אני לא אוהב אותו. ואני חולה על הווריורס. הוא בוטה, צבוע, יהיר, אלים, בורח מאחריות כמו צפונבון מעבודות רס"ר. הוא בטוח שסטף רכב עליו בדרך להצלחה. ועל זה יש לומר, גם המשיח יגיע רחוב על חמור. אבל המשימה היא לכתוב על שחקנים ששינו את המשחק, וקשה לי לחשוב על שחקנים שעונים על קטגוריה זו בעשור האחרון יותר מדריימונד ג'מאל גרין ולכן בחרתי בכל זאת לכתוב עליו. ונו טוב, תפסתם אותי, גם נרשמתי מאוחר לפרויקט וסטף קרי כבר נתפס על ידי כותב אחר.

“דריימונד גרין הוא כמו האולר השווצרי של כדורסל. יש לו כלי לכל מצב, ואי אפשר לדעת באיזה הוא ימשוך בפעם הבאה.” — קווין דוראנט

“אם אתה צריך תזכורת שכדורסל הוא לא רק עניין של גוף, אלא גם של מוח, פשוט תסתכלו על דריימונד גרין.” — צ'ארלס בארקלי

“לשחק נגד דריימונד זה כמו להיאבק עם תמנון. הוא נמצא בכל מקום, כל הזמן, ואין אפשרות לברוח מהשפעתו.” — לברון ג’יימס

"בבקשה תפסיקו לשאול אותי מה לא בסדר עם דריי… אני לא יודעת! אולי זה שיבוט שלו זה שעלה לשחק! (אחרי הופעות פושרות בגמר 2022) — מרי בייברס, אמא של דריימונד

דריימונד הצעיר

מגיל צעיר, בסגינאו, מישיגן דריימונד גרין היה אגדה מקומית. הוריו, מרי בארברס-גרין ואביו וולאס דיוויס, היו התומכים הגדולים שלו, אם כי מרי נאלצה להשתמש בשילוב עדין של עידוד ואיומים כדי לשמור על דריימונד הפרוע בכיוון הנכון. הרי ברור לכם שמישהו הוריש לו את הפה שלו.

בסיום התיכון, דריימונד גרין לקח את כשרונו לאוניברסיטת מישיגן סטייט של טום איזו, ל-4 שנים מלאות של כדורסל ותואר אקדמי בתקשורת המונים. הוא לא היה צריך פרקטיקום, מכיוון שבמהרה הפך שם לא רק לשחקן מצוין, אלא גם לקרקס תקשורתי שלם. אבל הפאשן שלו והדרך הייחודית בה שיחק, הובילו את הספרטנים לפיינל פור ב-2009 ודריי זכה בתואר השחקן השנה בביג 10. גרין כבר אז היה מפורסם בנאומיו המוטיבציוניים נוטפי כריזמה, כאילו נלקחו מסרטי פוטבול מהמאה הקודמת. הוא היה בעל יכולת ייחודית לרתום אנשים סביבו בכוח הפה והזרוע ובדוגמא אישית. גרין שיחק בספרטנס ללא כוכב ברור, כאשר קיילין לוקס הכוכב שלצידו רוב השנים, היה בקושי כישרון NBA. השחקן ה-NBA היחיד שאני זוכר ששיחק איתו היה אדריאן פיין ז"ל, אך הנ"ל היה די צעיר כשדריימונד סיים את עונתו האחרונה. דריימונד סיים את אותה עם ממוצעים של 17 נקודות, 10 ריב' ו-4 אסיסטים. שחקן נמוך 6'6 עם מוטת ידיים ארוכה, ראיית משחק משובחת, נייד, רמזים לקליעה, אך גם כזה ששקל להערכתי קרוב ל-240-250 פאונס בעונתו האחרונה.

דרמת יום הדראפט

בקיץ 2012, כשיום הדראפט הגיע, לדריימונד היו ציפיות גבוהות. אך לאף אחד אחר לא היו כאלה. אף אתר דראפטים דאז לא מיקם את דריימונד גרין בסיבוב הראשון. רובם מיקמו אותו בין בחירות 35-50. הצדיק בסדום היחיד איכשהו היה צ'ד פורד, לשעבר מומחה דראפט ב-ESPN וכיום פרוספר באוניברסיטת הוואי. פורד היה ידוע בתפיסה הייחודית שלו וקיווה לבבחירה של דריימונד במקום ה-27 למיאמי היט במוק האחרון שלו, כשפורד הדגיש שאילו היה GM היו בוחר בו אף גבוה יותר.

אתר בליצ'רס ריפורט הצעיר, שניסה בזמנו להשחיז סכינים מול הסיקור של ESPN, כתב מאמר ביקורת על הבחירות של צ'ד פורד וכתב את הדברים הבאים על הבחירה בגרין:

בחירה 27 – מיאמי היט: דריימונד גרין
ציון: F

אלא אם כן פורד יודע שכריס קיימן מוכן לחתום בהיט על המינימום של הוותיק, זו תחזית נוראית.

מיאמי צריכה סנטר. זה לא משנה אם הייתה להם רק בחירת סיבוב שני, הם צריכים לטפל בחסרונות שלהם בצבע.

כל שחקן בעל יכולת – עם יתרון גובה – שיכול לתפוס את הכדור יעשה זאת.

דריימונד גרין, ב-6'6", בקושי פותר את בעיית הגובה. צפו שההיט תפנה למסלול אחר.

אפשרויות פוטנציאליות נוספות שכדאי לקחת בחשבון: פסטוס אזלי, פאב מלו, אנדרו ניקולסון

ההתאמה הטובה ביותר שנותרה: פאב מלו

רק ניתן לדמיין מה שחקן כמו גרין היה עושה עבור ההיטלס של לברון-ווייד-בוש ב-2012

דריימונד נבחר בסופו של דבר על ידי הווריורס בבחירה 35 כאשר מיאמי אכן בחרה בסנטר במקום 27, ארנט מולטרי, שמהר מאוד הגיע לליגה הסינית ושיחק ברחבי אסייה. קשה לכעוס על הליגה של אז, בה גודל ועוצמה עוד נחשבו ככלים הכרחיים לניצחון. הווריורס בוודאי לא דימיונו מהפך כדורסלני כשבחרו בגרין, בקיץ 2012. הם בחרו קודם בפסטוס אזילי, סנטר הגנתי קשוח, בבחירה 30 ואף בדיוק החתימו את אנדרו בוגוט על אחד החוזים הכי חשובים בתולדותיהם. יחד עם דיוויד לי בקו הקדמי, הווריורס חיפשו בגרין ווילד קארד. דריימונד לא תואר באף אתר סקואטינג כפוטנציאל אמיתי כשחקן גבוה. השוואות רבות ראו בו סוג של רון ארטסט או בארקלי. ווינג רב גוני עם שרירים ובטן מלאה, קצת שיגעון ויכולת הגנתית מופלאה. רבים כתבו על משקלו הגבוה ובצורך לרדת במשקל. הקליעה של גרין שהחלה להראות ניצנים נתנה לווריורס תקווה שאולי הם מצאו עומק טוב לווינג עבור עמדה 4. מחליף הגנתי לדיוויד לי שהיווה חור הגנתתי בהרכבים מסויימים.

