כן, אנחנו עדיין בספטמבר, אבל הדברים מתחילים להתבהר הרבה יותר. שלושה משחקים זה משהו שכבר לא הולך ברגל, ואוטוטו אנחנו רואים במראה האחורית שרבע עונה כבר חלפה לה. אז בלי הקדמות נוספות, נעבור לסיכום השבוע שלנו.

1. השבוע חבר שאל אותי האם ארון רוג'רס הוא בין חמשת הק"ב הטובים בליגה. אז במקום לענות "כן" או "לא" ניסיתי לחשוב מי באמת חמשת הק"ב הטובים בליגה. אז יש את פאט מהומס, ג'וש אלן, כנראה שגם לאמר ג'קסון ייכנס לשם, אבל אחריו הרשימה הופכת להרבה יותר סובייקטיבית – ולא רק בגלל תפוקה דלה, אלא בגלל שהרמה בעמדה עלתה, שחקנים מוצאים את עצמם מחדש בשיטות התקפיות אחרות, ופתאום קבוצות מצליחות לנצח עם שחקנים שלא עונים לפרוטו טייפ של מהומס/ בריידי.

העונה הזאת, שבה נראה שמשחק המסירה נעלם, או לפחות לוקח חלק משני יותר מבשנים הקודמות, גם מאפשר לנו להתחיל ולהעריך מחדש שחקנים שכבר חשבנו שהקריירה שלהם גמורה, ואין מישהו שמסמל את זה יותר מסאם דארנולד, שחווה רנסנס במינסוטה.

למי ששכח, היה מדובר באחד השחקנים המבטיחים שהגיעו לליגה בעשור האחרון, שקצת הלך לאיבוד במהפכת המשחק של הק"ב הנייד והיה נראה שהוא כבר שייך לעבר. אז נכון מדובר במינסוטה של ג'סטין ג'פרסון וגם בשנה שעברה ראינו ק"ב שמפציע ונעלם שוב (ג'וש דובס), אבל גם אם זה יקרה, ראוי לדבר על התופעה הנפוצה של השנים האחרונות.

מאז שנכנסו מדרגות השכר בדראפט, הקבוצות בליגה עושות הכל כדי למקסם את חוזי הרוקי של הק"ב שלה, ומלבד מקרים בודדים (היוש גרין ביי וקנזס סיטי) רוב הקבוצות זורקות את הק"ב הצעיר שלהן לגוב האריות מוקדם מהרצוי, וחלקם לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם ונעלמים לתהום הנשייה (ק"ב מחליף).

הטרנד הזה שונה מאיך שהתנהגו בליגה מאז תחילתה. אז הבינו שזאת העמדה המסובכת ביותר במשחק, ושחקנים חיכו מספר שנים (ג'ורג' בלנדה, שחקן היכל התהילה, חיכה יותר מעשור) עד שקיבלו את המפתחות לניהול הקבוצה, והגיעו מוכנים ובשלים יותר כשסוף סוף קיבלו את התפקיד הפותח.

אז נכון, עד שישתנה הסכם השכר היתרון תמיד יהיה לקבוצות עם הק"ב הרוקי (רק תסתכלו על הניינרס, שהק"ב הפותח שלהם אפילו לא נספר בתקרת השכר), אבל כנראה שיש גם מקום לשחקנים שלא פרצו מהרגע הראשון, אך עדיין מחזיקים בסט כישורים איכותי. אם זה יקרה, אולי סוף סוף נראה שיוויון אמיתי בין קבוצות הליגה.

2. ואולי, הכל בסוף קשור למאמן…

3. ואם כבר מדברים על ק"ב שפרצו בסערה (שאני ממש לא צפיתי):

4. אגב, אחרי שראיתי סוף סוף משחק שלם שלו, אני יכול להכריז שאנתוני ריצ'רדסון הוא אתלט על, אבל ממש ממש לא ק"ב (לפחות כרגע)

5. המסירה של השבוע, מגיעה מהאיש שהכרזתי (שוב) על סיום מוקדם מידי של הקריירה שלו:

6. לליגה יש בעיה, ואני לא יודע אם קיים מבוגר אחראי שיידע לטפל בה…

7. אהבתי מאוד את הרגע ההולסום הזה, שמזכיר לנו ששחקני NFL הם הרבה פעמים פשוט אוהדים של המשחק:

8. זה הצחיק אותי הרבה יותר משזה היה צריך:

9. מעניין מה באטקר היה חושב על זה…

10. ונסיים בשאלה פילוסופית:

*

משחק יום חמישי: דאלאס קאובויס (2:1) אצל ניו יורק ג'יינטס (2:1)

מפגש בין שתי קבוצות שפתחו את העונה בצורה נוראית, ויחפשו ניצחון על חשבון היריבה כדי לחזור לרלוונטיות. דאלאס, שהרבה אנשים סימנו כאחת הקונטנדריות המרכזיות ב-NFC בתחילת העונה, נראית כמו צל חיוור של העונה שעברה, כשההתקפה נראית לא מחוברת בעוד דאק פרסקוט עדיין מחפש את הניצוץ שיחזיר אותו לכושר של העונה שעברה.

גם בצד השני מרגישים היטב את חסרונו של מתאם ההגנה דן קווין, כאשר אפילו מיכה פארסונס עדיין לא מצא את הק"ב היריב מתחילת העונה. הקאובויס פתחו את העונה עם ניצחון על קליבלנד והתעללות בקו ההתקפה שלהם (6 סאקים, 17 פגיעות בק"ב) אבל מאז נראה שאיבדו את המוג'ו.

אצל המארחים כנראה שכבר התקבלה תשובה לגבי מעמדו העתידי של הק"ב דניאל ג'ונס, שעדיין לא הוכיח שהוא ראוי לחוזה המיליונים עליו חתם לפני שנתיים. למזלם של האוהדים הניו יורקרים, נראה שהקבוצה קיבלה את ההחלטה הנכונה בדראפט, כאשר לקחו את מאליק נייברס שהפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שמשיג לפחות 20 תפיסות ושלושה טאצ'דאונים בשלושת המשחקים הראשונים שלו בקריירה.

הימור: שתי קבוצות שנמצאות בדרך למטה, אך ביריבות הזאת איכשהו דאלאס תמיד מוצאת את הדרך לנצח (שישה ניצחונות רצופים, מאזן כל הזמנים של 74:47:2).