בדומה לכל שנה, חברי הצוות של האתר החביב בו אתם קוראים כעת חילקו ביניהם את הקבוצות. אטלנטה הוקס, קבוצה עם סטאר כמו טריי יאנג, הופעות בפלייאוף והבחירה הראשונה בדראפט, הייתה האחרונה והגיעה אליי. לכן פסקת הפתיח של כתבה הזאת, וכותרת המשנה שלה, מוקדשות דווקא לזה. למה צריך להיות לכם אכפת מאטלנטה? אנסה לענות.

מאזן: 46:36, המקום העשירי במזרח. הפסידו לשיקגו בפליי-אין, פליי-אין שלישי ברצף של הקבוצה.

מאמן: קוין סניידר. המאמן שהגיע עם יוטה למאזן הטוב בעונה הסדירה בשנת הקורונה, אחרי שנה וחצי כמאמן אטלנטה. הגיע עם הקבוצה לפלייאוף אשתקד.

מה היה

מעט. אחרי 41 ניצחונות מ-72 בשנה של גמר המזרח, 43 בשנה העוקבת ו-41 מ-82 אשתקד, השנה אטלנטה הייתה ב-46:36. הם פתחו את העונה ב-2:4, צנחו ל-14:9, הראו שיפור קטן אך המשיכו לדשדש ולנוע בין רצפי ניצחונות להפסדים ולכיוון ה-50%. הם הגיעו למאזן 40:36, הפסידו בשישה משחקים רצופים ואז לשיקגו שאיכשהו ניצחה אשתקד 39 משחקים. אטלנטה סיימה במקום העשירי בעיקר כי היו חמש קבוצות חלשות יותר, וכולן עשויות למצוא את עצמן שוב מתחתיה (ברוקלין, טורונטו, שרלוט, וושינגטון ודטרויט).

טריי יאנג קלע 25.7 נקודות עם 10.8 אסיסטים למשחק ב-58.5% טרו שוטינג, אבל נפצע. ההוקס היו בקצב של 33 ניצחונות מ-82 עם האול-סטאר שלהם ו-41 בלעדיו. דז'ונטה מארי שפתח לצידו שיחק ב-78 משחקים ונראה לא רע, בפרט במשחקים בלי טריי, ומסביב לא ראינו יותר מדי. ג'יילן ג'ונסון נראה טוב בתחילת העונה, נפצע ולא חזר לעצמו, וגם דיאנדרה האנטר לא נתן עונה יוצאת דופן.

נקודות האור היו קלינט קפלה בעונה קצת יותר טובה מהקודמת, כשהוא רק בן 29 ועדיין שחקן ששווה דאבל-דאבל בכל ערב בליגה, ובוגדן בוגדנוביץ'. בוגי בן ה-31 קבע שיא קריירה בנקודות עם 16.9 ביעילות לא רעה ואף שיחק בחמישייה, גם אם מיעט לשתף פעולה עם טריי יאנג. ההוקס המשיכו לשחק מהר, אבל ההתקפה לא הייתה מספיק טובה כדי לחפות על ההגנה.

אטלנטה הייתה עם הדירוג ההתקפי ה-12 בטיבו בליגה, אבל קבוצה עם שני רכזים כמו מארי ויאנג הייתה במקום ה-29 בחלק היחסי של הזריקות הפתוחות לחלוטין בהתקפה שלה (19.8%). זה הוביל ל-36.4% סתמי מהשלוש, בקבוצה שמיעטה לשחרר זריקות ספוט-אפ. למרות זאת, ההתקפה לא הייתה הבעיה של אטלנטה.

הבעיה הייתה ההגנה. ההוקס היו במקום ה-27 בליגה, כשרק וושינגטון, שרלוט ויוטה מתחתיהם. בכל העשירייה האחרונה הייתה רק קבוצה אחת שעשתה פלייאוף, אינדיאנה עם ההתקפה ההיסטורית של ריק קרלייל. אינדיאנה במובנים מסוימים מזכירה את מה שההוקס היו אמורים להיות – קבוצת הגנה לא טובה, אבל אחת שההתקפה מספיק טובה כדי לסחוב קדימה. ברגע שההתקפה לא מספיק טובה ואף אחד לא מתאמץ בהגנה, זה הוביל לקבוצה שלא הצליחה לצאת מהמשבר שלה. קבוצה שהבינה שהיא צריכה לשנות דברים, ואז הגיע הדראפט.

