איך מתחילים פוסט על קובי בריאנט?

בפוסט הזה אני לא אנסה שלא לכתוב על ההשיגים של קובי כשחקן, אנסה לנתח באופן סובייקטיבי לחלוטין את סוגיית קובי ברייאנט.

מיהו הבלאק ממבה? מין של נחש ארסי שנחשב לאחד הקטלניים ביותר בתבל שילוב של מהירות, התנהגות לא צפויה וארס קטלני הופכות אותו לנחש מסוכן. הבלאק ממבה בכלל לא שחור.

קובי האדם יצר תופעה שנקראת המבבה מנטליטי, תופעה שאם אתה לא שם אתה לא קיים. המהות של קובי כשחקן הייתה להיות הכי מוכן, הכי רוצה, הכי נחוש והכי טוב שיש

mamba mentality

קובי היה שחקן מוכשר, אבל בספורט לא מי שהכי מוכשר הוא בהכרח זה שתמיד מנצח (אחרת ללברון היו 21 אליפיות) , היכולת המנטלית של שחקן הולכת בד בבד עם השיגים. בעוד שיש עשרות שחקנים בליגה שישאירו אחריהם מורשת של צ'וקרים וג'וקרים קובי משאיר אחריו מורשת של להיות הטוב ביותר בכל רגע נתון כל הזמן. בנקודה שבא אנשים נשברים קובי היה שם, והיה שם בכדי לנצח.

בספר של קובי שנקרא איך לא? ממבה מנטיליטי, הוא מתאר את עיקריה של תורת הממבה.(The Mamba Mentality: How I Play)

הוא מתאר איך המטליות החזקה של הממבה, קובי מעולם לא ברח מאחריות, הוא תמיד רצה את הכדור האחרון בידיים שלו, יכול להיות שהאחוז האפיקטיבי שלו במאני טיים נמוך אבל זה טיעון פיקטיבי. על קובי אפשר היה לסמוך שלפחות ייקח את הכדור האחרון ויגיע לזריקה, בין אם יפספס או לא.

לעבוד קשה יותר מהיריב שלך יביא אותך לרמת מוכונות טובה יותר, מוסר האימונים של קובי הפך למיתי. סיפורים מחברים לקבוצה שקבעו איתו אימון ל 5 הגיעו לאולם ב 17:00 בערב וראו את קובי מתאמן 12וחצי שעות, סיפורים של הדרים טים שחזרו מבילוי בלאס וואגס ב 4 לפנות בוקר וראו את קובי מתאמן כבר מ 3, שחקנים שנשבעו שביממה של קובי יש 25 שעות ובשבוע של קובי יש 8 ימים. קובי היה הארד וורקר מטורף והוא דרש את זה גם מהסובבים אותו. הפירוק של הצמד שאק-קובי הוא על אגו וגם על בעיקר שקובי לא יכל לקבל את זה שהוא מבלה במכון הכושר ושאק מבלה בבורגר קינג ומפרק טריפל וופרס להנאתו.

מבחינת קובי להיות ממבה זה לא לוותר לעצמך, לא לעשות הנחות, לשאוף למצוינות בכל רגע ורגע. כן, יש מי שיגיד שהוא כבר נתקל בכל הקלישאות האלו מכל מיני גורוס של הצלחה סטייל טוני רובינס.אבל האם אתה כקורא מיישם את מה שאתה מאמין בו?

במסגרת רק על עצמי לספר ידעתי – אני שונא להפסיד. שונא להפסיד יד בפוקר, שונא כשהקבוצה שאני אוהב מפסידה, שונא להפסיד בהתערבות פשוט שונא.אני לא נותן לילד שלי לנצח אותי בדמקה ומתעצבן אפילו כשאני ממפסיד במשחק מחשב. זאת תחושה שאני לא יודע להסביר אותה ועם השנים התמתנתי. ככדורסלן חובב הייתי משחק מכל הלב, הייתי טראש טוקר, לא הייתי השחקן הכי טוב אבל לבטח הייתי השחקן הכי מרכזי. הייתי גוער בחברים שלי שהם כמו אחים, צורחת משתולל. ביום הולדת 30 החלטתי לעשות חשבון נפש אישי, חשבתי שזה לא לעניין לצרוח, לקלל ולהתעצבן על על שריקה ושריקה . שיחקנו בספורטק, לא צעקתי על אף אחד, לא טראש-טוק, לא ויכוחים על צעדים, כלום.

