחבק אותי חיבוק אמיץ כאילו היה בן שלא ראה את אביו איזה 40 שנה.

אני מסתכל עליו. משהו מוכר.

-"…'I AM BILLY CARTER. 'LITTLE BILLY…"

OMG!!! ליטל בילי!!!

'LITTLE BILLY' הגיע ליובל ה-40. דאגתי שיגיע. כשהוא ניכנס לאולם הקוקטייל שם נפגשנו, רוני אטנאזיו היה הראשון שרץ לעברו עם חיבוק מהסרטים וצרחה, "הסתכלו מי בא הנה!!! 'LITTLE BILLY' בכבודו ובעצמו!".

השניים התחבקו שניות רבות. ידעתי שעוד מעגל ניסגר.

**********

עונת 1977. זה עתה ניצחנו את NYU במשחק הפלייאוף הראשון 0-6, וכולם מדברים על אדלפי כ-"הקבוצה החזקה ביותר במכללות". המשחק הבא הוא נגד אוניברסיטת מסצ'וסטס הגדולה, UMASS בכבודה ובעצמה שהיתה מדורגת בין 20 הראשונות בעצמה.

יום לפני משחק חשוב אני תמיד ערכתי אימון די קשה של שעה שהתבסס בעיקר על ריצות עם כדור, זינוקים עם כדור, כדרורים תחרותיים. השחקנים בכושר שיא, ושעה נוספת של אימון ב-90% עומס יעשה להם רק טוב.

בסיום השעה תמיד הייתי נותן "שעת כדורגל כיף":  או "אליפות שערים קטנים 6-על-6", או משחק על 4 שערים (6-על-6 על חצי מגרש ריבועי שעליו 4 שערים – 2 לכל קבוצה – צפון ודרום, או מזרח ומערב. המשחק דורש מחשבה, ערמומיות, חילופי כיוון. השחקנים היו מתים על המשחק הזה).

אני קובע 4 ראשי קבוצות – נמרוד דרייפוס, רוני שניידר, טוני פרסקוט (מנהיג 'המורדים' בקבוצה, בן האי ברבדוס ששיחק עבור נבחרתה הלאומית ששנא אותי ולא דיבר איתי יותר מ-100 מילים בארבע שנים), ורוני אטנאזיו. רציתי לתת לטוני פרסקוט צ'אנס להיות "מנהיג" לשעה ולראות, אולי השנה האחרונה בינינו עוד תסתיים בצורה חצי נורמלית.

כל ראש קבוצה בוחר את השחקנים שהוא מעדיף ל-"4-שערים". האחרון לבחור הוא רוני, והאחרון שנשאר היה ליטל בילי.

רוני אומר, "אני לוקח אותו!".

-"מה זאת אומרת 'אותו'", אני מתפרץ. "יש לו שם בדיוק כמו לך!"

-"אולי יש לו שם, אבל אני לא יודע אותו!".

זה אחרי 4 שנות אימון ומשחק ביחד.

-"שמו בילי קרטר, ואתה יכול לקרוא לו 'ליטל בילי'!"

-"אוקיי. אני לוקח את הבילי הזה".

היה זה רגע מביך ביותר. בילי היה הטיפוס הסגור והשקט, נחבא אל הכלים, חלק מסגל ה-24, אבל אף פעם לא היה בסגל ה-16, על אף שהיה שחקן לא רע בכלל (במכללות אז היה מותר לרשום 16 שחקנים לסגל למשחק). איש לא שם לב למקרה, מלבדי. למעשה ראיתי שבילי מנסה לעצור בדמעותיו.

בחדר ההלבשה אני קורא את סגל השחקנים למשחק הפלייאוף למחרת.

***********

ישראל גולדשטיין – מותר לי לספר כי הוא נתן לי אור ירוק לדבר על כך מזמן – היה אז במצב של דכאון חמור. דכאון קליני. אחיו דני (זוכרים את כוכב הפועל ת"א???) שהפך למלך יהלומים בניו ג'רסי בא לבקר ולראות אם להכניסו למוסד. ישראל סרב. "אני רוצה הביתה, זה הכל", הוא אמר.

