כששאלתי את עמיחי קטן, העורך הראשי של האתר, מי לקח את מג'יק ג'ונסון בפרויקט הופתעתי לגלות שהוא לא נלקח. כמובן שעדיף לכתוב על שחקנים שהדרך בה שינו את המשחק לא ברורה באופן מובהק, זה גם יותר מעניין וגם יותר מעשיר, אבל יש לנו שחקן ברמה היסטורית ששינה את המשחק בכל כך הרבה אספקטים שיהיה פשע לא לכתוב עליו.

נתחיל בקסם

למה "מג'יק" בעצם? הרבה מכירים את הסיפור אבל אכתוב אותו בכל זאת. מג'יק קיבל את הכינוי בגיל 15 על ידי עיתונאי ספורט בשם פרד סטאבלי לאחר שצפה בו מעמיד משחק מדהים של 36 נקודות, 16 ריבאונדים ו-16 אסיסטים. הכינוי נשאר עם הרכז עד היום, כשברור שכל הקוסמים החדשים למיניהם הם תוצר של מג'יק המקורי. מה היה הקסם של ג'ונסון למעשה? הנתונים הפיזיים בוודאי, 2.06 מטרים, מהירות בלתי נתפסת ביחס לגובה שלו, ידיים זריזות ומהירות תגובה יוצאת מן הכלל, טייפקאסט של שחקן שבחיים לא נראה בכדורסל.
למה אני בחרתי במג'יק? כי השחקן האהוב עליי בהיסטוריה זה לארי בירד.

הוורסטיליות ושינוי תפקיד הרכז

עד שמג'יק נכנס באופן רשמי לתודעה של הכדורסל המקצועי, הרכז היה תמיד שחקן נמוך, לרוב חלש, ההגנה שלו תסתכם בחטיפות ובקיצור ההיפך ממג'יק. מג'יק היה גבוה (כמובן) אבל גם חזק מאוד, פיזי בנוסף למהירות שלו וזה אפשר לו לראות את כל המגרש בצורה טובה בהרבה מהרכזים הנמוכים. בזכות מג'יק לא היה ללייקרס שחקן בעל חיסרון גובה, אם היה פיק אנד רול בין הרכז לגבוה אז מג'יק היה צריך לשמור על הסנטר של היריבה בחילוף וזה לא דבר שהוא התקשה איתו בכלל. ג'ונסון למעשה לא תפקד כרכז נטו כל הקריירה שלו, הוא היה מוביל הכדור העיקרי בוודאי, המוציא לפועל המובהק אבל הוא לא היה צריך לשחק בחמישיות אורתודוקסיות עם עמדות ברורות. הוא היה רכז בכל עמדה, הוא היה הראשון ודי היחיד באותו זמן. שימו לב כמה שחקנים שהם מוציאים לפועל לא משנה עם אילו חמישיות יש היום: שג"א, לוקה, יוקיץ', לברון, טייטום. כולם הם התפתחות הרכז ההוא שהיו לו כל כך הרבה איכויות ולא התפשר על להיות בעל תפקיד אחד.

