המורשת של הארדן

ג'יימס הארדן השתווה הלילה לריי אלן במקום השני בכל הזמנים עם 2,973 שלשות. בזמן שאלן קלע ב-40% מהשלוש וסטף, השיאן עם 3,779 שלשות, הגיע ל-42%, הארדן עשה את זה ב-36.3%. למרות זאת, הוא אחד השחקנים שהכי השפיעו על השלשה ועל הדרך בה אנחנו רואים אחוזים.

הארדן כנראה לא ייזכר כשחקן היסטורי, אבל אחד הסקוררים המשפיעים בתקופתו. הוא קלע 28.4 נקודות למשחק בשנים ביוסטון וב-32.4% מחוץ לקשת, נתון מזעזע על הנייר. בפועל רוב הזריקות שלו היו זריקות מכדרור, ולכן חשוב לי להתעכב על זה שהוא יעקוף את ריי אלן.

סטף ואלן (בשנים בבוסטון ובמיאמי) היו חלק ממערכת. סטף קרי קלע שלשות אחרי החסימות של דריימונד גרין או התנועה של קליי תומפסון, הארדן יצר את הזריקות שלו לבד. בשיאו כסקורר, 2018/19, היו לו 12.1 ניסיונות למשחק בשלשה מכדרור. קרי היה עם 4.9 כאלה בערב.

סטף וגולדן סטייט שינו את המשחק הקבוצתי, אבל לא מופרך להגיד שהארדן שינה את המשחק האישי. כשלוקה דונצ'יץ' ואנתוני אדוורדס מרימים כל כך הרבה שלשות מכדרור, הם עושים את זה הודות להארדן שפרץ את הדרך. הארדן ידע שברגע שהוא מסוכן עם הכדור מרחוק יהיה יותר קשה לשמור עליו, וניצל את זה בשביל ללכת לקו.

המזוקן של הקליפרס יכול לסיים את הקריירה עם יותר מ-3,000 שלשות ו-7,500 קליעות עונשין. השחקן הקרוב ביותר הוא כנראה לילארד, עם 2,639 שלשות ו-4,970 זריקות עונשין. יקח זמן עד שנראה שחקן שעושה את זה בעקביות של הארדן (ובטח במידת ההשפעה). הוא עשוי להתפס כמי שהגדיר את הדרך להיות סקורר מוביל ואנוכי בתקופה המודרנית. גם אם יפרוש בלי טבעת.

מתקנים את האול-סטאר

פורסם הלילה על כך שה-NBA רוצה לשנות את האול-סטאר מפורמט המזרח/מערב, שלא בדיוק עבד, לפורמט שיפגיש בין 4 קבוצות. יהיו 24 אול-סטארים, אבל יהיו ארבע קבוצות של שמונה וקבוצה אחת שתוקכב מהמנצחים במשחק הכוכבים העולים. רעיון לא רע, אבל אני הייתי מנסה משהו אחר.

ממשיכים עם 24 אול-סטארים, אבל מחלקים אותם ל-6 קבוצות של 4 שמשחקות ביניהן בטורנירי שלוש על שלוש. שלושת השחקנים שמקבלים הכי הרבה קולות בכל קונפרנס הם הקפטנים, ועורכים דראפט בשידור חי (כחלק מהסופ"ש עצמו). השחקן שמקבח הכי הרבה קולות, או שנמצא במקום הכי גבוה בקונפרנס, מקבל כרטיס ישיר לגמר האזורי.

הרעיון הזה בעצם משלב דברים שעבדו בצורה חלקית, כמו הדראפט או ה-Elam Ending, אבל עם טוויסט: קבוצה מנצחת תוכל להוסיף שחקן לבחירתה מהמפסידה. הקבוצה שתזכה תקבל מענק כספי עצום, בסדר הגודל של 10 מיליון דולר לכל אחד. אולי הדבר המרכזי שיעלה את רמת המאמץ, ולא פרס מוגזם ברמת הביתיות בסדרת הגמר.

הקפיצה של שנגון

התחלנו עם הארדן ונסיים עם הרוקטס שב-4:9. בשנה שעברה הריצה הטובה ביותר שלהם הגיעה כשאלפרן שנגון לא שיחק, השנה הם מצליחים להיראות טוב יחד איתו. הקבוצה של אודוקה עם ההגנה השלישית בטיבה ב-NBA, כשהיא טובה יותר כשהטורקי משחק.

השנה אנחנו רואים את שנגון משחק יותר בצבע, כשהחלק היחסי של השלשות עליהן הוא שומר ירד והחלק היחסי מתחת לסל עלה. הוא השתפר מאוד בריבאונד ההגנה, גם באופן מוחלט וגם יחסי, כשאחוז הריבאונדים שלו עלה מ-21.5% ל-28.5%. הוא מהמר פחות וחוטף פחות בהשוואה לשנה שעברה, כשהוא משחק יותר דקות.

חלק גדול מהקרדיט מגיע למשחק לצד אמן תומפסון וטרי איסון. ששומרים את כוכבי היריבה ומשאירים את שנגון בתפקיד חופשי יותר. הלילה הוא שמר את קריס דאן, השחקן הכי פחות מאיים בקליפרס, והיה חופשי לסייע על הטבעת. זה הופך אותו לשחקן הגנה טוב בהרבה ועוגן לכל דבר.

במקביל, אני אוהב את ההתקפה שלו. הוא זורק פחות, אבל לוקח יותר פוסט-אפים ומנצל את הסייז שלו בצורה טובה יותר. תוסיפו לזה שיפור במשחק בלי הכדור וקיבלתם שחקן טוב יותר, כזה שמודע למגבלות שלו ויכול לאפשר לג'יילן גרין לפרוח לצידו. כל זה, אגב, כשהוא רק בן 22.

שנגון יכול להוביל חמישיות שניות ומוסר טוב מאוד, אבל יותר טוב כמספר 2 או מספר 3 ביוסטון הנוכחית. יכול להיות שנראה קפיצה נוספת לעבר מספר אחד, אבל בינתיים זה עובד מעולה בשני הצדדים של המגרש. העתיד בהיר מאוד ב-H-Town.