הדכאון היה כה קיצוני שהוא נשאר מכורבל בחדרו במגורים בשמיכה וביקש ממני לא להרכיבו יותר למשחקי הקבוצה. גייל הפכה לאדם היחיד שהוא היה מוכן (ולמעשה רצה!) לדבר איתו – כשאפילו אל פסיכיאטור האוניברסיטה הוא סרב לדבר – הוא רק לקח את התרופות שנירשמו עבורו.

רק כדי לסיים את הסיפור, ישראל גולדשטיין חזר ארצה, נישא, הוא אב לילדים ומנהל חשבונות של מפעל גדול. ניסיתי כמה פעמים ליצור קשר איתו (כפי שניסה נמרוד דרייפוס ואחרים) אך הוא מסרב בעדינות. כל אחד עם השטיקים שלו. העיקר שעד כמה שידוע לי הוא חי ועובד בישראל, ובעל משפחה.

כשאני מגיע לשחקן ה-16 (במקום ישראל גולדשטיין) אני קורא בקול "LITTLE BILLY!".

כולם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח. בתקופה ההיא לא הייתי חברי ביותר בגלל חציית הקבוצה ל-"ישראלים ושחורים", וכל עניין 'המרד' שעשה ממני "PISSED OFF S.O.B", ושחקנים פתאום פחדו ממני כי איבדתי את סבלנותי.

אף שחקן לא הוציא הגה או ציפצף. רק המבטים הביעו השתאות.

***********

משחק פלייאוף שני. נצחון מעלה אותנו למשחק הגמר של 'המזרח', ואז 'FINAL FOUR'.

אנחנו שולטים במשחק אבל מאומה לא ניכנס. 0-0. דקה 72.

אני קורא לבילי מהספסל להתחמם. כולם מסתכלים עלי כמשוגע אבל איש לא מוציא מילה.

דקה 76. אני מסמן חילוף. LITTLE BILLY ניכנס במקום רוני אטנאזיו. החלטתי ללמד את הבנזונה הזה רוני לקח. הוא היה נסיך של הוריו, ילד יפה תואר, מוכשר ביותר (לדעתי היה יכול להיות השחקן האמריקאי הגדול מכולם). עצלן, סורקסטי. החתיכות האלוהיות באוניברסיטה חיכו לו בתור, והוא הגיע למשחקים ולאימונים על ה-'פורשה' האדומה שלו, כאילו היה נסיך שהגיע ישר ממונקו.

רוני היה צעיר פיקח ביותר, אבל כל חכמתו היתה STREET SMART. אוניברסיטה? "דוק, אחי יעשה אותי מיליונר. אני לא צריך אוניברסיטה. אני צריך אוניברסיטה רק כדי שה'קוסמוס' יראו אותי!". לי תמיד היתה חיבה גדולה לרוני, ואהבתי את הממזר הזה, אבל בכל כוחי ניסיתי להסתיר את חיבתי אליו.

מה שהוא עשה (ואני מודה שעזרתי לו בכך!) היה לקחת את 4 הקורסים הקלים ביותר באוניברסיטה (לדוגמא טניס, הוראת כדורגל, נופש למבוגרים, ומבוא לתיירות), והוא היה מספיק 'חכם' לסיים עם "C" ממוצע. אז הייתי רושמו לסמסטר הבא לארבעה קורסים אמיתיים וקשים, קורסי חובה. שבועיים אחרי תחילת סמסטר הוא הודיע לאוניברסיטה שאמו חולה בסרטן ריאה (היה בזה משהו, אבל היא ניפטרה רק לפני כמה שנים), וביטל את הסמסטר. בעונה הבאה רשמתי אותי לשני קורסים קלים אחרים, ואצלי הוא לקח קינזיולוגיה ומבוא לתורת האימון. בקינזיולוגיה דאגתי שהוא יקבל "C-" עבור דרישות מסויימות שדרשתי ממנו, ואת ה-"מבוא לתורת האימון" הוא איכשהו הצליח לעבור עם "C" אותנטי. טיפש הוא לא היה.

ואז הוא ביטל את הסמסטר השני בטענת "דיכאון".