חוץ מלהיות הרכז המוביל של הלייקרס, מג'יק היה יוצא דופן בכך שיצא מחוץ לקופסה בתקופה שבה הכדורסל היה שבלוני ואפילו בעל טאבו מסוים, כל השחקנים הגדולים של אותה תקופה היו בעלי עמדות ברורות – ג'וליוס ארווינג, מוזס מאלון, קארים עבדול ג'אבר, ג'ורג' גרווין, דיוויד תומפסון. אם מסתכלים גם על עונת הרוקי של מג'יק, רואים כמה הרכזים היו בתחתית שרשרת המזון בכל הקשור לקליעה, כשמתוך הטופ 20 בנקודות למשחק יש רק שני רכזים, ושניהם במקומות 11 ו-20.
הסיבה שהזכרתי את עונת הרוקי של מג'יק היא בגלל הסיפור הידוע שהציג כמה ורסטילי הוא. במשחק 5 בגמר 1980 קארים עבדול ג'אבר, שזכה באם וי פי באותה עונה, סובב את הקרסול אבל הצליח לשוב לשחק ולהיות מדהים עם 14 נקודות ברבע האחרון ו-40 בכל המשחק. אבל למשחק 6 קארים לא היה כשיר, ומג'יק לקח החלטה ברורה שהוא יהיה הסנטר במשחק. על הביטחון והחוצפה שלו עוד ארחיב בהמשך, אבל מקצועית נטו מג'יק הרגיש שלא משנה באיזו עמדה הוא ישחק הוא יתפקד תמיד כרכז ותמיד ישחק איך שהוא רגיל ויודע, וכך אכן קרה. 47 דקות, 42 נקודות, 15 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. אגב, הוא לא הוביל את הקבוצה באסיסטים, אלא נורם ניקסון שהיה בתחרות עם מג'יק על עמדת הרכז הפותח לאורך העונה. אבל ניקסון חיזק במשחק הזה את מה שמג'יק רצה למחוק – הרכז הוא בתחתית שרשרת המזון בכל הנוגע לקליעה. ניקסון סיים את המשחק עם 1/10 מהשדה, ומג'יק ה"סנטר" סיים עם 14/23. האם זה אומר שניקסון לא היה רכז טוב? כמובן שלא, הוא היה רכז מצוין, אבל הוא היה רכז של הנרטיב הישן, אותו נרטיב שמג'יק מחק. נכון שהקוסם לא היה מהקלעים הגדולים אבל הוא לא היה שחקן שהיה האופציה האחרונה בהתקפה בניגוד לרוב הרכזים, המחשבה שלו הייתה: "מה האופציה הטובה ביותר לקליעה, ולמה שהיא לא תהיה אני?" בניגוד לאחרים שחשבו: "מה האופציה הטובה ביותר לקליעה? רק שזה לא יהיה אני".

שואו טיים

אמרו על האן בי איי בסוף שנות השבעים שהוא מוצר לא טוב, למרות שהיו לו כמה שחקנים נהדרים כמו גרווין, דיוויד תומפסון, ארווינג וכמובן קארים עבדול ג'אבר ומוזס מאלון. אבל הקהל לא התחבר לסגנון, הכדורסל היה איטי, מאוד מבוסס על ההתקפות המסודרות שהולכות על פי תבנית מאוד ברורה. של חלק מהקבוצות זה היה שהכוכב יקבל את הכדור בדיוק איפה שהוא צריך, אצל חלק זה היה פשוט להזיז אותו כמה שיותר ולנוע באותו קצב עד שיש קליעה טובה. כידוע לנו מג'יק לא עף על הרעיון הזה, הוא לא שחקן שיכול לשחק לאט כי זה פשוט מגביל אותו. איך שחקן בגובה 2.06 מטרים עם מהירות עצומה, יתרון פיזי ברור על השומרים שלו ומהירות תגובה נהדרת צריך לשחק? נכון, כמה שיותר מהר. הלייקרס הפסיקו להתמקד במשחק המאורגן והחליטו לעשות ראן אנד גאן. אני לא מתייחס כאן לראן אנד גאן כפי שאנחנו מכירים אותו כיום כמונח שמתאר כאוס, אני מתייחס לראן אנד גאן שמנוהל על ידי שחקן עם דיוק מושלם במסירות, קבלת החלטות כמעט חסרת פגמים וכמובן היכולת לעשות את הסלים בעצמו.
כשמשלבים את כל זה מקבלים קבוצה בלתי ניתנת לעצירה ובעיקר בזכות השחקן שיש לו את היכולת להיות המנוע של ההתקפה בכל חמישייה נתונה, וכשהמנוע הזה הוא מנוע של למבורגיני לעומת מנוע של סובארו הליגה לא עומדת בקצב (הסלטיקס היו אאודי לצורך ההשוואה). אם ניקח את עונת השיא של השואו-טיים לייקרס, עונת 1986-87, הלייקרס היו ראשונים באסיסטים למשחק, באחוזים משלוש ורחוקים עשירים בלבד מהמקום הראשון במדדים הבאים: נקודות למשחק (ב-0.1 נקודות פחות מפורטלנד), אחוזים מהשדה (0.1 אחוז פחות מהסלטיקס), קליעות מהשדה (0.1 פחות מדנבר). היעילות ההתקפית הייתה מדהימה, במדדי הקליעה הלייקרס היו בטופ מבחינת קליעות אבל במרכז הליגה בזריקות, הם שיחקו כל כך מהר וכל כך יעיל שהם לא היו צריכים לזרוק יותר מדי כדי לקלוע. הם השיגו את הקליעות שלהם בזכות מג'יק שידע למצוא את כולם בנקודות הנוחות להם ולכן לא היו זקוקים ליותר מדי זריקות כדי לצבור נקודות ולסגור משחקים. הסדרה על השואו טיים לייקרס לא הייתה על קארים, למרות שהוא היה אחד השחקנים המרכזיים של אותה תקופה וחלק מחשיבים אותו עד היום כשחקן הגדול בהיסטוריה, היא הייתה על מג'יק, הוא שיצר את השואו, בזכותו הכדורסל הפך למהיר, בזכותו כל הליגה שינתה את הקצב וניסתה לעמוד ברף שהוא העמיד.