מבחינתו של גרין, הרגע שבו גולדן סטייט ווריירס בחרו בו במקום ה-35 הכללי היה תערובת של הקלה ונחישות. "פשוט חיכיתי לשם שלי להיקרא, וכשהוא נקרא, ידעתי שאני צריך לגרום לכל קבוצה שעברה עלי להתחרט על ההחלטה שלה," נזכר גרין מאוחר יותר, עם חיוך שהציע שהוא כבר תכנן את הנקמה שלו. עד היום, גרין יודע לדקלם את כל שמות השחקנים שנבחרו לפניו בדראפט ויודע להגיד בדיוק מה קרה איתם מאז.

עונת הרוקי

עונת הרוקי של דריימונד בג"ס הייתה מרעננת. הוא היה בעיקר השחקן מבדר, יחד עם קנט בייזמור, עם חגיגות ייחודיות ומצחיקות מהספסל. אך גם כששיחק היה סוג של כדור באולינג שהותיר אחריו הרס חיובי. גרין מהר מאוד הפך לחביב הקהל. ההוא שמזנק ליציאים או עושה מהלכי האסל. הוא אף שיחק בכמה רגעי קלאץ' במיוחד בפציעות של הווריורס בקו הקדמי. סה"כ שיחק 79 משחקים בעונתו הראשונה וקלע 3 נק' ו-3 ריב' ב-13 דק'. הכימייה שלו עם רכז הקבוצה ג'ארט ג'ק, הייתה נהדרת, במיוחד כשג'ק היה נשאר על המגרש לשחק עם המחליפים.

נשאר מוכן להזדמנות – Born Ready-Stay Ready

לאחר סיום עונתו השנייה של דריימונד, בקיץ 2014, הווריורס הפתיעו ופיטרו את מארק ג'קסון. ג'קסון בשנותיו במפרץ, ביצע מהפך בווריורס והפכם מקבוצת לוטרי לקבוצת פלייאוף קשוחה. יחד עם אנדרו בוגוט כעוגן הגנתי, אנדרה איגוודלה כאולר שווצרי, קליי הצעיר וקרי שהחל סוף סוף לצאת ממכת הפציעות, הצליח ג'קסון בעזרת מהלכים חשובים להוריד את קרי מהובלת הכדור, לבצע תרגילי קלעים כאשר דיוויד לי שהפך לאולסטאר תחתיו, קיבל מרחב לייצר נקודות צבע באופן אפקטיבי. ג'קסון שראה בקרי בזבוז של מוביל כדור, שם את הכדור בידיים של ג'ארד ג'ק המבוגר האחראי. הווריורס הפכה לאיום במערב בשנותיו של ג'קסון. תחשבו על הטיברוולבס של השנתיים האחרונות עם מייק קונלי לצד אדוורדס הצומח שמפתיעים קונדטנדריות וכמעט נוגעים בצמרת.

הפיטורין של ג'קסון גרמו להרמת גבות ולבוז בתקשורת הספורט האמריקאית. הנרטיב היה שהווריורס וג'קסון הם עוד חוליה בשרשרת המאמנים השחורים, שתמיד טובים מספיק בשביל לבנות יסודות לקבוצה מפורקת, אך תמיד מפוטרים כשמגיע הזמן לבצע קפיצה ולאכול מפרי עמלם. ההחתמה של סטיב קר, מאמן לבן ללא שום ניסיון קודם של אימון, הקפיצו אנשי תקשורת חשובים כסטיבן איי סמית' (חברו האישי של ג'קסון) לדברי תוכחה קשים נגד הקבוצה. הווריורס לא נשארו חייבים והדליפו את העובדה שג'קסון פוטר בגלל התנהגות שערורייתית ויצירת תרבות קבוצתית רעילה. קר הגיע לווריורס בקיץ 2014 צנוע, לאחר שדחה ברגע האחרון הצעה מפתה תחת פיל ג'קסון בניקס. קר ידע שהוא חייב להקיף עצמו בעוזרי מאמנים המשובחים ביותר שכסף יכל להשיג (לעומת קודמו שהיה פרנואיד וחשב שכולם באים לחתור תחתיו). אלווין ג'נטרי הובא כאחראי על הצד ההתקפי, לאחר שהוביל את ההתקפות הטובות בליגה בפיניקס ובקליפרס ורון אדמס הובא כמומחה הגנה נהדר שעזר לטום טיבדו בבולס. לוק וולטון צורף לאחר שפיתח שחקנים בג'י ליג והיה אחד החביבים על פיל ג'קסון ביכולת שלו להבין את התקפת המשלוש.

אבל אז, בעונת הבכורה של סטיב קר, הווריורס חטפו מכה קשה בפריסיזן, כאשר דיוויד לי, הפאוור פורוורד האולסטאר שלה נפצע בהמסטרינג במחנה האימונים. לי ניסה לחזור אחרי כמה משחקים בעונה הרגילה ומיד יצא ושוב לא ידעו מתי יחזור. משם קרתה אחת הטעויות הגדולות בהיסטוריה של המשחק. לא פחות. דיוויד לי שהיה סקורר יעיל ומסוכן אך גם עול הגנתי וקצת חור שחור, הוחלף על ידי דריימונד בחמישייה והווריורס פשוט הפסיקו להפסיד. דריימונד שיחק כ"פרי סייפטי" הגנתי ובוגוט, אחד הסנטרים ההגנתיים הכי טובים בכול הזמנים לטעמי, היווה מטרייה אווירית. קליי תומפסון והאריסון בארנס שחזר להרכב לאחר עונת ספסול של מארק ג'קסון סתמו את הכנפיים עם אורך, גודל ומהירות רגליים והחביאו את סטף הקטן מול הרכזים העוצמתיים. איגי ושון ליוינגסטון נתנו פאנץ' אדיר מהספסל כאשר מוריס ("מו באקטס") ספייטס נתן עוד גבוה שמרווח את המגרש. ופתאום הווריורס נראו כמו קבוצה בלתי מנוצחת. ובהפרשים עצומים.

סטף נתן קפיצה כשחקן מטרה והפך מועמד ל-MVP. בכל רגע נתון היו לווריורדס מובילי כדור וקלעים על המגרש. דריימונד נתן עונת קליעה מרשימה ואפשר להכול לקרות בשני צדי המגרש. הווריורס פתחו את עונת 2014/2015 במאזן 21-2 והמשיכו במסע הניצחונות.

ואז עלתה הדילמה. לאחר 49 משחקים דיוויד לי סוף סוף אושר לשחק. סטיב קר וצוות האימון, בהחלטה שגם בדיעבד נראית קשה, נאלץ לקחת אותו לשיחה, בדיוק כפי שעשו עם אנדרה איגוודלה בקיץ הקודם, ושכנעו אותו שעדיף לו לעלות מהספסל. הווריורס מאותו רגע העלו 2 אולסטארים לשעבר מהספסל. הווריורס יכלו להתחיל כמעט כל מהלך בהכנסת כדור לבוגוט או גרין, שניהם מוסרי-על ולבצע את מה שקר למד מהתקפת הפרינסטון ומזמנו תחת גרג פופוביץ' תנועה ללא כדור. בנוסף קר, גנב גם לפיל ג'קסון אלמנטים מהתקפת המשולש עם בוגוט או דריי בהיי פוסט, רק שההנד-אופים לא קרו באזור קו העונשין כמו עם מייקל, אלא על קשת השלוש עם סטף וקליי. הוא גם גנב ממארק ג'קסון קודמו אלמטים של חסימות לקלעים כגון תרגיל ה"מעליות" המפורסם בו עובר קרי בין שני חוסמים שסוגרים אחריו את "הדלת" ותוקעים את המגן שלו. למרות המאזן המטורף של 67-15 בסיום העונה הרגילה, הווריורס עדיין לא הגיעו פייבוריטים ברורים לפלייאוף 2015.