הקיץ האחרון

הגיעו: זקארי רישאר (הבחירה הראשונה בדראפט האחרון), לארי נאנס ג'וניור (טרייד מניו אורלינס), דייסון דניאלס (טרייד מניו אורלינס), דיוויד רודי (טרייד מפיניקס), דומיניק בארלו (חוזה טו-וויי), קיטון וואלאס (חוזה טו-וויי)

עזבו: דז'ונטה מארי (טרייד לניו אורלינס), סאדיק ביי (שחקן חופשי, וושינגטון), ברונו פרננדו (שחקן חופשי, טורונטו), טרנט פורסט (שחקן חופשי, באסקוניה).

הרגע המעניין ביותר באטלנטה, כנראה מאז הגמר האזורי ההוא, היה הלוטרי. סיכוי של 3% העניק להם את הבחירה הראשונה בדראפט. שנה אחת אחורה והם היו בוחרים את ויקטור וומבנייאמה. שנה אחת קדימה והם כנראה בוחרים את קופר פלאג, אבל הם נפלו על אחד ממחזורי הדראפט החלשים בהיסטוריה. אחד ממחזורי הדראפט החלשים בהיסטוריה, ומחזור שהכוכב שלו, אלכס סאר, סירב לערוך אימון ולשחק עבור הקבוצה. הוא עשה הכל, פחות או יותר, כדי לא להגיע להוקס. כקבוצה שכבר יש לה מוביל כדור גם סטפון קאסל לא היה אופציה, ואטלנטה החליטה ללכת על זקארי רישאר.

רישאר קלע 11.3 נקודות למשחק ביורוקאפ והראה ניצוצות, אבל רק בן 19 ונחשב לשחקן שיצטרך לקבל כמה שנים כדי להבשיל. הוא נחשב לאתלט גדול עם קליעה שנויה במחלוקת ולא יציבה, אבל אחד שיכול להיות השותף האתלטי לדרך של טריי יאנג. ג'ון הולינג'ר הציב אותו במקום ה-13 בלבד בדירוג שלו לפני הדראפט, והוא לא היה דומיננטי באופן חריג בליגה הצרפתית, לא בדיוק מעצמת כדורסל. במקרה הטוב הוא יהיה לטריי יאנג מה ששון מריון היה לסטיב נאש (בגרסה פחות אתלטית), אבל קשה לראות אותו תורם כבר בשנה הקרובה. ריד שפרד היה יכול להיות התאמה מעניינת אחרת, או שחקן עם תקרה גבוהה יותר, או טרייד כלשהו על הבחירה.

בסופו של דבר ההוקס בחרו ברישאר ושמרו אותו אצלם, והחליטו לעשות את הטרייד על דז'ונטה מארי. מארי, רכז פותח, שקלע השנה 22.5 נקודות עם 5.3 ריב', 6.4 אס' ו-1.4 חטיפות למשחק, היה יכול לשדרג הרבה קבוצות. אטלנטה החליטה לקבל עליו שתי בחירות סיבוב ראשון ובכך למזער נזקים מהטרייד הגדול עליו לפני 2022/23, בו ויתרה על ארבע בחירות סיבוב ראשון בשביל לנצח שני משחקי פלייאוף.

הם קיבלו עליו את לארי נאנס ג'וניור, דייסון דניאלס ואי ג'יי לידל שהפך לדיוויד רודי. שלושתם ביחד קלעו העונה 18 נקודות ב-46% מהשדה, נתון שמקבל חיזוק משמעותי מכך שנאנס שחקן פנים. אף אחד מהם לא אמור להיות שחקן חמישייה בעונה הקרובה. הם קיבלו את בחירת הסיבוב הראשון של הלייקרס העונה, בחירה שעשויה להיות גבוהה, ואת הבחירה הנמוכה יותר מבין אלו של ניו אורלינס ומילווקי.

