הליגה שינתה את פניה בעשרות השנים האחרונות. הסגנון הוא אחר והדרישה משחקנים שונה בתכלית ממה שהיה נהוג בעבר.

מהפכת השלשות, הריווח ותודעת היעילות שצברו תאוצה בעשור השני של המילניום הציבו בפני השחקנים המשלימים דרישה אחת ברורה: תקלעו באמינות מעבר לקשת ותקבלו דקות.

בעונת 1999-2000 הקבוצה שהייתה במקום הראשון בניסיונות מעבר לקשת השליכה 20.2 שלשות במשחק, הקבוצה החציונית השליכה 13 שלשות והאחרונה השליכה 7.8 שלשות.

בדיוק עשור אחרי (2009-2010), הקבוצה שהייתה במקום הראשון בניסיונות מעבר לקשת השליכה 27.3 שלשות למשחק, הקבוצה החציונית השליכה 17.7 שלשות והאחרונה השליכה 12.4 שלשות.

והיום כ 15 שנה אחרי, מתבצעת עוד קפיצה משמעותית. הקבוצה במקום הראשון בעונה החולפת בתחום עומדת על 42.5 השלכות מעבר לקשת, הקבוצה החציונית השליכה 35.3 שלשות והאחרונה השליכה 31.2 שלשות.

העלייה הקבועה בניסיונות מעבר לקשת לא פגמה באחוזי הקליעה מהטווח. הממוצע בעונת 00-'99' היה 35.8%, בעונת 10'-09' הממוצע עמד על 35.1% ובעונה החולפת הממוצע עמד על 36.7%.

כלומר כל העלייה הזו במספר הזריקות לא פגמה כלל באחוזי הקליעה מהטווח. חותמת לכך שהמהפכה הצליחה ובגדול.

אבל בכל מהפכה יש נפגעים. כאלו שלפני עשרות שנים היו שחקנים משמעותיים והיום הם כבר לא רלוונטיים. מדובר "בזן הנגרים הנכחד".

זוהי קבוצה שמורכבת משחקנים משלימים (שאינם סנטרים), שאין בארסנל שלהם יכולת סבירה ואמינה של קליעה מטווח השלוש.

השחקן המייצג ביותר את קבוצת "זן הנגרים הנכחד" הוא טוני אלן, שחקן שבאף עונה לא זרק מעל לשלשה למשחק, שאחוז הקליעה שלו מהטווח היה נמוך מאוד עד עלוב (28% קריירה).

ולמרות מגבלותיו הברורות בתחום, בעידן ששלשות זה הדבר הבא, הוא הצליח להיות שחקן חמישייה מכובד בקבוצת פלייאוף רצינית (ממפיס), כזאת שאיתו הופיעה 6 פעמים ברציפות בפלייאוף (2011-2016), הגיעה לגמר מערב ב2013 והדיחה ב2011 את סן אנטוניו המדורגת ראשונה (בסיבוב הראשון) מהמקום השמיני באחת הסנסציות הגדולות בהיסטוריה של ה nba.

ממפיס בדומה לאלן לא התלהבה "מהטרנד החדש" של להשליך שלשות בכמויות. (הייתה בקביעות במקומות האחרונים בקטגוריה של זריקות לשלוש בתקופה זו). היא יותר האמינה במשחק איטי ומדוד עם שחקנים בעלי אופי הגנתי וקשוח בדמות מארק גאסול, זאק רנדולף ומייק קונלי שהיו הלב הפועם של הקבוצה.

בקבוצה שמתעדפת שחקני הגנה קשוחים על כל דבר אחר, אלן (שנבחר 6 פעמים לחמישיות ההגנה), הרגיש בבית והיה הצלע הרביעית בעידן ה -"Grit and Grind" של הקבוצה.

אבל משהו נסדק או יותר נכון נשבר בפלייאוף 2015. לאחר העפלה לסיבוב השני, ממפיס עתירת הנסיון פגשה את הלהיט החדש של הליגה, הגולדן סטייט ווריורס – הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בליגה שמקדשת קליעה משלוש, ריווח ותנועה בלתי פוסקת של כולם – בדיוק ההיפך מכל מה שהדובים מייצגים ומאמינים.