האישיות

מג'יק לא היה קוסם רק על הפרקט, הוא היה קוסם גם מחוצה לו. הייתה לו אישיות כובשת, חיוך תמידי, חיוביות שהפכה אותו למודל לחיקוי עבור שחקנים צעירים. הם לא רצו רק לשחק כמוהו, להיות חזקים כמוהו, זריזים כמוהו או חכמים כמוהו. הם רצו להיות האיש שהוא, שמצליח להרים את הקבוצה, שמסוגל להסתדר גם עם כוכבים גדולים בזכות החברותיות שלו וחוסר האגו שלו וגם החוצפה החיובית שלו שמצד אחד העצימה את היכולות שלו ומצד שני נתפסה ברוח שטות כמקור להערכה שהדגיש את האנושיות שלו. להגיד שלמג'יק לא היו תאקלים עם אנשים? היה אחד. מג'יק היה איש חיובי, אהוב והשתדל לכבד מאוד את חבריו ויריביו ולהתייחס אליהם כקולגות למרות התחרות, אבל הייתה פעם אחת שהוא נהג באופן שונה. למזלו זה היה לשחקן ששיחק יחד איתו והוא גם הבין את הטעות די מהר. במחנה האימונים של ה"דרים טים" ב-1992 ג'ונסון וג'ורדן שיחקו לראשונה אחד עם השני. במהלך אימון התחלקה הקבוצה למשחק בין שחקני המזרח לשחקני המערב, עד שכל היריבים הגדולים שלו משחקים איתו הוא צריך להתאמן נגדם. זה קרה לאורך שלושה ימים רצופים, כשביום הרביעי קבוצת המערב מובילה 2-12 ומג'יק ניגש לשחקן היחיד שאסור לעשות לו טראש טוק, מייקל ג'ורדן, ואומר לו "אם לא תהפוך לאייר ג'ורדן אנחנו עוד ננצח אתכם". ואז ג'ורדן לקח את זה אישית, תפר כמה שלשות ואז הטביע דאנק 360 על הראש של דיוויד רובינסון שהפך את ה"משחק". העובדה שזה אחד מסיפורים בודדים בהם ג'ונסון נהג באופן מזלזל לשחקן אחר מעידה על היותו מודל לחיקוי חיובי בניגוד להרבה מאוד שחקנים גדולים אחרים. ביניהם, המודל לחיקוי שלי, לארי בירד שהיה ההיפך הגמור של מג'יק מבחינת האישיות. בליגה שבה היו "באד בויז", "טראש טוקרז" ומריבות בין שחקנים באותה קבוצה, היה שחקן אחד שהיה נקודה חיובית עם חיוך ענק.
הסיפור שהכי זכור על אישיותו של מג'יק היה עם יריבו הגדול ביותר, לארי בירד, איתו התחרה ראש בראש על תואר השחקן הטוב בעולם וגם על האליפות לאורך שנים. מג'יק פרש בגלל שנדבק בנגיף ה-HIV בעוד בירד סבל מבעיות גב קשות שגרמו לפרישתו לאחר 13 שנים בלבד. למרות היריבות ולמרות שבירד היה קוץ לא נורמלי בישבן, מג'יק והוא תמיד העריכו אחד את השני והיו חברים טובים מחוץ לפרקט. בטקס הפרשת הגופיה של בירד מג'יק שיבח את לארי כשרגע השיא היה בו הוא חושף שמתחת לג'קט הוא עם חולצה של הסלטיקס (אוי ואבוי, החרפה). בירד היה בכזה שוק שיריבו הגדול לובש את החולצה שהיא ההיפך המוחלט ממה שהוא מייצג שהוא ניסה להוריד אותה ממנו כדי שלא יקשרו אותו חלילה לסלטיקס, אבל מג'יק ראה מעבר ליריבות בין הקבוצות או בינו לבין בירד. הוא העריך את פועלו של בירד ואת גדולתו וכיבד אותו בכך ששם את היריבות בצד ולא לבש רק את לבוש היריבה בטקס שהוא כולו שלו.