אטלנטה אולי הייתה יכולה לקבל טרייד יותר טוב, בטח בהתחשב בזה שהיא לא שולטת בבחירות הדראפט שלה עד 2028, מה שמנטרל את האפשרות לטנקינג מבחינת המועדון. הם ינסו לבנות סביב טריי יאנג, ולכן הימרו על דניאלס – הבחירה השמינית לפני שנתיים ושחקן שטרם מצא את עצמו. כבר עכשיו הוא הראה הגנה טובה ברמת NBA כשוטינג גארד, ומעניק שחקן נוסף שיכול לחפות על טריי. אם רישאר הוא שון מריון, אז דניאלס יותר קרוב לראז'ה בל. דניאלס שוטינג גארד בגובה 2.01 מ' ועם מוטת ידיים של 2.10 מ'. רישאר קצר יותר, אבל מגיע לגובה של 2.71 מ' בעמידה.

שניהם לא יהלומים התקפיים, אבל שניהם אמורים להפוך את אטלנטה לקבוצת הגנה טובה יותר ובפרט רעבה יותר בגיל 21 ו-18, כשעזבו אותה מארי (שעזב את הספרס בפיצוץ) וביי שניצח בפחות משליש מהמשחקים שלו בקריירה. שניהם כנראה החתיכות בפאזל של אטלנטה שישארו בשנה הקרובה, בזמן שלקבוצה יש שלושה סנטרים בדמות קלינט קפלה, אונייקה אוקונגוו, לארי נאנס ג'וניור, את בוגדן בוגדנוביץ' ואת דיאנדרה האנטר.

מה יהיה

חמישייה: טריי יאנג, בוגדן בוגדנוביץ', זקארי רישאר, ג'יילן ג'ונסון (דיאנדרה האנטר), קלינט קפלה.

ספסל: דייסון דניאלס, אונייקה אוקנגוו, דיאנדרה האנטר.

אטלנטה הולכת להיות, בפה מלא, הקבוצה של טריי יאנג. קשה להגיד על שחקן של 26 נקודות ו-11 אסיסטים למשחק שהוא עומד לקבל תפקיד מרכזי, אבל זאת המציאות. ג'יילן ברונסון ולוקה דונצ'יץ' היו היחידים שהגחזיקו בכדור יותר ממנו בשנה שעברה, אבל מארי היה במקום ה-14 בליגה ולא רק בזכות המשחקים בהם שיחק בלי טריי. הוא יקבל חופש מלא ויצטרך לסחוב לבדו את התקפת הקבוצה. כבר עכשיו הוא השחקן שייצר יותר נקודות מאסיסטים מכל אחד אחר בעונה הסדירה הקודמת (18.2 למשחק, הליברטון שני עם 17.8 ודונצ'יץ' שלישי עם 16.9), והריכוזיות הזאת רק תעלה. יכול להיות שנראה אותו מגיע למחוזות ה-12-13 אסיסטים.

השאלה המתבקשת בשלב הזה, לפני שנגיע להגנה, היא כמה טובה יכולה להיות התקפה שמתבססת על טריי יאנג? פלייאוף 2021 מלא הפציעות שייך לתקופה אחרת, וזה לא שבשנים האחרונות אטלנטה בדיוק מנעה ממנו לגעת בכדור. קשה לראות מישהו משחקני הקו הקדמי הופך לשחקן של 20 נקודות למשחק בין לילה. אני מאמין שבוגדנוביץ' יפתח למרות סימני השאלה ההגנתיים, פשוט כי דניאלס ורישאר כנראה לא מספיק טובים בשביל לייצר נקודות כאן ועכשיו. למרות זאת, סביר שכן תהיה הפרדת דקות מסוימת בין השניים בניסיון להשאיר אחד מהם על הפרקט בתור היוצר הראשי.