ממפיס לא התרגשה מהלהיט החדש ועלתה ליתרון 2-1 בסדרה שהמשחק הרביעי נערך בביתה. נדמה היה שהסגנון הקשוח של ממפיס מתעלה על הנפיצות של הלוחמים. אבל במשחק מס' 4 קרה דבר מוזר וחדשני. אלן (שזרק רק 4 שלשות לאורך הסדרה ולא קלע אף אחת), גילה ששחקני הווריורס מתעלמים ממנו ומשאירים אותו לבד לחלוטין על קשת השלוש. הטקטיקה הזו הוכיחה את עצמה באופן מיידי. אלן לא זרק משלוש ומנגד "הופקדו" עליו גבוהים (בוגוט/גרין בתורות), שהתעלמו מקיומו והלכו לעזור תחת הסל. התוצאה הייתה הרסנית – הגריזליס "נחנקו" מתחת לסל ולא הצליחו לפצח את הצפיפות בעקבות המהלך החדשני, והפסידו את המשחק שהיה מעלה אותם ליתרון מבטיח של 3-1.

אפקט "התרגיל" במספרים: ב 23 פוזשנים שאלן "נשמר" ע"י בוגוט/גרין ממפיס קלעה 10 נק' (0.43 נק' לפוזשן), 3 מ 18 מהשדה ו 6 איבודים.

בשלושת המשחקים הראשונים אלן קיבל 30 דקות ומעלה. במשחק מס' 4 אלן קיבל 15 דקות, במשחק 5 הוא כבר לא שותף ובמשחק ההדחה בגיים 6 שותף ל 5 דקות בודדות. צריך להזכיר שהייתה לו פציעה מאמצע הסדרה שהייתה גורם מכריע באי שיתופו בגיים 5 ובהגבלת הדקות שלו בגיים 4 ו 6, אבל גם "התרגיל" שגולדן הכינה לו קיבל משקל בעל ערך בהחלטות הללו.

אחרי סיום הסדרה (שהסתיימה בהפסד מאכזב עם 3 ניצחונות רצופים של הלוחמים), נתגלתה לנגד עינינו בצורה מובהקת בשורה חד משמעית שתשנה את עולם השחקנים המשניים: כל מי שלא מסוגל לקלוע מעבר לקשת בצורה סבירה ואמינה לא יהיה רלוונטי יותר.

כיום, קבוצות בעידן הנוכחי נרתעות מאוד מלשתף שחקני משנה שלא מסוגלים לאיים מחוץ לקשת.

ערכם של שחקני הגנה עילאיים כגון: מטיס ת'ייבול, אנדרה רוברסון ותאבו ספולושה ירד פלאים עקב חוסר היכולת שלהם לאיים מבחוץ באמינות. שחקן מוכשר כמו בן סימונס שניבו לו גדולות, כבר לא רלוונטי בליגה בשל אי יכולתו לקנות סל מרחוק. ראסל וסטברוק (mvp הליגה ב2017), שכבר נמצא מעבר לשיאו האתלטי, הפך לשחקן שולי בליגה, כזה שחותם על חוזה מינימום, בגלל העובדה הפשוטה שהוא לא מסוגל לקלוע באמינות מחוץ לקשת.

מנגד, שחקני משנה שהם חוליות חלשות בהגנה, אך כאלו שנחשבים לשלשנים אמינים, דווקא כן מקבלים דקות משמעותיות גם בפלייאוף (ג'ו האריס, ג'יי ג'יי רדיק, סת' קרי).

בעידן הנוכחי עדיף להחזיק שחקן שהוא עול הגנתי שאפשר לחפות עליו, מאשר שחקן שהוא עול התקפי שאפשר להמר ממנו, לעזור במקומות אחרים ולתת לו את "הטיפול" שקיבל אלן באותה סדרה זכורה.

למעשה בלי שירצה אלן הוא "השגריר הבולט ביותר" של שחקני המשנה שלא מסוגלים לאיים מבחוץ, כאלה שקבוצות כבר לא רוצות ופולטות אותם, גם אם הם מצטיינים באספקטים אחרים.