בסיום המשחק החבר הכי טוב שלי שאל אותי אם אני בסדר? שאלתי למה הוא מתכוון? והוא אמר לי שהוא חושב שאני חולה או משהו, שלא שיחקתי את המשחק הרגיל היום.

הבנתי שמי שמבין שזה חלק מהמשחק עושה את ההפרדה המלאה ומבין שזאת גישה שהיא – הכל עבור הניצחון. לכן לא היה מעולם שחקן שהזדהתי איתו כמו קובי. מבחינתי הבנתי את הדרייב שלו.

ברור לי שיש ממי שיראה בהתנהלות כזו כבזויה, ילדותית ולא נאותה (בטח אוהדים של דאנקן ) אבל אפשר להכיל את זה כחברים לקבוצה.

באולפיאדת ביגיינג', קובי הבטיח לחבריו לקבוצה שהוא יכנס בעוצמה בגאסול, מה שאכן קרה. האם גאסול חדל לדבר עם קובי? הוא הבין שזה חלק מהמשחק. חלק שכנראה יש מי שמסוגל להכיל.

קובי נחשב לעיתים ושלא בצדק כחבר לקבוצה שלא היה כיף להיות במחיצתו, דה פקטו כמעט כל מי ששיחק איתו העריץ אותו, סיפור על קובי ששמעתי בראיון של טוני גפני (זר שהעביר כמה עונות בישראל) הוא סיפר שהוא היה במחנה אימון של הלייקרס בלאס וואגס. בערב הקבוצה הייתה בקזינו, קובי ראה אותו לא לוקח חלק באקשן ונתן לו 10,000 דולר. זה נראה כמו עוד סיפור אבל זה רק ממחיש כמה קובי היה חבר אולטימטיבי לקבוצה ומנהיג אמיתי.

יכול להיות ששחקנים כמו ג'רמי לין ודוויט הווארד נעלבו מהגישה שלו אבל הם לחלוטין לא באותה סקאלה שלו. קובי המנהיג ניסה לדרבן ולגרום לחברים שלו להיות הטובים ביותר, לסחוף אותם אל הקצה ומי שלא הבין את זה לא היה מספיק מחושל. לא מספיק ממבאי.

קובי היה זועף על עיתונאים ששאלו אותו למה הוא לא שמח אחרי ניצחןו אקראי (לא סיימנו את העבודה!), קובי התראיין בפיגור 3-0 מול דאלאס ואמר שיעשה הכל בכדי לנצח, קובי נטע את הקונספט – הכל עבור הניצחון. תאתגר את עצמך, תאתגר את הירבים שלך, תאתגר את החברים לקבוצה! תהיה ממבה.

קובי היה המנהיג האולטימטיבי, ראש השבט, הצ'יף הוא גילה מנהיגות ושימש דוגמא ומופת על המגרש, בחדר הכושר, במגרש האימונים ובחדר ההלבשה.

קולורדו ספרינגס

בשיא הקריריה שלו בקיץ 2003 כשהוא בן 25 קובי התמודד עם אחת הפרשות הכי חמורות שאפשר להיות מואשם בהם. בזמנו לקחתי את זה מאוד קשה, זה נראה לי בזוי שבן אדם כמהו צריך לאנוס מישהי. אני לא רוצה להתייחס אם קובי אשם, לא אשם. או לפתוח בקמפיין me too. בסופו של דבר הגיעו לפשרה כספית והעניין ירד מסדר היום הציבורי (אני חושב שזה מנע מקובי לקב לפחות עוד MVP, זה היה פוגע בתדמית של הליגה)

מי שחי את אותם זמנים, קובי היה נע בין משחקים לבין טיסות לקולרדו למתן עדות. בדנבר הוא היה מקבל שריקות בוז רמות בכל פעם שנגע בכדור.

