על מהויותיו של הספורט – על מצוינות ומיומנות (חלק תשעה עשר) / מולי
והיום, ילדים, נדבר על ספורט.
מה לדעתכם ילדים הדבר הכי חשוב בספורט?
כן נועם, מה דעתך? נכון נועם, ספורט זה בריא ולהיות בריא זה חשוב.
גיל, למה לצעוק ככה? אבל אתה צודק, ספורט זה משחק.
מה אמרת צמרת? נכון ספורט זה בשביל להצטיין.
ומה דעתך יריב? נכון יריב, ספורט אכן משחקים בשביל לנצח.
מה צריך בשביל להצליח? מה צריך בשביל להצטיין? מה צריך בשביל להיות הטוב ביותר? שאלות קשות, שאלות קשות שהתשובות להן מפרכות.
לכאורה התשובה פשוטה: בשביל להצליח צריך לפתח את המיומנות שלך במשהו כלשהו, עד כדי כך שתהיה הטוב מכולם.
כדי להיות המצטיין, עליך בפשטות להשיג הישגים טובים יותר מכל האחרים ברגע הקובע, ואין זה משנה אם אתה ספורטאי בודד או קבוצת ספורטאים. כל עוד ההישג שלך טוב יותר מזה של כל האחרים, אתה מצטיין.
אחת התגובות לפרק השבעה עשר (שעסק בשיאים) היתה תגובה שאני מסכים עמה לחלוטין שכתב "אפלטון":
שבירת שיאים הוא הדבר העומד בבסיסו של הספורט האישי. קודם כל להיות הכי טוב שאתה יכול ולהגיע למלוא הפוטנציאל. מה שנקרא להתחיל הכי מהר שאפשר ולאט לאט להגביר.
בספורט הקבוצתי שיאים הם דבר יותר שולי. בהתחרות בין שתי קבוצות חשוב דבר אחד שעל פיו נבחנים: ניצחון או הפסד. מה שיפה בזה הוא שכל אינדיבידואל בקבוצה תמיד צריך לשאוף להיות הכי טוב שהוא יכול אבל מבלי לפגוע במטרה העיקרית, שזה יוצר דיסוננס לפעמים בכך שהאינדיבידואל צריך להגביל את עצמו לטובת הקבוצה.
אך היום איני מבקש להיות רק "הטוב ביותר שאני יכול", היום אני מבקש להבין מה נדרש ממני כדי שאהיה לפחות מצוין, הטופ שבטופ, הטוב מכולם.
אנשים כמו מייקל ג'ורדן, ניחנים במספר תכונות שסייעו בידם להפוך לאחד מן הגדולים מכול. עבור מייקל, ששנא יותר מכל להפסיד, הפחד מהפסד הפך למניע שאין להקל-ראש בעוצמתו: כשהוא מונע בעצם על-ידי רגשות שליליים הנובעים מהפסד כגון כעס ושנאה (שנאה להפסד, שנאה להשפלה הבאה עם ההפסד) הוא עשה ככל שעלה בידו למנוע את ההפסדים. הוא עבד קשה הן על שיפור גופו ומיומנויותיו הקיימות, אך במקביל כל הזמן הוסיף לעצמו עוד ועוד יכולות כדי לנסות ולהימנע מהפסדים. לא מפליא שקבוצת השיקאגו בולז, בזמן ששיחק בה, עודנה אוחזת בשיא מספר הניצחונות של קבוצה בעונה הרגילה בנ.ב.א..
הניצחון הינו סוג של כורח עבור אנשים כמו ג'ורדן. הניצחון הוא עבורם אינדיקציה למימוש האתגר, והצורך האמיתי הוא הכורח שלהם להציב לעצמם אתגרים בלתי-פוסקים ולעמוד בהם. אבל הניצחון אינו מספיק שכן על אנשים מהסוג הזה להיות לא רק המנצחים אלא גם הטובים ביותר, בקבוצה, בליגה, ביבשת, בעולם, ורצוי: ביקום הן בהווה, הן בהשוואה לעבר, ובמיוחד בהשוואה לעתיד. המלחמה שלהם היא עם השיאים הקיימים שנקבעו בעבר, או שהם קובעים בהווה, אך מאחר והעתיד לא ידוע להם, הדרייב שלהם מושך אותם להמשיך עוד ועוד כדי להקשות כמה שיותר על אלו שינסו לשבור את השיאים שלהם בדורות הבאים (שימו לב, זה שיאים ברבים ולא שיא ביחיד כי צריכים להיות כמה שיותר שיאים בכמה שיותר תחומים).
אני מאמין שברור לחלוטין מהתיאור הזה שאלו אינם אנשים מאושרים, הם לעולם לא מסתפקים בקיים ותמיד תאבים ליותר.
אם את אחד מהאנשים הללו, הרי הצורך הזה להיות הטוב ביותר, גורם לך גם לשפר עוד ועוד את הדברים בהם את מצטיינת, אך בו-זמנית גורם לך לנסות ולשפר את אותן מיומנויות שאת אינך מצטיינת בהן כדי שהכול יהיה כמה שיותר קרוב למושלם.
בנימה אישית, בניגוד לתפישה המקובלת, פרפקציוניסטים אינם בהכרח אלו ששואפים לשלמות. פרפקציוניסטים הם אלו שתמיד יראו את ההבדל בין המצוי לרצוי. על שואפי ההצטיינות להיות גם פרפקציוניסטים (כדי לזהות את הפערים שיש לשפר) אך גם מוכווני מטרה, מכורים לאתגרים ואפילו אגואיסטים במידה רבה שכן הדרך למעלה היא בהכרח על גבם של אחרים, לא לחינם, אגב, מייקל לא בחל בטראש–טוק כדי לדכא את יריביו.