בצד השני של ארה"ב נבנתה קבוצה חד פעמית בה לברון ג'יימס חבר לאולסטאר הצעיר קיירי ולקווין לאב שהיה סוג של סופרסטאר במיניסוטה ויצרו שלישייה מפחידה בקליבלנד. בהמשך השנה, לאחר פתיחה חלשה, הקאבס התחזקו בשחקן השישי הטוב בליגה דאז, ג'יי אר סמית, באימן שאמפרט שנחשב אחד משחקני ה-3D הטובים וסנטר עוצמתי הגנתי בשם מוזגוב. לא מעט פרשנים ראו בדומיננטיות החדשה של הווריורס מפגע טיימינג לסיפור הנפלא שרצו לספר על לברון. הילד מאקרון, הילד של כולנו, שהפך לשנוא במיאמי, אך חזר הביתה כדי להביא למדינת הולדתו אליפות ראשונה. זו הייתה אמורה להיות התקופה שלו. האליפויות במיאמי חסו בצילן של ה"סופר טים" השנוא שנוצר שם, השחצנות של השלישייה, הריבים עם ריילי ועם ספולסטרה, והכניעה הקשה בגמר 2014 לכדורסל האיכותי יותר של הספרס. למרות הפתיחה הבינונית של הקאבס עם דיויד בלאט המאמן, מרגע הטרייד הקאבס הפכה לקבוצה מאיימת וחזקה.

אך ללא קשר לקאבס, במהלך הפלייאוף הווריורס, למרות הצלחתם לא הצליחו לתפוס את מקומם הלגיטימי כמועמדים ללכת עד הסוף. מצפייה בהרבה מדיה מהתקופה הזו, הם הוטלו בספק כמעט בכול סדרה. וותיקים כצ'ארלס ברקלי טענו שאין היסטורית קבוצת ג'אמפרים שזכתה באליפות. גם כאשר ניצחו, טענו שהם פשוט ברי מזל מכיוון שלא חוו פציעה משמעותית לעומת היריבות שלהן שחוו כאלה. הם ניצחו את הפליקנס 4-0 עם 4 משחקים צמודים בסיבוב הראשון, כולל סל שיוויון מטורף של סטף קרי. בסיבוב השני, לאחר פיגור 2-1 מול הגריזליס, עלו הטענות על היותם רכים. אך הם חזרו וניצחו את הגריזליס הקשוחים לאחר שטוני אלן נפצע ומייק קונלי היה צריך לשחק עם מסכה. ובגמר המערב ניצחו את הרוקטס באחד העונות הביזאריות עם דוויט הוורד וג'יימס הארדן שהגיעו לגמר המערב כמעט בטעות לאחר שג'וש גרין וקורי ברואר סירבו למות וניצחו את הקליפרס הטובים יותר. פרשנים רטנו על כך שהווריורס הצליחו להתחמק הן מהקליפרס, הן מהת'נדר והן מהספרס האלופה שהודחה על ידי הקליפרס. גם בסדרה מול הקאבס עלו שוב הטענות על כך שהווריורס נהנו מקורטוב של מזל כאשר קווין לאב עדיין היה פצוע בכתפו וקיירי נפצע בניצחון הווריורס בהערכה במשחק מספר 1. מה שהליגה פספסה בין שעררויית ה-MVP של הגמר, לבין הדיון התפל על פציעות היריבות, היה המהפך הכדורסלני שקרה מתחת לאף שלה.

הולדת הדת' ליינאפ – חמישיית המוות המקורית.

לאחר שנקלעו לפיגור 2–1 בסדרת הגמר של 2015, כשהקאבס הפצועה הפכה את הסדרה לקרב בושידו, סטיב קר, בעצת אחד מעוזריו ניק אורן שמו, הכניס את אנדרה איגודלה להרכב הפותח במקומו של בוגוט, שנבחר לחמישיית ההגנה של הליגה. דריימונד גרין עבר מעמדת הפאוור פורוורד לעמדת הסנטר, בעוד שאיגודלה והאריסון בארנס, סגרו את עמדות 3-4. ההתאמה הזו ויתרה על גודל וחוזק לטובת ידיים ארוכות וזריזות, מהירות, פליימיקיינג, קליעה ותנועה. אורן היה איש וידאו עם זיכרון לפרטים. הוא הסתכל על סטטיסטיקות מתקדמות וגם צפה בווידאו של גמר ה-NBA 2014, כשהסדרה מול ג'יימס וההיט התהפכה, לאחר שמאמן סן אנטוניו ספרס, גרג פופוביץ', הגביר את הקצב על ידי מעבר למשחק סביב בוריס דיאו כסנטר ושימש גם כפליימייקר רב גוני שיכול להתחלף בהגנה וככזה שיכול לנהל משחק מהצבע, כאשר הקלעים עפים לכל עבר.

ב-2015, לברון, לאחר פציעת כוכבי המשנה שלו, נותר מוקף קלעים ושחקני האסל גדולים בצבע כמו מוזגוב וטריסטן תומפסון. הוא האט מול הווריורס את המשחק וגרם למצעד אל הקו או ריבאונד התקפה, כאשר הווריורס שאפו לצאת במהירות למשחק המעבר שלהם. חשוב לציין שלסגל המקוצר של הקאבס גם הייתה השפעה על המשך הסדרה. הם עלו ל-2-1 מפתיע, אך מת'יו דלבדובה כמעט איבד את ההכרה אחרי 3 משחקים צמודים לגופייה של סטף, ולברון לקח על גבו עול כל כך גדול, עד שהשתלם לו להוריד את הראש ולשחק התקפות איטיות של כמעט 24 שניות.

אורן הראה לקר שכהווריורס העלו מנגד חמישה של איגי, קרי, תומפסון, בארנס וגרין במשך 102 דקות במהלך העונה הסדירה ו-62 דקות ב-18 המשחקים הראשונים של הפלייאוף, הנתונים הראו שלמרות המחסור בגובה, הווריורס לא שלמו מחיר גדול בריבאונד.

בגלל היכולת של דריימונד גם להחליף על כל גארד וגם להחזיק סנטרים בפוסט הם יכלו לשחק עם 2 ווינגים בעמדות 3-4, מה שלא אפשר לקאבס להזניח אף פינה במגרש בציפוף הצבע. קר השתכנע בהחלטה חשובה מאין כמותה, והווריורס ניצחו 103–82 את משחק 4. לברון איבד את יכולתו לתקוף מיס מאצ'ים, ג'יי אר סמית נחנק ולא פגע בכלום ואכן הווריורס ספגו משחק היסטורי של מוזגוב הענק עם 28 נק' ו-13 ריב' ו-12 ריב' בהתקפה של מוזגוב ו-טריסטן תומפסון יחדיו. אבל המכה הזו הייתה כדור שלג בסופת אוולנץ'. הווריורס פתרו את הקאבס וזה כבר לא היה כוחות. בנוסף סטף התעורר לחיים חזר לעצמו ונתן בקלות הופעה ששווה FMVP (זה לדיון אחר), איגי המשיך להתיש את לברון ולקלוע שלשות פנויות והווריורס סגרו את הסדרה באופן די קליל ומשכנע 4-2.