ככה זה נימשך. הוא היה 'מורשה'  לשחק, כי בסמסטר בו הוא שיחק הוא היה רשום על 12 קרדיטס (כל קורס 3 קרדיטס). TO MAKE A LONG STORY SHORT, רוני הוא השחקן האחד והיחיד ששיחק 4 שנים COLLEGE SOCCER, שנתיים מהן בדיביזיה הראשונה, כשהוא מסיים עם 36 קרדיטס (מסיימים את ה-B.A עם 120 קרדיטס).

הוא אמר לי מיד שהוא לא בא ללמוד, הוא בא רק כדי להיבחר ע"י הקוסמוס, ומאחר ולא עברתי על אף חוק NCAA, לא איכפת היה לי לעזור לו לעבור משנה לשנה עד שנת הסניור בה לקח 12 קרדיטס, אבל יום אחרי סיום העונה הוא נעלם ולא בא יותר, ו-12 הקרדיטס שלו משנת הסניור נימחקו.

כך הוא סיים עם 36 קרדיטס – שיא עולמי שלילי לשחקן מכללות ששיחק 4 שנים, ולדוקטור לס ישנה יד בדבר. אני מודה, מה שנכון נכון, אבל חשבתי: 'הוא לא מעוניין ללמוד, אז מה הסיפור'?.

***********

אני החלטתי בדקה ה-78 שהחינוך של רוני לא הסתיים עדיין. החלפתי אותו ב-LITTLE BILLY.

בתחילה הוא חשב שחלה טעות וסרב לצאת. רק כשאייב ריס רץ לאורך הקו וצעק לו "רוני, דוק החליט להוציא אותך. צא מיד!", הוא יצא.

כשהוא מגיע לספסל הוא מסתובב לעבר הקהל – היו איזה 2,000 צופים – וצורח,

-"COACH DOC LESS IS FUCKING CRAZY!"

אני תוקע בו מבט קצר וחוזר להסתכל מה קורה על המגרש.

ליטל בילי  ניכנס לזון. הרבה שנים אימנתי אבל אף פעם לא ראיתי שחקן נותן מעצמו כל מה שהיה לו. הוא היה על כל המגרש ממש. עשה טאקלים, גנב כדורים, פרץ. כולם צועקים "בילי!!!…בילי!!!…

אנחנו לוחצים, לוחצים. ממש לפני הסוף, בתוך הרחבה, אני רואה את בילי מתאבד ממש. לא ראיתי בדיוק מה קרה, ואת השער נתנו לטומי לאנג, אך כולם אמרו שגם בילי בעט באותו כדור. השער שטומי לנג קיבל עליו את הקרדיט היה שייך גם לבילי. "בלי הבעיטה של בילי יחד עם שלי לא היה גול" – זאת אמר לי טומי לנג כמה פעמים.

ניצחנו 0-1.

השחקנים נושאים את בילי על כתפיהם. הוא בעצמו הביא למהפכה גדולה במשחק באנרגיה והטרוף שהוא הביא כשניכנס.

רוני אפילו לא התקלח. נעלם ואיננו.

המשחק היה בשבת, ויש לנו משחק גמר מזרח נגד אוניאנטה סטייט ביום רביעי. אני החלטתי לא להתקשר אל רוני ולא להעניש אותו. לחכות ולראות מה יקרה. האם יופיע לאימון יום שני?

ביום שני אני רואה את רוני מחדר משרדי מכדרר על המגרש כחצי שעה לפני האימון. האימון ב-4, ותמיד מתחילים באסיפה בחדר ההלבשה. מישהו קורא לרוני שהגיע הזמן לאסיפה.

הוא מגיע לחדר, מתיישב. ליטל בילי נחבא אל הכלים, לא יודע כיצד בדיוק להתנהג.

אני מתחיל לדבר עם מחמאות גדולות לקבוצה כולה ולבילי בפרט, וכולם מוחאים כפיים. בילי מסמיק ומוריד ראשו. אני לא מזכיר את רוני ולו במילה אחת.

יוצאים לאימון. אימון רגיל. אני שם לב שדווקא רוני מתאמץ שבעתיים.

