עמרי אבנת הוא מורה בתיכון חובב כדורסל ומאמן בית ספר לכדורסל בבני יהודה

על מנת להבין את הסיפור של מערכת היחסים בין הכדורסל האירופאי וה-NBA, שבמרכזה עומד כוכב המערכה הנוכחית, ניקולה יוקיץ', המכונה 'הג'וקר', עלינו לחזור אחורנית בזמן, אל אותה עיירה מנומנמת, סומבור, שם נולד יוקיץ' בפברואר 1995, להדי ההפגזות של כוחות NATO במהלך מלחמת קוסובו.

ניקולה גדל במשפחת סרבית טיפוסית למעמד הביניים שמונה כשש נפשות. הוא, שני אחיו הגדולים, הוריו, וסבתו, התגוררו בדירה צפופה בת שני חדרים. ניקולה היה ילד שמנמן ומופנם, ששנא שיעורי חינוך גופני. מסופר כי כאשר אביו רשם אותו לאימון ניסיון בקבוצת הכדורסל המקומית ניקולה בכה ולא רצה ללכת. הדרך שלו אל הפסגה הייתה מרשימה – מהפחד הראשוני מהכדורסל ועד להפיכתו לאחד השחקנים הרב-גוניים והמוערכים ביותר בליגה. אביו ברניסלב מעיד על בן הזקונים שלו, שכילד התשוקה לרכיבה על סוסים גברה על התשוקה לכדורסל, זו הייתה ההתעקשות של האב שסללה את דרכו של ניקולה לפרקט ולא לאורווה.

הרבה דובר, ועוד ידובר הרבה יותר, על האופן שבו הענק הסרבי המגושם וחסר הכישורים האתלטיים, הפך למשאבת ריבאונדים, וחוסם אדיר, וצלף אדיר, ומוסר אדיר, שפשוט שולט בכל האספקטים של המשחק, אלו שנכנסים לססטיסטיקה ואלו שלא.

אבל עבורי יוקיץ', קודם כל, שינה את הכדורסל לא על הפרקט אלא דווקא מחוצה לו. אז נכון, לחובבי ספורט יש נטייה לעשות רומנטיזציה למשחק, לבחור את "הרעים" ו"הטובים", ולייחס לכל גיבור תכונות על סמך הפרסונה הציבורית שלו, שכנראה לעיתים קרובות לא קשורה לבנאדם שהוא. לדיון בנוגע לשאלה האם זה בכלל חשוב להתייחס לממד הזה בספורט מקצועני לא אכנס כעת. זה גם נכון שיוקיץ' הוא לא הכדורסלן היחיד שדוחה את הסטראוטיפים המקובלים על כוכבי הליגה הטובה בתבל, שלעיתים מאמצים מניירות של כוכבי ראפ/קולנוע, עיין ערך טים דאנקן, דירק נוביצקי, או קוואי לנארד. אך בהחלט ניתן לומר שניקולה יוקיץ', העניק נופך חדש ומרענן לליגה, ושהסיפור שלו, כמו גם הסיפור של מערכת היחסים המורכבת בין הכדורסל האירופאי וה-NBA, מהווים דוגמה לכך שספורט יכול להיות הרבה יותר מאשר תחרות על המגרש – זהו סיפור על אנשים, תרבויות וערכים.

הבחור הגמלוני והחייכן בעל חוש ההומור, הנעדר מכל גינונים של כוכב כדורסל טיפוסי, ורחוק שנות אור מהתדמית המצועצעת של חלק מכוכבי הענף, לא מתפעל עמוד טיקטוק או אינסטגרם, ומקדיש את זמנו הפנוי בעיקר לבילוי בחיק המשפחה, בין אם אלו אחיו שמתגוררים בארצות הברית או אישתו והילדה. במסיבת העיתונאים לאחר הזכייה באליפות של 2023, כאשר הוא נשאל האם הוא מצפה לקראת המצעד בדנבר, הוא הגיב בפליאה מהולה בחרדה "מתי המצעד, עליי להגיע הביתה, לתחרות הסוסים בסומבור", לצחוק המתגלגל של הכתבים בחדר.