על מנת להצטיין, עליך כמובן להיות מראש בעל נתונים, ולשפר אותם באמצעות תרגול. המטרה הסופית היא להפוך פעולות לאוטומטיות כדי לדלג על השיהוי של המודעות המחשבתית שכן כשאתה לומד משהו חדש, אתה משתמש בניסוי וטעייה ומנסה להבין מה גורם ל-מה. אחרי זמן התהליך נעשה מהיר ואוטומטי וכבר אינך חושב עליו, וכאשר שאתה כן חושב הפעולה נעשית בצורה יותר אטית.
אך חשוב בה במידה הוא אלמנט הגיוון, עליך להיות יותר מ-"One trick Pony" שכן אם תמיד תמיד תמיד תפנה שמאלה בחדירה, מהר מאוד תמצא את עצמך נחסם שוב ושוב. וכשדי להיות מגוון כמה שיותר, עליך כמובן לשפר עוד ועוד את יכולותיך המגוונות.
אפילו במקרים כמו קפיצה לגובה/לרוחק בהם לכאורה עליך להתמודד רק עם עצמך ויכולותיך, הרי תמיד מעורבות בקפיצה מספר מיומנויות: מהירות הריצה, הדיוק בקפיצה, עזיבת הקרקע, השהות באוויר, טכניקת הנחיתה, ההתמודדות עם התרגשות ועוד, שתמיד יש בכל אחת מהן מקום לשיפור.
לסיכום, בספורט, כדי להגיע לשיא המיומנות אתה זקוק ליכולת, והתנאי הראשוני להגעה ליכולת השיא הוא הגישה. הגישה היא זו שמניעה את מי ששואף לשיא, היא מי שמנהלת את חייו והתנהגותו בכל רגע ורגע, והיא זו שמביאה אותו בסופו של דבר, במוחלטות שלה, להישגים.
רועי ויינברג
27 אוג 2014 00:36:37מצויין. מסכים איתך שללא אותו קילר איסטינקט ג'ורדן, בראיינט ושות' לא היו הופכים לטובים ביותר. יש לי תחושה שלדוראנט אין את היכולת הזאת, עדיין
מנחם לס
27 אוג 2014 01:21:43כדי להצטיין בספורט זקוקים גם למזל אבל זה כבר נושא אחר.
מייקל היה אובססיבי וכך הוא ניצח. היו אובססיביים כמוהו שהאובססיה גרמה להם ליותר מדי ANXIETY והכשילה אותם.
כמו בכל דבר אחר – הכל אישי. לכמה הכורח לנצח הוא יתרון, ולאחרים הוא חסרון.
זה הכל עניין אינדיבידואלי ואין כאן חוקים. על כל מקרה 'מייקל' שעבד והביא הצטיינות-שיא, אביא לך עשרה שלא עבדו.
מולי
27 אוג 2014 01:50:54מנחם, לא זו השאלה. השאלה היא אם תוכל להביא מישהו שהצטיין שלא הייה בעל דרייב כזה לניצחון?
מנחם לס
28 אוג 2014 05:59:44אני לא חושב שלארי בירד או מג'יק היו באוססיבה כזאת. לשניהם תמיד היו עניינים חשובים אחרים בחיים.
עגל
27 אוג 2014 09:58:46טור מעורר מחשבה כרגיל.
מולי לא הבנתי את ההבדל בין פרפקטציניסטים לבין אלו שחותרים לשלמות. מילולית פרפקט=מושלם, לא ?
אני מאוד מסכים עם מנחם שצריך לא לשכוח את גורם המזל.
לגבי העבודה הקשה שהאלוף משקיע אזכיר שקארל מאלון היה ידוע בכל הליגה במוסר העבודה הגבוה שלו, לא פחות ממיקל ג'ורדן. ובכל זאת הפסיד לו. האם זה משום שהיה מוכשר פחות (אולי), או שבתפקיד שלו על המגרש היה לו יותר קשה להשפיע (אולי) או דווקא בגלל שמדובר בספורט קבוצתי שמערב מועדון שלם ובזה הקבוצה של ג'ורדן היתה שלמה יותר (כן).
ברור שבספורט אישי כמו שחייה הגורמים האלה לא נכנסים וכאן היכולת האישית יותר חשובה. אגב מייקל ד'ורדן של השחייה (פלפס) לא היה צריך לדרוך על אף אחד כמו זה של הכדורסל. פשוט לקפוץ למים ולהתחיל לחתור.
בכל זאת אני מעדיף כדורסל . . .
איל
27 אוג 2014 10:02:01אולי מעשית הוא לא חבט באף אחד, אבל באולמפיידת לונדון, כשכולם ציפו מריאן לוכטה להשתלט על הבריכה, קשה למצוא דרך אחרת לתאר את מה שפלפס עשה לו.
מולי
27 אוג 2014 15:06:14עגל, פרפקציוניסט לא חותר לשלמות, הוא פשוט מודע לה ועוד יותר מודע לפער בינה לבין המציאות.
ונקודה שנייה, אני לא אומר שכל מי שעובד קשה ויש לו דרייב להצליח, אכן יצליח להיות הטוב היותר בעולם.
אני כן אומר שאינך יכול להיות הטוב ביותר בעולם ללא הדרייב הזה להצלחה.