האם יאנג בתפקיד היוצר המרכזי בהתקפה יכול להוביל לקפיצה כמו זאת של אינדיאנה של הליברטון או יוסטון של הארדן? הרוקטס של 2016/17 קפצו מ-41 ל-55 ניצחונות בשנה בה נתנו לדוויט הווארד ללכת ולקלינט קפלה לפתוח על חשבונו, אבל עשו את זה עם הארדן שהיה טוב מיאנג ועם מומחה התקפה כמו מייק ד'אנטוני. אנחנו רואים אותו לוקח זריקות לא טובות, לא משחק בלי הכדור ולוקח הרבה זריקות קשות. קשה לראות משהו בזה משתנה השנה, ובלי מארי יכול להיות שאטלנטה תרד מהמקום ה-12 בדירוג ההתקפי.

השיפור, אם יגיע, יהיה בהגנה. דניאלס ורישאר שומרים יותר טובים כאמור וכאלה שיכולים להיות יותר אנרגטיים, וכך גם ג'יילן ג'ונסון שעשה קפיצה גדולה בשני צידי המגרש אבל התמודד עם פציעה שגבעתה ממנו 26 משחקים בשנה שעברה. אטלנטה הייתה טובה יותר משמעותית כששיחק, אבל הוא לא יכול להיות אופציית הקליעה הטובה ביותר בדקות של טריי או של בוגדנוביץ' לבד. שינוי מרענן נוסף של ההוקס, משהו שהיה צריך לקרות לפני שנים, הוא העברתו של אוניקה אוקונגוו לחמישייה במקום קפלה. אוקונגוו היה ההימור שלי לשחקן המשתפר, הוא קלע העונה 10.2 נקודות ב-61.1% מהשדה, אבל בגובה 2.03 מ' לא סנטר של ממש. לא חסרים מקרים של שחקנים שחשבנו שיתנו קפיצה ועוד לא נתנו אותה.

למרות זאת, אטלנטה מוצאת את עצמה בערך באמצע. יש, כנראה, 5 קבוצות גרועות ממנה (דטרויט, שרלוט, וושינגטון, ברוקלין וטורונטו בסדר לבחירתכם). יש, לכל הפחות, שבע קבוצות שאמורות לסיים מעליה (בוסטון, ניו יורק, פילדלפיה, אינדיאנה, מילווקי, קליבלנד, אורלנדו). זה משאיר אותם בדרג של מקומות 8-10 במזרח עם מיאמי ושיקגו, שהיו שם גם בשנה שעברה. הדרך לצאת החוצה היא להתנסות ולראות מה מהצעירים מספיק.

ועכשיו לתחזית

התחזית האופטימית: רישאר מפתיע את כולם, זוכה ברוקי העונה והופך לשחקן של 15 נקודות למשחק. יאנג מצליח להוביל התקפה, דניאלס מראה ששינוי הסיטואציה עשה לו טוב וג'ונסון נראה בריא. אטלנטה מצליחה לחבר 45 ניצחונות ומודחת בסדרה תחרותית מול בוסטון בסיבוב הראשון בדרך לריפיט של הסלטיקס, קיץ שממלא את אוהדי ההוקס באופטימיות.

התחזית הפסימית: דניאלס לא פוגע, השחקנים המשלימים נפצעים בתורות ולא מצליחים להתעלות מעל אוסף הבינוניות שהיה שם בשנה שעברה. יאנג, כשבריא, מכדרר את עצמו למוות והקבוצה מצליחה לגרד 28 ניצחונות. דטרויט עושה קפיצה ועוקפת את אטלנטה, שרואה את קופר פלאג מגיע לסן אנטוניו עם הבחירה הראשונה בדראפט שהייתה אמורה להיות שלהם. וומבי ופלאג זוכים ב-18 אליפויות, יאנג מבקש טרייד.

התחזית הריאלית: הניסיון לבנות מחדש סביב טריי טוב, אבל אטלנטה לא מספיק מוכשרת בשביל לאיים ברצינות על פלייאוף (גם אם תגיע שוב לפליי-אין בחסות חולשת המזרח). 36 ניצחונות פעם נוספת מרגישים ריאליים כשההגנה תראה מעט טוב יותר, אבל יודחו פעם נוספת בפליי-אין במקרה הטוב. אולי יש להם נאש ובתיאוריה ראז'ה בל ושון מריון, אבל הם חייבים אמארה סטודמאייר.