שלא תבינו לא נכון, אני התרגשתי גם עם קווין גרנט, עם הזכייה הראשונה שלו באליפות, לאחר הניצחון במשחק השישי ב-2008 על הלייקרס, כאשר הוא זעק לתוך המיקרופון של כתבת ESPN מישל טיופה "הכל אפשרי!", לא לפני שהחמיא על המראה שלה, בחוצפה גרנטית אופיינית, כל זאת לצלילי We are the champions של Queen, כאשר גשם של קונפטי לבן מכסה כל פינה על הפרקט. זו הייתה חגיגית ניצחון אמריקאית טיפוסית שתשרת את עורכי הטריילרים של הליגה ושל נטפליקס בטיפוח האתוס הפומפוזי שבו כדורסל מקבל נופך מיתי של ממש, מעין זירת קרב בה הכל אפשרי, וגיבוריה הם לא אנשים בשר ודם אלא גיבורי על מהחוברות של מארוול או .DC

ולפתע פתאום מגיע איזה בחור סרבי, בעל חזות של מגדל תפוחי אדמה, אנטי גיבור, שמנפץ את כל מה שהורגלנו לחשוב על ספורטאי עלית בפרט ועל ספורט תחרותי בכלל, ואולי שם את המשחק ואת הספורט המקצועי בכלל, בפרופורציות הנכונות.

ב-2023 לאחר הזכייה באליפות הראשונה שלו בקריירה, כאשר כל חבריו לקבוצה נתנו דרור לתחושת האופוריה האקסטטית שחוו, יוקיץ ניגש לספסל של ההיט המאוכזבים והחבולים, ולחץ יד לכל שחקן ושחקן, מבלי לפסוח על אף אחד, גם לא על אנשי הצוות המקצועי.

הדבר חזר על עצמו באולימפיאדה האחרונה, כאשר יוקיץ' ניגש לנחם את הנבחרת הגרמנית על כל שחקניה ואנשי הצוות, לאחר הניצחון בקרב על מדליית הארד, טרם התפנה להצטרף לחגיגות במרכז המגרש.

תחושה זו קיבלה משנה תוקף במהלך טקס חלוקת המדליות, במהלכו יוקיץ' וכל יתר חבריו לנבחרת הגיעו שתויים, ובקושי הצליחו לעמוד על הפודיום, מסתבר שלאחר הניצחון על גרמניה, הקבוצה חגגה במשך שעות ארוכות במה שנראה כטברנה סרבית בליבה של פריז, כל זאת למרות שיוקיץ' ושותפיו, היו שתי יממות לאחר משחק הירואי מול האמריקאים ופסע ממשחק על מדליית הזהב.

השמחה האופורית והמדבקת של יוקיץ וחבריו לנבחרת בניגוד לארשת הפנים האדישה שהפגין לאחר הזכייה באליפות עם דנבר, רק שנה לפני כן, הפתיעה חובבי כדורסל רבים, והעלתה את השאלה המתבקשת, מדוע זכייה במדליית ארד לכאורה מרגשת יותר את מי שהוא אולי כוכב הכדורסל הגדול ביותר בעולם כרגע, מאשר אליפות בליגת ה-NBA. איני מתיימר לדעת את התשובה, אבל אם עליי להמר, אומר שאולי מבחינת סדר העדיפויות שלו, המורשת האישית שלו חשובה לו פחות מאשר הזכות לייצג מדינה קטנה בחבל הבלקן ולשמח את תושביה, שחוץ מהישגים מרשימים מאוד בטניס וכדורסל ידועה בעיקר במוסקה הסרבית הנפלאה.

באחת ממסיבות העיתונאים במהלך סדרת הגמר האיזורי מול הלייקרס, יוקיץ' נשאל לגבי התהליך שהוא עבר בפן האישי במהלך השנים, בדגש על הפיכתו לאבא, וכיצד זה השפיע על המשחק שלו, יוקיץ' השיב בדרכו האופיינית והנונשלנטית, שהוא לא יודע כיצד עצם היותו אבא תורמת למשחק שלו, אבל מה שהוא ידע עוד לפני כן, זה שכדורסל עבורו לא היה ולא יהיה לעולם הדבר העיקרי בחייו אלא הבית.

מעבר להיותו שחקן גדול בקנה מידה שאנחנו רק לומדים להבין עם הזמן, יוקיץ' מראה לנו שהצלחה בספורט לא נמדדת רק בתארים ובסטטיסטיקות, אלא גם באופן שבו אנו מתייחסים לחיים עצמם. או אולי יוקיץ' כאן כדי לומר לנו משהו לגבי האופן החשיבות המוגזמת שאנו נוטים לייחס לספורט מקצועני, תוך שהוא מנתץ את התדמית של ספורטאי עלית, שבמקרים רבים כאמור, זוכים לכבוד ששמור רק לאלים מהמיתולוגיה היוונית. ואולי הוא גם מנסה לומר לנו משהו עלינו חובבי הענף וספורט באופן כללי, לגבי זה שאנחנו לא כל כך שונים זה מזה אחרי הכל.