בואו נרוץ קדימה בסיפור מכיוון שלחלקכם כבר פגה השפעת הריטלין. נותן לכם פלאשים: בעונת 2016 עם הפתיחה של 24-0 של לוק וולטון ושבירת מחסום הניצחונות לעונה עם 73, דריימונד נותן את עונת הקליעה הטובה בקריירה מאז ועד היום סביב 40% מחוץ לקשת והפך לשחקן ההגנתי המגוון ביותר בליגה. בהתקפה באופן מופגן לקח את מושכות הפליימייקינג והפך תחת וולטון לפליימייקר העיקרי של הקבוצה ויקירם של חובבי הסטטיסטיקות המתקדמות. כשקר חזר מפציעת הגב שלו, הוא המשיך מהיכן שעצר כאשר סטף קרי נתן את אחד מעונות ההתקפה הטובות בהיסטוריה של הליגה.

אבל ברשותכם, אחסוך את החוויה הטראומטית (תלוי למי) בסיור בנבכי פלייאוף 2016, החזרה המופלא של הווריורס מהקבר לניצחון 4-3 על הת'נדר המפחידים, כמו גם את הסיפור על ההרחקה של דריימונד והפספוס שלו את משחק מספר 5 הקריטי (אחזור לזה בדיון אחר בהמשך), זה ששינה את המומנטום של הסדרה לאחר שגם הוא וגם בוגוט שנפצע קשה במשחק 4 לא שיחקו. לא ארחיב אפילו על המשחק המטורף ששיחק במשחק 7 של הגמר ההוא כשקלע 35 נקודות עם מופע שלשות, כאשר קרי וקליי לא מצליחים לפגוע בכלום, והיו מוטשים פיזית ונפשית. לא כי זה לא מעניין. פשוט נכתב מספיק והמשימה הייתה לכתוב על שחקנים ששינו את פני הכדורסל וזהו דיון חשוב שיוצא את גבולות דברי הימים של השושלת מהמפרץ. מכיוון שאין ספק שבשנים המקבילות לווריורס חלו שינויים מרחיקי לכת בדרך בה נבנו קבוצות. לדריימונד גרין וסט היכולות שלו יש משקל כבד כאן, אך נשאלת השאלה המקדימה:

האם סמול בול אכן יצר אפקט לטווח ארוך בכדורסל ה-NBA?

ב-5 שנים בהם הווריורס היו בטופ, קמה במקביל מושבה אינטרגלאקטית של analytics nerds, שהתאהבה בווריורס וחשבה ששאר הליגה חייבת להתעדכן ולחקות אותה או להישאר מאחור. Light years ahead, הוא הציטוט המפורסם של ג'ו לייקוב הבעלים של הפרנצ'ייז. סקואטים חיפשו שחקנים שיוכלו לשחק סמול בול כאילו חיפשו פטריות כמהין באדמה. החיפוש אחר הגבוה החדש, שהוא לא באמת גבוה, החל להכניס את הליגה לסחרור. פתאום אף אחד לא רצה לגעת בשחקני 7 פיט עם מקל. מומחי דראפט רבים, פנטזו על אב הטיפוס של ה-8'6 – 9'6 שיכול לשחק כסנטר, בעל ידיים ארוכות, כזה שגם יכול להתחלף ולהחזיק כמה שיותר עמדות בהגנת חילופים וגם להגן על הטבעת בעת הצורך. מהפכת הקליעה לשלוש שקרתה במקביל, כמעט הכריחה קבוצות להחזיק אופציות בקו הקדמי המסוגלים לשמור אחד על אחד על גארד בבידוד. מעט קבוצות החזיקו שחקנים ללא קליעה בין עמדות 1-4 הסנטר האיטי והכבד הסותם את הטבעת החל להעלם מהנוף.

נכון שזו לא הייתה מהפכה מושלמת. למרות שבדראפט 2017 סטרים כמעט הפכו לפרסונה נונ-גרטה כאשר מפלצות כבאם אדביו וג'ארט אלן, נבחרו מאוד נמוך יחסית לתוצרת והפוטנציאל שלהם, דראפט 2018 דווקא ניסה להחזיר את הסנטר למרכז העניינים עם אייטון, ג'ג'ג ואפילו מו במבה. אבל בהחלט ראינו השפעה רחבה על לא מעט קבוצות בליגה שניסו לחשוב על המצ' אפ מול חמישיות המוות של הווריורס. הגדילו להבין זאת, הרוקטס.

לשם הדיוק ההיסטורי, מי שהביא את המפכת השלשות לליגה זה לאו דווקא סטף קרי והווריורס. נכון שהם זרקו המון מחוץ לקשת עם האחים ספלאש ויצרו תרבות סביב ההפגזות, אך בשנים הראשונות היו אלו הרוקטס שהחלו לבצע ניסויים ב-די-ליג דאז עם הגראנד וויפרס ב-2012 כאשר הפגיזו 40 פעם למשחק מחוץ לקשת, נתון שנראה דמיוני אז. הקבוצה הבוגרת מיוסטון בעקבות הצלחת הניסוי, עם ג'יימס הארדן הצעיר שהגיע מ-OKC, החלה לשחק כדרוסל רק בשני אזורים (שלשה, לייאפ או מצעד לקו העונשין). ההוקס גם בנו קבוצה עם רביעיית קלעים מבחוץ (טיג, קרובר, ג'ו ג'ונסון, הורפורד) מה שהווריורס הכניסו לעניין הסמול בול זה הוורסטליות של עמדה 5 והיכולת של גארדים לא להיות טרודים בהובלת הכדור כל הזמן, כמו גם ניצול שחקנים שיכולים לשחק בכמה עמדות כדי לא לאפשר ליריבה להבין מי מתחיל ומי מסיים התקפה. זה אפשר לעבור מתרגילים של X ו-O לעקרונות התקפיים שמשתנים על פי תגובת ההגנה (read and react).

הרי לא בכדי, ב-2012, דריימונד נבחר בבחירה 35. הקללה הרווחת דאז בחוגי הדראפט הייתה המילה tweener (בתרגום חופשי: בין לבין). שחקן שלא יושב טוב באף עמדה. ההוא שלא מספיק חזק וגבוה לשמור על שחקני פנים אך לא מספיק זריז ומקפיצי להישאר עם הווינגים. למילים, רבותי יש משמעות (שיט, נשמעתי לעצמי זקן לרגע). מ-Tweener השלילית כיום קוראים לזה hybrid ("גם וגם" במקום "בין לבין"). מדוע זה קרה? מדוע באמת התאפשר לגבוהים נמוכים שלא יושבים על עמדה ברורה ובעלי יכולת מסירה לפרוח? כי פעם הגנות היו בנויות לגובה. הפרשנות האישית שלי היא השינויים שחלו בעקרונות הגנה.