לא רק למענו

את סיפור האיידס של מג'יק אנחנו מכירים, גם את הדרך בה הביא את הידע על המחלה לתודעה אנחנו מכירים, אבל צריך גם לספר על מה שמג'יק עשה לא רק למענו. נתחיל כמובן בעמותה שהקים, עמותה שמתרימה עשרות מיליונים למעבדות לטיפול בנגיף ה-HIV, הוא מעביר הרצאות ונותן מהסיפור שלו כדי שהחברה תדע עוד על המחלה, כיצד לחיות איתה, איך מטפלים בה ומדוע היא אינה גזירת גורל כפי שחושבים. כמובן שמג'יק היה די הולל, הוא ביצע יחסי מין עם נשים רבות ואהב מאוד לבלות. הוא כיפר על כך והבטיח לעזור כספית לאלו שנדבקו ממנו, ולא בצורה בומבסטית כדי לנסות להוכיח משהו אלא בצורה דיסקרטית ומכבדת כלפי הנפגעות.
הסיפור השני שלדעתי הוא אפילו יותר משמעותי הוא סיפור היציאה מהארון של בנו. מג'יק, שנמצא בקהילה בה יש דעות שליליות על הומוסקסואליות החליט שהוא מתנגד לשליליות שוב ומדליק את האור שוב על הדעות החשוכות. ארווין ג'וניור יצא מהארון לפני 11 שנים, מג'יק לא הסתפק בקבלתו בפני המשפחה אלא כינס מסיבת עיתונאים בה הודיע פומבית שהוא גאה בבנו. זה צעד קריטי, הוא דמות ציבורית כזאת אהובה, והוא החליט לפרוץ את הגבולות ולהודיע שהוא מתנגד לשליליות גם כשזה יכול לגבות ממנו מחיר כבד זה מראה שהוא לא אישיות חיובית כדי לרצות אחרים אלא כדי להיות בן אדם טוב יותר וגם להשפיע על העולם ולהפוך אותו לטוב יותר. חוסר האגואיזם של מג'יק היה לא רק על הפרקט.

לסיכום

השינוי של מג'יק מסתכם במילה אחת: "חיוביות". הכדורסל שלו היה חיובי, הוא הרים את היכולת של כל הליגה לרמה אחרת של קצב, של יכולת וכמובן של היילייטס. האישיות שלו הייתה חיובית, היריבים הכי גדולים שלו אהבו אותו כבן אדם, הוא העדיף להגיד את דעתו למרות שאינה מקובלת על מנת להפיץ את החיוביות שלו. ההשפעה שלו הייתה חיובית, המילים "שואו טיים" כדורסל נאמרות באופן שגורם לכל צופה להנות, לכל שחקן לרצות לשחק כך ולכל משחק הכדורסל להיות יותר מהנה. הקסם של ג'ונסון שינה גם את איך שאנחנו רואים את משחק הכדורסל וגם את איך שאנחנו מסתכלים על כדורסלנים כמודל לחיקוי.