הגיע הזמן להתעורר – לאחר ההישג, כיצד אנחנו שופטים את הקריירה של קווין דוראנט?

בשנת 2017 פרסמו שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי ז"ל ספר בשם "נבחרת החלומות: 50 הגדולים בדור האחרון". עיקר הספר הוא דירוג של 50 השחקנים הגדולים ביותר מ-1992 עד 2017. באותה רשימה דורג קווין דוראנט במקום ה-14, ובסיום הקטע שעוסק בו נכתב כך: "השאלה שלפחות כרגע נראית נצחית בהקשר שלו היא אם יצליח אי פעם להיפטר מהכוכבית שהדביק לצד שמו ברגע שהפך קבוצת כוכבים לגלקסיה שנראית בלתי מנוצחת. האם אליפויות ותארי MVP יצליחו למחוק את הקלון? או לפחות טו סמולר דה היסטוריק עוול? האם ישכחו שטויות שאמר או צייץ? יזכרו כמה טוב ומיוחד הוא יכול להיות, ויהפכו את יכולתו על הפרקט לנרטיב העיקרי בקריירה שלו? תשובות מלאות, כנראה, יתקבלו רק באמצע העשור הבא". ובכן, אחרי שהפך לשחקן השמיני בהיסטוריה שקולע 30 אלף נקודות ב-NBA, ואחרי שהגענו לאמצע העשור הבא, הגיע הזמן להסתכל על הקריירה של דוראנט ולראות איך שופטים אותה: לדעתי, השאלה הראשונה כאן היא: האם ביום שדוראנט יפרוש אני אוכל להסתכל עליו ופשוט להגיד "תודה" ללא סייגים או כוכביות? אני אענה על כך באופן חד וחלק: לדעתי התשובה היא לא. אתלטים שבסיום הקריירה שלהם אני אוכל פשוט לשבת ולהגיד עליהם "תודה" הם אנשים כמו לברון, סטף, מסי, רונאלדו, ג'וקוביץ'. ודוראנט, לדעתי לפחות, לא נופל בקטגוריה הזאת. כשאני שופט את הקריירה שלו בראייה היסטורית, אני קודם כל רואה את השחקן הכי טוב שלא הצליח להוביל קבוצה לאליפות, וזה כבר דגל אדום. כי דוראנט, עם כל כשרונו, לא הצליח לעשות את הצעד האחרון לפסגת האולימפוס לבדו. נכון, הוא בסוף הגיע לשם, ונמנע מלהיכלל בקטגוריה של קארל מאלון, צ'ארלס בארקלי, כריס פול וכו', אבל נכון לכתיבת שורות אלה, הוא גם לא הצליח להיכנס לקטגוריה שכוללת את קובי, סטף, בירד, אולג'און וכו'. ואם נחזור רגע לשאלות הראשונות שהצגתי, התשובה על כולן היא לא. הוא לא הצליח להיפטר מהכוכבית שהציב לעצמו על הקריירה, אליפויות לא הצליחו למחוק את הקלון, ולמרות שאנחנו בהחלט יודעים כמה טוב ומיוחד הוא, יכולתו על הפרקט לא הפכה לנרטיב העיקרי בקריירה שלו. כאשר מביטים על הקריירה של קווין דוראנט רואים כוכבית, כתם שאין לספורטאים גדולים אחרים, ושהוא כנראה כבר לא יצליח להסיר.