הגנה – מות ה-ICE של טום ת'יבדו והקשיים של הסנטרים העציים בדרופ-דאון

טום טיבדו הביא לסלטיקס האלופה של 2008 ולאחר מכן לבולס הקונטנדרית בשנות רוז הראשונות, קונספט הגנתי מעניין. גארדים ווינגים אתלטים השתלטו על הליגה. ב-NBA בה אסור לגבוה לחנות בצבע, ברגע שקו ההגנה נפרץ במרכז הקשת, זה אפשר לסופרמנים החדשים והאתלטים לקלוע בלי הכרה, לסחוט פאוולים או להוציא את הכדור לשלשות פנויות. טיבדו הגיע למסקנה שלא ניתן למנוע מכוכב התקפי את הסל ממרכז הקשת, אבל אפשר להוביל אותו הצידה, לתעל אותו ולחנוק אותו באזור בו כבר אין זויות מסירה טובים. גם אם הכוכב הצליח למסור החוצה לאזור הקרוב והצפוף, לרוב לא היו מספיק שחקנים שידעו להעניש ולהזיז את הכדור למקום הנכון. מערכת של כיסוי הגנתי גרמה לקבוצות להגיע לסוף שעון עם זריקה רעה. הראשונים ששברו מעט את טיבדו היו המיאמי היט של 2011, בעונתם הראשונה של לברון ווייד. הבולס, בגמר המזרחי של 2011, בראשות רוז, דאנג וסוללת הגבוהים הצעירים הביסו את ההיט במשחק מספר 1, בשחיטה לא כשרה.

ספולסטרה העלה רעיון למשחק מספר 2. הוא שם את לברון ג'יימס לשמור על דרק רוז, החביא את מייק ביבי ונתן לבוש הנייד להתמודד עם גבוהי הבולס המאסיביים כשאחד מגבוהי ההיט נשארו באזור הצבע. זה חיסל את ההתקפה הבינונית של הבולס. אך בהתקפה, הוא הורה לבצע חיתוכים מהירים לתוך המרכז. וככה פתאום ה-ICE של טיבדו החל לקרוס. כל עזרה של שומר בולס כששחקן ההיט הובל לפינה, לווה בחיתוך אגרסיבי של גבוה או גארד של ההיט לסל. גבוהי ההיט אכלו חינם למרות שכוכבי ההיט לברון ווייד עדיין התקשו עם הפיזיות (זו הייתה סדרה מלאת דם). חיתוכים מהירים ולא צפויים הרגו את היכולת של גבוהי הליגה דאז כמו עומר אסיק או קרלוס בוזר הכבד לשמור על הטבעת מבלי להיכנס לדיס-אוריינטציה ולעשות פאולים. ICE לא לגמרי מת, אך הוא מתאים בעיקר נגד קבוצות בעלי חודרים טובים שהם לא מוסרי על או קבוצות שפחות יודעות לתזמן חיתוכים או תנועה ללא כדור.

לאחר ההפסד המביך דאז למאבס, ההיט הגיעה לסדרה מול הת'נדר ב-2012 בראש אחר. הם לא ניסו להילחם מול הת'נדר עם גבוהים קלאסיים אלא בוש החל לשחק בעמדה 5 ולהעניש את גבוהי הת'נדר העיציים. כאשר לברון עבר לשחק בעמדה 4. ההיט יכלו להרשות לעצמם לבצע הגנת חילופים חונקת ולבצע טראפים בפינות, כאשר הת'נדר מעולם לא נחשדו ביכולות מסירה ותחכום התקפי. הת'נדר היו כה כישרוניים שעדיין המשחקים היו צמודים, אך OKC לא התקרבה לדינאמיות ולשטף המשחק שקדמו לסדרה. על הסדרות של ההיט מול הספרס כבר דיברנו והנה הגענו שוב לווריורס.

חשוב לציין שלא כל הגבוהים הקלאסיים הפכו ללא שמישים בהגנה. היכולת של שחקן גבוה ורחב לשלוט על הריבאונד לא נעלמה. גם הכאב והשחיקה הגופנית של שחקן ציר נמוך אל מול גדולים ממנו לילה-לילה, היא אחת הסיבות שלמרות רצון מאמנים רבים, חלק מהפאוור פורוורדים שרצו להעביר לעמדה 5 לא הסכימו לכך באופן קבוע (ראו אנטוני דיוויס הצעיר והרזה עם דווייט או למרקוס אלדרידג'). גם הווריורס מעולם לא העלו את דריימונד באופן קבוע כסנטר. בכול הריצה שלהם כשושלת, תמיד היה שחקן ציר כזה או אחר שיכל לספוג את עוצמות בצבע למשך 30 דקות בלילה מבלי לשחוק את דריימונד.

אך דריימונד בעמדה 5, גם אם מעולם לא היה פיתרון הקבע של הווריורס, הפך לסוג של משוואה שלוקח זמן לפתור ולפני שאתה מבין מה קורה אתה במינוס גדול. הווריורס דאגו לייצר ליידו ואקום של שטח, כאשר דריימונד השתמש במרחבים שיצרו קרי ותופסון בתנועה שלהם כדי לזהות פרצות או להוביל התקפות עומדות של 4 על 3. לוקסוס שקבוצות נהנות ממנו רק בהתקפות מעבר. בהגנה הווריורס הפכו פיק&רול קלאסי לקשה לביצוע כי כמעט לא משנה החילוף, היריבה קיבלה ווינג ארוך,חזק, ומהיר רגלים. לרוב הווריורס חטפו בצבע וביצעו פאולים, אך ליריבות היה מאוד קשה להגיע לשם.

את הגרסה הבאמת מפחידה של 5 שחקנים וורסטילים מתחלפים, קיבלנו בסיום עונת 2016, במגרש החנייה של האורקל, כאשר דריימונד גרין התקשר לחברו העתידי מנבחרת ארה"ב קווין דוראנט

שיחת הטלפון ששינתה את הליגה.

תוכן שיחת הטלפון ההיא נשארה מעורפלת למרות הדיווחים הרבים, אך בתמציתה גרין הסביר ל-KD שהווריורס לא במצב טוב ושהם צריכים אחד את השני, כאשר שניהם במבוי סתום. הגרסה\פרשנות הזו, יושבת טוב יותר על הנרטיב של קלאץ' ספורט של לברון (הגרסה שגם דריימונד מדברר), היא שהווריורס הבינו שהקאבס פתרו את ה"חידה" שלהם. כאשר מנגד KD תמיד ייפול לקורבן לשיטות שלא יודעות להשתמש בו ופשוט שמות את המשקל ההתקפי לייצר סל מכלום על כתפיו. המציאות הזו מגוכחת. בפועל, הת'נדר היו מרחק פסיעה מלנצח את הווריורס והיו בעלי מצ'-אפ מצויין מול הקאבס.