אני לא יודע אם אי פעם האישמו אותכם במשהו כל כך חמור, אבל למרות שירד לי לגמריי מקובי באותם שנים, אי אפשר היה שלא להתרשם מהחוסן המנטלי של הבחור.

קובי היה יורד מהמטוס נכנס למשחק כאילו כלום ומספק הצגה אחרי הצגה, אי אפשר שלא לחשוב ממה הבחור עשוי (יש מי שיגיד שהוא עשוי מחרא, בטח אוהדים של לברון)

הארוע העיב על הקריירה שלו אבל איכשהו הוא כמעט ונשכח לחלוטין. האם כשאתה כל כך מצליח אתה יכול להמשיך בשלך?

המורשת

קובי אחד מהשחקנים הכי נערצים בכל הזמנים, דור שלם של שחקני כדרוסל שהעריצו אותו וליבם נשבר כשקובי נהרג בתאונת המסוק.

המוות הטראגי של קובי נתן בוסט רציני לגדולה שלו (דורג 10-12 בכל הזמנים כמיקום ריאלי עבורו) ושודרג לטופ 10 בואך הר ראשמור

במורשת של קובי אין מקום ללוזרים או קוויטרים קובי השאיר אחריו מורשת מטורפת כולל סיפורי האדרה לא ראיילים (גילברט ארינס אמר בפודראסט שלו שקובי הפך את הגוף שלו מפיאט 500 לבוגאטי, הוא התייחס ליכולות האתלטיות של קובי כאל ממוצעות)

בעיני רגע הממבה הגדול ביותר זה קובי עומד על הקו ומשלים 2 מ-2 עם אכילס קרוע

זה לכאורה מאדיר את קובי, שחקן שהגיע לגדולה בזכות האופי שלו ומוסר העבודה אבל בל נמעיט מערך הכשרון שלו.

יש לא מעט שחקנים מוכשרים יותר וטובים יותר מקובי כשחקנים, הם לא הצליחו לממש את היכולת שלהם לכדי הגשמה מקסימלית (הארדן, ווסטברוק, KD, אמביד ועוד) תאהבו את קובי או תשנאו אותו עד לשד העצמות. אי אפשר שלא להסכים שלקובי היה את האופי האולטימטיבי לווינר. קובי לא ברח מאחריות, הוא גם לא ברח מלשמור את השחקן הכי טוב של הקבוצה היריבה ובטח שלא ברח מהזריקה האחרונה, בין אם קלע אותה או בין אם זרק איירבול.

קובי זכה להמון כבוד והערכה כולל 3 פסלים לכבודו, 2 חולצות בגג האולם ואפילו זכיה באוסקר.

גביע ה-MVP של משחק האולסטאר קרוי על שמו, זה מצחיק אותי, קובי כשחקו לא היסס לחסום פעמיים את לברון במשחק האולסטאר זכה לכבוד מפוקק לקבל פרס למשחק שהוא אולי הכי רחוק מהממבה מנטליטי. אם היה בחיים בטח היה מרסק את הגביע על הראש של אדם סילבר ההמום.

קובי ניפק משחק פרידה אדיר, באותו היום באותה השעה גולדן סטייט שיחקה על הזכות לסיים את בעונה במאזן 9-73. הטירוף סביב 2 המשחקים היה בשיא עם מחירים לא ריאליים. ועדיין קובי ניצח את כולם ברמת העניין (והמחיר המופקע) ניפק משחק פנתאוני עם 60 נקודות (באחוז אפקטיבי נמוך) אבל השאיר את הקהל באולם והצופים ברחבי העולם בשוק.

קובי איך הלכת יא קובי, כבר לא עושים שחקנים כמוך למרות שלא מעט מנסים. להיות קובי בריאנט זה להיות הכי טוב, הכי נחוש והכי נחש בכל רגע על המגרש.

אין יותר ראוי לסיים את הפוסט במילותיו של קובי – MAMBA OUT