לאימון יום שלישי מגיע גם ישראל גולדשטיין עטוף מעיל כאילו אנחנו בסיביר. אבל כשמשחק האימון מתחיל, הוא מיד משתלט על מרכז השדה, כאילו לא הפסיד דקה אחת של אימונים, או אפילו משחק אחד (נדמה לי שהוא החמיץ 3 או 4 משחקים).

אני קורא את ה-16. רוני אטנאזיו בפנים. ישראל גולדשטיין בפנים. בילי בחוץ. אבל אני אומר לו להגיע למשחק מחר כאילו הוא בא לשחק כי לא הייתי בטוח בקשר לישראל, שאולי ישנה דעתו.

ישראל הגיע. עלה בהרכב. משחק ביתי שלנו – המנצח עולה לפיינל פור.

היה משחק מצויין. הפסדנו 2-1 לאונינטה סטייט מצויינת.

שום טענות ומענות.

בחדר ההלבשה הודיתי לכל השחקנים ואמרתי לאלה החוזרים לעונת 1978 שאגיע למשחקים.

ניגמר. כולם היו מאוכזבים כמובן אבל לא היתה כל דראמה מיוחדת. אונינטה היתה היום טובה יותר, נקודה.

***********

בערב דפיקה בדלת בביתי.

ליטל בילי שואל אם הוא יכול לדבר איתי כמה מילים.

אנחנו יורדים לבייסמנט ואני פותח שני בקבוקי בירה.

ליטל בילי מספר לי ספור מזוויע ביותר על אביו השיכור. על ABUSE פיזי ומיני. על הכאות רצח של האמא. הייתי בשוק טוטאלי.

"הכדורגל באדלפי היה הדבר היחיד הטוב שקרה לי בחיים", הוא אומר לי. ""ואני לא מדבר רק על המשחק נגד מסצ'וסטס".

***********

נפגשנו פעם ב-1982 כשהוא למד באוניברסיטת קורנל במחלקה הקולינרית שלהם, הטובה בעולם. הוא סיפר לי שההכנסה שלי אותו בדקות האחרונות של המשחק נגד מסצ'וסטס – והעזרה החשובה ביותר לנצחון –  שינתה את חייו.

"ההכנסה שלך אותי למשחק הוציאה אותי מהכונכיה בה הייתי שקוע. לפתע ראיתי והאמנתי שאני יכול, שאני לא סתם 'כלום', כפי שאבי עשה ממני כל ימי חיי. המשחק נתן לי בטחון עצמי מעל ומעבר מה שאתה יכול לתאר לך!".

*********

החשבון במסעדה היה $380. ליטל בילי מגיע אלי בחיוך ולוקח את החשבון. -"THIS DINNER IS ON ME ,COACH"!

*********

ביובל ה-40 (שבילי לא היה חלק מהנצחון בו) ליטל בילי הופיע. החיבוק עם רוני היה כל מה שהייתי צריך לראות!

*********

*רוני אטנאזיו ניבחר ע"י הקוסמוס ושיחק שם שנתיים. אחרי זה שיחק בפורט לוטרדייל וקבוצות אחרות. הוא היה מקצועני כאן משך 10 שנים. אחיו טוני החל כבר בשנות ה-60 המאוחרות עסקי יבוא עור מבראזיל, והפך במרוצת השנים ליבואן העורות מס' 1. הוא הכניס את רוני לעסק, וביובל ה-40 רוני אמר לי, "דוק, אמרתי לך שאני לא צריך אוניברסיטה, ויש לי 100 מיליון להוכחה!"

אם יש לו 100 מיליון או לא איני יודע. אבל הוא בעל סוויטה בת 8 חדרים בגורד שחקים עם אחת הכתובות הידועות בעיר. כשנמרוד דרייפוס הגיע ליובל ה-40 רוני נתן לו לשהות בסוויטה שלו, השווה איזה 10-15 מיליון. ביתו העיקרי הוא חווילה באיסט המפטון בקצה המזרחי של לונג איילנד – אומרים שזאת האדמה היקרה ביותר בכל ארה"ב. הוא הגיע לפגישה עם 'פרארי ספורט' ולצידו בלונדינית יפהפיה.

רוני היה ונשאר רוני.