הווריורס לעומתם, סיימו את פלייאוף 2016 מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אנדרו בוגוט שריכז את הגנת הצבע רוב המשחק, נפצע פציעה קשה כמעט מסיימת קריירה, ממנה כבר לא באמת חזר. פסטוס אזילי, עוד סנטר הגנתי מצויין שעלה מספסל הווריורס, עמד לקבל כסף אמיתי מקבוצת NBA (חתם בפורטלנד ונפצע שם קשה), והריסון בארנס שנתן עונה מצויינת והתרסק מנטלית בסדרת הגמר, מיצה את עניין האליפות ובאמת האמין שהוא יכול להיות אחד מכוכבי קבוצה אחרת ולא כינור רביעי. לא היה הגיון להחתמתו של בארנס לחוזה עצום אחרי ההופעה הגרועה בגמר, כאשר סטף עוד ישב על חוזה ה-11 מיליון לשנה שלו. לא היה הגיוני לווריורס שבכל מקרה הייתה צריכה לדוג ווינג איכותי יוצר בקונפרנץ המערבי שהיה מלא בהם כאשר נתקעו בהגנה החונקת של הקאבס ללא יוצר נקודות על הכדור למעט סטף.

הווריורס שהבינו בדיעבד את הקשר שנוצר בין דריימונד ו-KD, שלחו משלחת לעיירת הנופש בהאמטונס שכללה את השחקנים החשובים שלה: סטף, קליי, דריימונד ואיגי כדי לסגור את העסקה. הקפיצה בתקרת השכר יחד עם החוזה הנמוך של קרי ושל השאר, אפשרה לייצר חתימה של שחקן שקבוצה בקליבר של הווריירס לא חלמה עליו. זהו עניין היסטורי חד פעמי שספק אם אי פעם נראה שוב. זה מצריך מגה כוכב בשיא הקריירה עם חוזה מצחיק כמו שהיה לקרי (לרוב זה מתאפשר רק כשכוכב הוא על חוזה רוקי ולא בשיאו עדיין), כוכבים אחרים שעוד לא קיבלו את המקס, וכוכב בסדר גודל של דוראנט המתפנה ושיכול להגיע בדיוק על העמדה שהקבוצה זקוקה לו מבלי לאבד המון כישרון. אחד למיליון.

לאחר החתימה, דריימונד חיזק מאוד את הקשר עם KD. במחנה האימונים של אולימפיאדת ריאו בקיץ 2016, הקשר שלהם בלט עד כדי שהרבה מאוהדי הקבוצות שנפגעו מחתימת KD תהו, אם זה לא היה בתכנון הרבה לפני גמר 2016 והם הסתירו את הקשר החם ביניהם. הגעתו של KD לווריורס יצרה את אחת ממכונות ההרס הכי מפחידות בתולדות הליגה. הווריורס עד היום לא קיבלו סנטר ברמה של בוגוט מבחינת הגנת צבע ויכולת מסירה. אך לא היה בכך צורך. הם החתימו חוטבי עצים כמו זאזא שיודעים להזיז כדור ולעשות חסימה לגארד על גבול הזעזוע מוח, אך הווריורס בעיקר שיחקו עם האוכל בפתיחת המשחק עד שהגיע הרגע בו קר שלח את ה"האמפטון 5" לפארקט. סטף וקליי ליד איגי יחד עם KD ודריימונד. KD הביא נדבך שלא היה לפניו בשורות הווריורס. אורך אמיתי ללא תשלום מס במהירות או בניידות. KD הוא בעל standing reach, קרי אורך הגעה, של קרוב ל-4'9 עניין שלא נופל מאף סנטר ב-NBA. הוא גם עילוי אחד-על-אחד, עניין שהיה חסר לווריורס מאוד מול ההגנה החונקת של טיי לו בגמר 2016. דריימונד הביא את המסה והוורסטיליות ו-KD למד להפוך למגן טבעת נייד המגיע מהוויק סייד. באופן שמעוד דומה לאוון מובלי בקאבס כיום ליד ג'ארט אלן.

בהתקפה, באמת שלא היו פתרונות. רק להתפלל ליום רע. אם סטף או קליי לא גמרו אותך, KD סגר את הסיפור. דריימונד לצערו, לא הצליח יותר לשחזר את יכולת הקליעה שלו מעונת 2016 שהייתה יוצאת דופן, אך כאשר נשאר חופשי הרשה לעצמו לתקוף את הטבעת ולתת ליריבה לבחור איזה מבין קלעי-על ההיסטורים האלה ההגנה משחררת. יחד עם איגי שנתן טיפול אול אורנד מדהים בשני צדי המגרש, היה קשה מאוד להכות את הווריורס. הם אמנם לא שחזרו את ה-67 או 73 הניצחונות שהיו קודם, אך חייבים להיות כנים. בשלב ההוא, בעונה הרגילה הם בעיקר שיחקו עם האוכל ושמרו כוחות. הרוקטס אמנם נתנו להם קרב בכמה סדרות. אך איכשהו הניצחון של הווריורס לא באמת הוטל בספק (בבקשה תחסכו ממני את דיון ה-1-27 או הפציעה של כריס פול. הווריורס פשוט שיחקו לרמת היריבה). בנוסף, חשוב לציין שב-2018, דריימונד ואיגי חוו ירידה חדה ביכולת הקליעה מבחוץ באופן כמעט לא מוסבר, שהחל לפגוע באפקטיביות של החמישייה הקטלנית שלהם. אבל מרחב הטעות של הווריורס באותם שנים היה כה גדול, עד כי הקאבס שדרסו את המזרח, עדיין נראו חסרי סיכוי, למרות עונות שיא נהדרות של לברון וקרבות ראויים להערכה. הווריורס נראו בלתי מנוצחים וכולם שנאו אותם.

דריימונד בונה דריימונד הורס

בתחילת עונת 2018/2019, שנתו האחרונה של KD בווריורס, לאחר ריצת אליפות סופר דומיננטית של KD, החלו בקיעים בהרמוניה. אי שם במשלק סתמי בנובמבר, הווריורס שיחקו נגד הקליפרס של דוק ריברס. הקליפרס נתנו משחק מעולה והווריורס הצליחו להישאר קרוב ומכאן ניתן לדריימונד לספר את הסיפור:

"דריימונד: "אנחנו במינוס 2, הורדתי את הריבאונד אחרי פוזשן טוב בהגנה והתחלתי להוביל את הכדור במעלה המגרש. דוראנט מוחא לי כפיים בקריאה לכדור ואני ממריא קדימה. אני טס במעלה המגרש. בראש שלי, KD עומד להיכנס לכיוון מרכז הקשת, ואני עומד להחזיר לו את זה בחזרה. הוא עומד לעלות ל-3, אנחנו הולכים הביתה מנצחים, יש לנו משחק מחר. כשאני פונה לחצות את קו מחצית המגרש, KD הפסיק לחלוטין להגיע. אז אני מסתבך ומכדרר את הכדור מהרגל שלי ומחפש אותו. ה-שיט שלי השתבש לגמרי (איבד את הצפון לשונאי סלאנג)."

לדוראנט יש גרסה אחרת: "בראש שלי, ככה הרצתי את זה. קיבלנו את העצירה, אני חוטף את הריבאונד, ברגע שאני חוצה חצי מגרש אני יורה אותו. במקום זה הוא לקח את הכדור ממני ורץ. זה היה הניתוק. זה היה זה. רציתי את הרגע, דריימונד ראה את זה בצורה אחרת. זה היה ההתנגשות".