הגיע הזמן להתעורר – פול ג'ורג' עלול להפוך לטוביאס האריס 2.0

אחרי שפילדלפיה החתימה בקיץ את פול ג'ורג' על חוזה עתק בשווי 212M$ ל-4 שנים, ואני האמנתי שזה מהלך מצוין למרות שזה סכום גבוה מאוד. מקסי בדיוק זכה בתואר השחקן המשתפר, ואמביד שיחק את סדרת הפלייאוף הטובה בקריירה שלו, ואני חשבתי שיהיה חבל סתם לבזבז צמד כזה. אבל חצי עונה אחרי זה ג'ורג' נראה כמו צל של עצמו, אמביד חוזר להיות פציע, ולמרות היכולת הנהדרת של מקסי, פילדלפיה נמצאת במאזן זהה לזה של ברוקלין. היא אולי תצליח להשתחל לפליי-אין רק בגלל שהמזרח מזעזע, אבל השאלה כרגע היא מה עושים בקיץ? לדעתי, מקסי עדיין לא שחקן שיכול להוביל קונטנדרית, ולכן אם פילדלפיה תחליט להעביר את אמביד היא לא תצליח לבנות קבוצה ששווה משהו. בנוסף, לא נראה שמישהו ייקח את פול ג'ורג', שהיה זוכה בקלות בתואר החוזה הגרוע בליגה אם בראדלי ביל לא היה קיים. בסופו של דבר, באמת נראה שפול ג'ורג' הופך לטוביאס האריס 2.0. ובמידה שפילדלפיה לא תעשה כלום, היא פשוט תשקע בבינוניות עד סיום החוזה של ג'ורג', ובמועד הזה אמביד כבר יהיה בן 34. כרגע נראה שאין מנוס מריבילד. להעביר את אמביד לא ייתן לפילי כלום. אף אחד לא ייקח את החוזה של פול ג'ורג', וכרגע פחות או יותר כל הקבוצה מסיימת חוזה ולא נראה שהבאת עוד שחקן איכותי תהיה אפשרית. וגם אם היא תהיה אפשרית, קשה לראות את פילדלפיה מצליחה להגיע למקום כלשהו. חשוב לציין שבאמת יכול להיות שיש כאן מין מקרה רודי גובר כזה, ושבשנה הבאה פילדלפיה תהיה יותר מחוברת ותראה יותר טוב. ויכול להיות שהמהלך הנכון הוא באמת לחכות עוד שנה ואז לפרק את החבילה. אבל חשוב לציין שאמביד לא נהיה יותר צעיר, ושווי הטרייד שלו רק יצנח משנה לשנה. לכן, פילדלפיה תצטרך לקבל את ההחלטה הדרסטית לכל המאוחר בקיץ 2026. כל רגע מאוחר יותר מזה עלול לעלות לה ביוקר.

הגיע הזמן להתעורר – משחק האולסטאר עדיין לא שווה כלום

אני לא ארחיב כאן יותר מדי, מכיוון שזאת כבר עובדה שברורה לכל אוהד NBA ממוצע, אבל למרות השינויים בפורמט, האולסטאר עדיין לא שווה כלום. זה מתחיל מהאירועים הקטנים: תחרות השלשות היא נחמדה, אבל לא יותר ממשהו שצופים בו כשאין משהו אחר לראות (וזה עוד בארה"ב, שאני לא אדבר על אמצע הלילה כאן בישראל). תחרות הכישרונות כבר מזמן הפכה לבדיחה, והגיעה לשפל חדש כאשר וומבי וכריס פול נפסלו מהתחרות האחרונה. ולמרות שתחרות ההטבעות מביאה ביצועים אתלטיים מרשימים, ברגע שלפנים של התחרות יש רק חמישה משחקי NBA יותר מכל אחד שקורא את זה, אפשר להבין שיש בעיה. וכמובן גם המשחק עצמו כבר מזמן הפך לבדיחה, אף אחד לא עושה אפילו גרם של הגנה, וחוץ מאיזו שלשה של סטף או לילארד מחצי מגרש, כל מה שאנחנו רואים זה חבורה של אנשים גבוהים מטביעים כדור. הקריירה של אדם סילבר כקומישינר מלאה בעליות וירידות (אגב, גם זה נושא מאוד מעניין לפעם אחרת), אבל אין ספק ששבוע האולסטאר הוא אחת מנפילותיו הגדולות ביותר. האירוע רק נהיה יותר ויותר מושא לצחוק עם כל שנה שעוברת, והליגה בראשותו פשוט לא מצליחה למצוא פתרון למצב.