אבל בפגישה הוא גילה לי שהוא אלכוהוליסט שהפסיק לשתות ב-1995 ומאז הוא מקדיש את חייו לשיחות מוטיבציה בבתי סוהר ובמכוני גמילה לאלכוהוליסטים ומסוממים. על החזה הפתוח שלו ראיתי צלב מזהב בגודל שהגיע לטבורו. "גיליתי את ג'יזוס", הוא אמר לי. "HE IS MY MAN NOW!". ואז הוא מוסיף בחיוך, "אולד ג'יזוס…יהודי מישראל. בדיוק כמוך וכמו נימי!", ואז הוא קורץ לעברי, שם זרועו על הבלונדינית, ויוצא.

*נמרוד דרייפוס חזר ארצה. הוא הפך לשחקן מפתח בהפועל ת"א בשנות האליפות והגביע, והוא טוען עד היום שהוא חייב את הכדורגל שלו לאדלפי. הפכנו שותפים ב-"מכון דרייפוס נאוטילוס" ברח' בן יהודה בפסאז' המוביל לרח' הירקון, מול הקונסוליה האמריקאית. זה היה בשנות ה-80 כשעדיין לא היתה מודעות למכוני כושר. היה זה מכון סופר-מודרני עם שכר דירה יקר ביותר, אבל הבעייה היתה שהקדמנו את ישראל באיזה 20 שנה, אחרת היינו היום מיליונרים גדולים. במקום זה פשטנו את הרגל. נמרוד הוא היום מנהל המכון בקאונטרי ברמת אביב ג' וכן מנהל תכניות כושר גופני בכמה מפעלים גדולים בישראל.

*רוני שניידר חזר ארצה, והוא היום מנהל בי"ס למאמנים של מכון וינגייט.

*יזהר נוז'יק חזר ארצה ופתח סוכנות מכוניות יפאניות בסביבות ת"א. טויוטה? ניסן? הונדה? אני לא יודע. איבדנו קשר.

*בילי פיליפס שיחק כמקצוען באירלנד לפני שחזר לארה"ב להיות מאמן/שחקן של דאלאס המקצוענית בכדורגל. הוא התמחה בכדורגל אולמות, והיום הוא בעל רשת גדולה של אולמות כדורגל.

*שי פרויליק הפך ליבואן יינות אירופאים, וגר בבוקה ראטון, פלורידה.

*טומי לנג שיחק כמקצוען בסיאטל, פורטלנד, ופורט לוטרדייל משך כמה שנים טובות, ואז הפך לעוזרו של בובי מונטגומרי כמאמן אדלפי. מאדלפי הוא קיבל את משרת המאמן של סאות'רן קונטיקוט, איתה הוא לקח שתי אליפויות DIVISION II, והוא היה מאמן הקבוצה במשחק נגד אדלפי לפני שבוע, שהיה כותרת 'מפגש 40 השנה לאליפות'.

*צ'ארלי או'דונל הוא היום מנהל קומפלקס בתים ודירות בניו ג'רסי, והוא רואה חשבון בהתמחותו. נשוי ואב לארבעה ילדים, אחד מהם שחקן כדורסל מעולה.

*צבי שרף הפך לרופא מנתח פלאסטי מצליח ביותר בבופלו, ובנו – שזה עתה סיים תיכון – הוא אחד משחקני הוקי הקרח המבוקשים ביותר בין טובי המכללות בארה"ב. צביק'ה אמר לי שהוא כנראה יבחר בקורנל, שהיא גם אוניברסיטת 'אייבי ליג' וגם אחת הטובות במכללות בהוקי.

*"מנהיגי המרד" פיליפ פדילה וטוני פרסקוט? פיליפ הוא היום קצין משטרה בדרי-פרק, לונג איילנד. טוני פרסקוט נראה נוהג מונית בברוקלין כמה שנים, ואז החליט לחזור לברבדוס ועקבותיו נעלמו.

*מנחם לס? פרש לו לגימלאות לגרינוויל, דרום קרולינה, שם הוא חי באושר רב עם גייל, ומגדל 6 עיזות לחלב, יוגורט, גבינה, ובעיקר – – – להיות לו לחברה.