KD היה רגיל לקבל את הכדור ליד במצבים כאלה פחות או יותר מתחילת עונתו הראשונה בתיכונים ועד לאותו הרגע לאחר שזכה בשני אליפויות. אך מה ששניהם לא הזכירו בפודקאסט המשותף שעשו, היה שעל פי דיווחים, קיץ שלם נבנה כעס, בעיקר של דריימונד על השפה הקריפטית בה דוראנט דיבר על הקבוצה שנתנה לו טבעות, איך הוא לא הביע רצון ברור לסיים בה את הקריירה או אפילו להמשיך לחוזה הבא. דריימונד רצה להוכיח שהעניינים עוד רצים דרכו, דוראנט לא הבין למה ברגע קריטי במשחק הוא לא מקבל כדור כשהוא חופשי.

ואז סטיב קר לוקח פסק זמן והשניים מתכטשים ויורים עלבונות בלייב TV. הריב עם דריימונד לא היה על כדורסל אלא על אגו בעיקר של דריימונד. דריימונד פישל במשחק, ביצע מהלך גרוע ולא יכל להוציא מבדל שפתיו שתי מילים פשוטות: "my bad". הוא היה חייב לייצר מזה סיטואציה כאילו KD מחפש את הבכורה וותיקי הווריורס לא באמת היו צריכים את זה. זה היה תחילת הסוף. ההנהלה הצליחה לקבור את העניין על פי הצדדים ולא לתת לזה לצוץ יותר, החלטה ש-KD ודריימונד כועסים עליה עד היום. הם רצו ללבן את העניין ולפתוח את זה בקבוצה. הווריורס לעומתם רצו את הריקוד האחרון ועונה הרמונית.

יכול להיות שאילו הווריורס היו זוכים באליפות השלישית ברצף ולא היו חווים את הפציעות של KD ואז את זו של קליי הכול היה נראה אחרת. אולי הסאגה הייתה נגמרת בשלום. יכול להיות שאם סטף קרי היה אז מנהיג יותר קולני ודומיננטי, הוא היה מצליח ליישר את הסיפור. אך KD עזב ודריימונד חזר וקיבל את שלישיית הווריורס שרצה. אך דריימונד מסוף עונת 19 ועד לריצת האליפות של 22 נראה כמו הצל של עצמו במובנים מסויימים. נכון שעדיין נראה מצויין לפרקים. אך היו לו הזדמניות רבות להראות מה הוא שווה ככוכב שבשנות האליפות חלק דירגוהו בטופ 15 של הליגה. במיוחד ב-2020 בעונת הפציעה של קרי כאשר קליי עדיין היה מושבת. דריימונד קיבל חבורה של צעירים ושחקנים מזדמנים ויכול היה בעונה הזו להדגים את היכולות שלו כאלפא, גם ללא האחים לספלאש וללא איגי המזדקן והפצוע. במקום זה, שקע ונתן כמה עונות סבירות עד בינוניות במיוחד בהתקפה. אליפות 2022, בראייה היסטורית צריכה הרבה יותר להירשם על סטף שהוביל את הווריורס למסע פלייאוף יוצא דופן, שנגמר במופע שלו בגמר מול הסלטיקס, מאשר מופע ההוכחה לשלישיה ללא KD (גם קליי לא באמת חזר לעצמו).

דריימונד נתן רגעים יפים. בדיוק כמו ג'ורדן פול או קליי. אך הרוב ראו כיצד אנדרו וויגינס, קיוון לוני ואוטו פורטר חשובים לא פחות. כולל הספסול של דריימונד על ידי סטיב קר במשחק 3. לסטף הייתה אליפות שקודם כל הייתה רשומה עליו ועל סכמות הגנתיות נהדרות של קר.

אך בנוסף מאז קרה משהו גם בכדורסל. כבר בענות 2020 הליגה הבינה שבנייה סביב סמול בול כפי שהייתה בווריורס או אפילו בהיט דאז עם ג'ימי ובאם, לא מתאימה לרוב הקבוצות. הנאגטס, ג'ז, לייקרס ואפילו הקליפרס, דווקא התעקשו לבנות גם לגובה. האליפות של טורנטו, למרות ההרכב החסר ביותר של הווריורס הבליט כמה חשוב שיהיה גובה ומסה מאידח, אך גם קליעה ומסירה בקו הקדמי.

הלייקרס למרות הגובה והעוצמה של לברון ו-AD זכו באליפות עם דוויט הארוורד כסנטר. יאניס זכה ב-2021 עם ברוק לופז מול הסאנס ודיאנדרה אייטון כאשר שתי הקבוצות משחקות כיסוי דרופ עם גבוהים, ב-2023 הנאגטס שיחקו עם יוקיץ וארון גורדון. אפילו הסלטיקס שעשו דרך ארוכה ללא פורזינגס, היו צריכים את הגודל שלו כדי לייצר הרתעה מול המאבס שהגיעו עם גבוהים חזקים. הווריורס נאלצו לשחק עם קוון לוני כסנטר שלא סיפק קליעה, אך דריימונד בעונות קלייה גרועות מחוץ לקשת יצר לווריורס בעיות של ריווח שקר ניסה לפתור עם PFים גבוהים שהובאו בשנים האחרונות (בייליצה, פורטר, סאריץ').

אבל אני כן רואה את סימני המהפכה בשני אזורים. הראשון הוא שכיום זה ברור מעליו ששחקן בעמדה 4, חייב להיות מוסר ושחקן שמטפל בכדור. אפילו אם הוא לא קלעי יוצא דופן. כמעט כל הליגה עברה להשתמש בשחקנים בעמדה 4 שיכלו בעבר לשחק בעמדה גם בעמדה 3 כשלרוב אחד מהקו הקדמי חייב להיות בעל קליעה מבחוץ. נכון ששחקן כמו אוון מובלי, יאניס או לאורי מרקנן קצת דוחקים את האמירה שלי ובהחלט קשה להתעלם ממינסוטה שהגיעה עם תאומי מגדל. אך הסנטימט דומה. מספרי 4 המשחקים מבחוץ פנימה. העניין השני הוא נושא החיתוכים. הווריורס נותרו דומיננטים בתחום, אך תרגילים שלמים נוצרו כדי לייצר דילמה הגנתית ובנויים על תגובת ההגנה. מעט מאוד משחקים תרגיל מוגדר במלואו.

מצד שני קשה להתעלם מכך שהרעיון לשים סנטר הסמול בול בעמדה 5 כמו דריימונד אחד-לאחד מת. כי רוב השחקנים האלו לא החזיקו פרומיל מראיית המשחק שלו, לא היו בעלי ניידות אמיתית של ווינג או לחלופין בעלי מסה ומוטת ידיים של גבוה. דריימונד ובאם אדביו הם יחידי סגולה במה שהם עושים וחיכויים שונים שלהם פשוט לא הצליחו להצדיק את הבחירה בהם.

חשוב גם לציין שבמקביל למהפכת הסמול בול בהם הגבוהים הפכו יותר וורסטילים וקולעים, הגודל של הגארדים והאגרסיביות שלהם גם גדלו. אנחנו בעולם בו פוינט גארד פחות מ-4'6 נחשב גארד נמוך. לחלק מהקבוצות ישנם גארדים גבוהים מכך. בנוסף לגובה, האובססייה של הליגה למוטת ידיים ארוכות גורמות לגארדים ולווינגים להפוך ליותר אפקטיבים בכיסוי שטח הקשת. למה זה חשוב? כי זה החזיר את כיסוי הדרופ דאון לאופנה. כי כשיש את יאניס, פאולו ופרנץ או את אוון מובלי באזורי הכנף, אפשר להוריד את הגבוה טיפה נמוך ולסמוך על הכיסוי שטח היסטורי שהשחקנים סביבם יודעים לתת.

מסיבת הבריכה שנגמרה באגרוף.

בכול זאת חשוב להתייחס לצדדים הבעייתים באישיות של דריימונד. בשנים האחרונות הווריורס עבורו מהפכים שונים שכללו, פרישה של איגוודלה, עזיבת KD, ההבאה של וויגינס (דרך הטרייד על ד'לו) והפיכתו מפרויקט שיקום אדיר לשחקן המתמודד עם בעיות אישיות וחוסר יציבות, ההגעה של כריס פול ובעיקר הניסיון לשלב צעירים שנבחרו גבוה בדראפט עם חבורה שלא הופרדה מאז 2012 עד הקיץ הזה. בכול השינויים הנ"ל קשה להתעלם מחלקו של דריימונד באווירת חוסר היציבות שמרגישים בווריורס שעברו מעונת אליפות מפתיעה ב-2022 ועד לעונת סיבוב שני ועונת פלייאין בשנתיים האחרונות.

המוטיב החוזר היה חוסר רצונו של סטיב קר לעבור אדפטציות, כשבעבר הרשה לעצמו לחשוב מחוץ לקופסה להשתנות או לשפר גם דברים שלאו דווקא היו מקולקלים. הפיק אנד רול בין סטף לדריימונד הוא עדיין אחד הכלים ההרסניים בליגה. אבל דריימונד בעיקר מלקט כותרות דרך התגרות ההתגרויות והשערוריות שלו ובכך מעפיל על הלגסי שלו כשחקן. הוא נתן עונה הגנתית נהדרת שנה שעברה ואף לראשונה מזה שנים חזר לקלוע מבחוץ. הוא הצליח לסגור את החור שבעזיבת פול ובירידת וויגינס ולקראת סוף השנה היה אחד השחקנים החשובים בפריצה של ג'ונתן קומינגה שנראה כמו כוכב למשך חודשיים כשהוא רק בן 20. אבל דריימונד צריך להיות על המגרש.

הווריורס, שהחלו בתהליך הנפילה עם האגרוף של דריימונד והטיפול הלקוי של קר וההנהלה באירוע, ממשיכים להכיל את דריימונד ללא סייג. לא אטען שג'ורדן פול הוא שה תמים או הנזיר שמכר את הפרארי שלו. אך התוצאה היא שבפרשת האגרוף, הם איבדו שחקן מלא ביטחון שרק רצה לצמוח והרים קצת את הראש עם טראש טוק. ג'ורדן פול במקום לקבל התייחסות של קורבן שיכל להפצע באופן מסכן חיים, הפך בווריורס בספין נרטיבי לתוקף. הוא לא שב עד היום להיות אותו השחקן. ההוא שקר העלה בחמישייה במקום סטף בסדרת פלייאוף וקלע ולהיטט.

הם שלחו אותו בסוף העונה לוויזארדס אחרי שאיבד את המוג'ו שהפך אותו לאחד השחקנים הקטלניים של פלייאוף 2022. בדריימונד הם רואים את הפרטנר האולטימטיבי של סטף. כזה שנדרש בכל מחיר כל עוד סטף יכול לשחק כדורסל בווריורס. דריימונד חזר אחרי תקופת השעייה עלייה לא באמת לקח אחריות אמיתית, וניסה לשדר כאילו חזר בוגר יותר.

אבל אירועים כמו החניקה של גובר או האגרוף לנרקיץ' מוכיחים שדריימונד למרות הניסיונות לשדר בגרות ולמידת לקח, עדיין עסוק בהצדקות וצער רק על כך שהיעדרותו גורמת להפסדים (לזה קוראים באנגלית backhanded apology). בעצם הצער הוא מחמיא לעצמו על כך שבהיעדרו הווריורס לא שווים כלום ולכן מפסידים.

עצם זה שהוא מחזיק פודקאסט פופולרי, מאפשר לו לברוח מאחריות לצופים דרך המדיה הרגילה ולספר איזה סיפור שמתאים לנרטיב אותו רוצה לחקוק במוחות האוהדים. דריימונד הספיק להיות שותף לעשרות עבירות טכניות, הרחקות ופעולות אלימות או מופרזות. אך קשה להיזכר בשחקן שקיבל כול כך הרבה סבלנות ממועדון אולי מאז ביל לאמביר בפיסטונס. אגב, לאמביר כמי שצפה בו בתקופת ה"באד בויז" היה הרבה פחות מלוכלך מאשר ההיסטוריה מספרת והיה שחקן נהדר וחשוב ללא קשר, אך שמו הלך לפניו וזה מה שזוכרים ממנו. אבל כנראה שעדיין ישנה חשיבה בה צריך טירוף או אלימות במידה מסויימת כדי לשרוד עונות קשות ולזכות באליפויות.

סטיב קר כנראה חושב כך. הוא מאפשר לדריימונד לחזור פעם אחר פעם כאילו כלום לא קרה. אולי זו החוויה המעצבת שחווה עם רודמן בבולס, בו השיגעון היה רכיב חשוב באליפויות של הבולס השבעים והמזדקנים. אולי זה הקיבעון שבשיטה בה קר חייב שחקן בדיוק כמו דריימונד. קר ניסה במשך שנתיים להפוך את קומינגה הצעיר לדריימונד. ניסה להצמיד אותו אליו כדי שילמד ויהפוך לדור המשך. קומינגה הוא ווינג בגוף של ווינג עם חוזקות של ווינג ורחוק שנות דור ברמת עשיית המשחק, הגנת הטבעת, וכמעט בכול אספקט מצד שני הוא חודר על ואחד השחקנים הכי מהירים וקפיצים בליגה. קר כנראה לא רואה דרך טובה יותר להפעיל את קרי ללא השימוש בדריימונד ומה שהוא נותן.

לסיכום, יש מעט מאוד שחקנים שפעלו בווקום ושינו את המשחק לבדם ודריימונד לא שונה בכך. ישנם תהליכים שהיו קורים איתו או בלעדיו. עניין זה ברור אם מסתכלים על ההיסטוריה באופן מורחב. אוסקר היה לפני מג'יק, לפני מייקל היה את דוייד ת'ומפסון וד"ר J, לפני KD היה את טימאק ו-KG ואפילו לברון עשה דברים דומים לדריימונד במיאמי. אבל דריי הוא אכן אחד הסמלים של התקופה. מהאופן בו משתמשים במילה "גבוה" ועד לצורת משחק בו גבוה ונמוך מחליפים תפקידים וגארדים לא באמת חייבים להוביל כדור. הוא הביא את הגנת החילופים לדרגת אומנות כאשר קבוצות נדרשו לנצח את הווריורס כמעט בלי יכולת לתקוף מצ'-אפים. אבל הוא גם הביא את תרבות השחקנים שלא מתנצלים אלא משתמשים ב"מדיה החדשה" לייצר נרטיבים בהם לכל סיפור יש הצדקה וכל קורבן בעצם תוקף.